בתי המשפט מדגישים רבות את חובתה של המדינה לנהוג בהגינות יתר, כולל בהליכים משפטיים להם היא צד, וזאת משום שבנוסף לחובת ההגינות הכללית שחלה על מתדיינים - על המדינה חלה חובה דומה גם כריבון. אך לא תמיד מיישמים בתי המשפט בעצמם את הדרישה הזו, והנה דוגמה מהחלטה טכנית לכאורה של בית המשפט העליון - שמעלה סימני שאלה בלתי נעימים.

בפני בית המשפט העליון תלוי ועומד ערעורו של משה שטרית, בעלי מוסך ומכון רישוי בבית שמש, במחלוקת עם משרד התחבורה בנוגע להרשאה להפעלת המכון. ב-23.7.12 קבע הרשם גיא שני, כי המדינה תגיש את סיכומיה בתיק עד 5.11.12, ואילו שטרית יוכל להגיש תגובה לסיכומים עד 2.1.13.

5 בנובמבר חלף עבר לו, והמדינה לא הגישה את סיכומיה. ב-7.11.12 ביקש בא-כוחו של שטרית, עו"ד אופיר כהן, לקבל את ערעורו של מרשו וזאת בשל אי-תגובתה של המדינה. חלפו עוד יומיים, וב-9.11.12 - ארבעה ימים לאחר המועד האחרון להגשת הסיכומים מטעמה - התעוררה המדינה. אבל היא לא הגישה את הסיכומים, אלא ביקשה ארכה להגשתם.

הניסיון מלמד, שמתדיין מן השורה שהיה מגיש בקשה כזו, היה נתקל באחת משתי תגובות אפשריות: או דחייתה על הסף, או קבלתה תוך חיובו בתשלום הוצאות לצד השני. לא כך חשבה הרשמת ליאת בנמלך. בלא כל נימוק, קיבלה בנמלך את בקשת המדינה ונתנה לה ארכה של למעלה מחודש - עד 19.12.12. בנמלך גם לא חייבה את המדינה בתשלום אפילו של שקל אחד הוצאות, וכמובן דחתה את בקשתו של כהן לפסק דין לטובת שטרית. בהקשר זה כדאי לציין, כי כאשר דחתה השופטת עדנה ארבל את בקשתו של שטרית לעיכוב ביצוע פסק הדין במחוזי, היא חייבה אותו בהוצאות של 6,000 שקל.

כאמור: לכאורה החלטה טכנית, אך בפועל צעד המשאיר טעם רע של מתן יחס מועדף למדינה. לא רק שהיא קיבלה את מה שבדרך כלל לא ניתן למתדיינים אחרים, לא רק שזה נעשה ללא כל נימוק - זה לא עלה לה אפילו אגורה אחת. וזה, כאמור, כאשר בדרך כלל נדרשת המדינה להגינות-יתר.