עידית הלחמי פרנצוס, המשתתפת בתערוכת "עוצמת הרכות" המתקיימת בימים אלו בגלריה העירונית, מכון המים בגבעתיים, ילידת 1967, מצלמת וכותבת.
בהכשרתה מטפלת בגישות של גופנפש באמצעות תנועה ועוד.
לפני כארבע שנים עברה "ארוע מכונן"- (שבץ מוחי), מה שהביא לתפנית משמעותית בחייה ואילץ אותה להתמודד עם מגבלות. אירוע זה קטע קריירת טיפול בגישות הקשורות לגוף ותנועה מחד ומאידך הביא אותה לבחור להתבונן באומץ, לגלות עולם שלם חדש ומרגש ולקבל את מה שיש.
היצירות המוצגות בתערוכה "עוצמת הרכות", מבטאות את הבחירה שלה "להיוולד מחדש"... ולבחור להיות...
עדית אומרת: "הצילום פותח בפני צוהר המאפשר לי, להתבונן בעולם בחלקיו המוארים ומנגד החשוכים. ברווח הזה, בין שחור-ללבן, בין אור-לחושך, בין קיפאון-לתנועה: אני מוצאת מרחב מעצים ומרגש לביטוי אמנותי".
בתערוכה ניתן לראות את צילומיה העוצמתיים של עידית לצד רכות, טקסטורות ושפות אמנותיות שונות בהקשר למושגים של רכות, עוצמה וחוויה נשית.
עידית מוכיחה לכל כי היא מתמודדת יום יום עם הקושי וכי אמנות הצילום הבימויי בה היא עוסקת, יוצרת עבורה למעשה מציאות חדשה.
עדויות נאלמות / הלחמי עידית עינייך, נתזי ירקן וענבר
כתמים שובבים,
ריצודי אחיזה בחיים
משתקפים גם היום בעינייך.
בחוכמתך המושאלת, הילדית, הבתולית.
ידעת לשמור את האמצע, המגן, היציב, מלא בתקווה
ספרייה של זיכרונות, יצירות
הבזקי שחור לבן,
צבעים, צבעים...
אלבומי התמונות שלי נפרשים לרוח:
ילדה מביטה מחלון, תלתלים, תלתלים
ריצודי אור וקסם,
בין תלתליה מונח זר פרחי בר וחרציות.
שדרת ברושים, אוושת פיות בענפיהם,
ראית בתוכם דמויות נעות, מדברות
והיית שם לבדך.
עצי התאנים הניבו פירות שעסיסן המתוק ניגר משפתייך לאורך צווארך.
את נגסת בהן במלוא הפה והחושים
בין העלים בגינת הבית
נקווה טל נוצץ,
עשרות פנינים קטנות הבטיחו לך יופי
ליבך שנפתח אינספור פעמים, לא נסגר
אהובי צופה בי בין עשרות מילים, תמונות וחרדות, מושח פצעי באהבה...
ועכשיו?
עכשיו מה?
עכשיו נחמה...
- (נכתב במסגרת קורס פוטותראפיה - "טרנספורמציה של צילום ילדות")
