הפור נפל - שרון יאלץ להתפטר

בדברים הנכתבים כאן אין בהם משום נבואה. גם לא תוצאה של ספקולציה. המדובר בקשירת קצוות, שמובילה כמה וכמה גורמים במערכת המשפטית ובמערכת הפוליטית, ובמדובר באחדים מהבכירים שבהם, למסקנה הבאה: ראש הממשלה, אריאל שרון, יסיים את תפקידו במחצית הראשונה של 2004. בגלל החקירות. בגלל הממצאים.

מה שמסתמן הוא זה: רובינשטיין יורה על הגשת כתב אישום נגד עמרי שרון וגלעד שרון, אם כמובן ישתכנע כי יש בידי התביעה די ראיות להגשת כתב אישום נגדם, ולנצח בו. ההכרעה תיפול סמוך למועד פרישתו של רובינשטיין ב-15 בינואר 2004. כבר עתה נראה, כי בידי התביעה אין די ראיות הקושרות את שרון, באופן ודאי, לעבירות פליליות חמורות. אף-על-פי-כן, שרון יאלץ לפרוש. בגלל הדוח הציבורי שיגיש רובינשטיין, העלול להעמיד למשפט ציבורי את משפחת שרון כולה. סביר להניח, כי אם יפרוש שרון, כפי שמצופה ממנו, לא יהא הכרח למצות איתו את הדין, ולהגיש נגדו כתב אישום בגין המעשים הפחות חמורים שכבר הוכחו בדוח מבקר המדינה.

רובינשטיין יילך בזאת בעקבות נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שהעמיד לדין את לאה רבין בגין עבירות מטבע, אך נמנע מהגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה דאז, יצחק רבין (ז"ל). אז נטען כי אין די ראיות להגשת כתב אישום. לימים גילה ברק עצמו: לא העמדתי את רבין לדין, כיוון שהוא נאלץ לפרוש ב-1977 ובכך בא על עונשו.

רובינשטיין הולך איפוא להיתלות באילן גבוה, כך שגם דלתות בית המשפט העליון יהיו חסומות בפני כל אותם גורמי אופוזיציה ואותן תנועות/עמותות, שיבקשו בכל זאת לכפות העמדה לדין. לרובינשטיין עצמו, אגב, יש ניסיון קודם בנושא זה - בפרשת הנשיא עזר ויצמן שקיבל מתנות מאדוארד סרוסי. חוות דעתו, ובמיוחד הממצאים הנקובים בה, מעידים כי היו גם היו ראיות להעמדת ויצמן לדין. ואולם, משברור היה כי ויצמן יאלץ לפרוש, ומדובר היה בטווח של שבועות, נפלה ההחלטה אצל רובינשטיין, ובצדק, להסתפק בכך ולא להעמידו לדין. מלכתחילה, טענתי אני עם חשיפתי את הפרשה, כי אין מקום לפתוח בחקירה שתוצאותיה ברורות. עם זאת, טענתי כי מי שקיבל מתנות שלא כדין, לא יכול להישאר נשיא המדינה.

רבות נכתב על חומרת החשדות נגד שרון ובניו - גלעד ועמרי. גם על החשדות שעלו בפרשת האי היווני במיוחד נגד דודי אפל וגלעד שרון (בזאת איננו עוסקים כאן). ובכל זאת, כדאי אולי להזכיר, כי החקירה העומדת על הפרק, ומדובר כאן במה שידוע ומכונה כפרשת שרון-סיריל קרן (קבלת הלוואה בסך 1.5 מיליון דולר), ששימשה בחלקה הגדול, אולי בפעולה סיבובית, להשבת התרומות שקיבל שרון למימון ההתמודדות ב-1999 בפריימריס של הליכוד, נובעת מהתנדבותו של שרון להשיב את הכסף לחברת אננקס מחקרים. דרך חברה זו קיבל תרומות (באופן חוקי) בפריימריס של הליכוד, אך השתמש בכסף (באופן בלתי חוקי) בבחירות לראשות הממשלה.

יאמר כאן, כי איש לא נהג כמו שרון, בנושא זה, ויעידו על כך דוחות המבקר שכיסו את מערכות הבחירות האחרונות. הנה, לדוגמא, אהוד ברק, שקיבל/השתמש שלא כדין בתרומות בהיקף של עשרות מיליוני ש"ח בבחירות הישירות לראשות הממשלה, ואיש לא חייבו להחזיר ולא חלק קטן מהכסף. וברק עצמו לא התנדב.

ובמילים פשוטות: אלמלא החליט שרון להשיב את הכסף - גם אם מתוך מניע לחסוך חקירה נגדו ונגד בניו - לא היה נולד הצורך לקחת הלוואה מסיריל קרן, ואז לא היתה באה לעולם החקירה, בספיח זה, שהפך לעיקרי: מעבירת בחירות (שעונשה קנס כספי), כפי שקבע מבקר המדינה, אליעזר גולדברג; להסתבכות בחשד לעבירת שוחד, בעצם זאת שקיבלו לכאורה בניו של שרון את ההלוואה למימון פרעון התרומות שנתקבלו ב-1999.

אחת הטענות המועלות שוב ושוב נגד רובינשטיין, היא מדוע הוא מעכב את החקירה נגד שרון. נטען נגדו, כי בכך הוא גורם לשיבוש הליכי החקירה. פרופ' מרדכי קרמניצר, מגדולי מבקריו, אף טוען כי התנהגותו של רובינשטיין בפרשה זו, ובמיוחד העובדה שלא הודיע לציבור, ערב הבחירות לכנסת הנוכחית, על החשד החדש נגד שרון בעבירות שוחד (פרשת שרון-סיריל קרן) עולה כדי הפרת אמונים. רבים-רבים אחרים טוענים כי רובינשטיין אינו אוכף את החוק באופן שיוויוני.

אלא שהעובדות הפוכות: רובינשטיין, לשיטתו, דווקא אוכף את החוק, לטובת הציבור, ובאופן שיוויוני. וכאן צריך להשוות בין הטיפול בברק לבין שרון, וכאן גם טמון העוקץ: ניסיון העבר מוכיח, כי רובינשטיין, ששימש מרבית שנות עבודתו כיועץ בכיר ובחלק מהמקרים כיד ימינם של ראשי ממשלות ושרי חוץ, נותן משקל מכריע להשלכות הפוליטיות והציבוריות האפשריות, בבואו להשתמש בכלים העומדים לרשותו. מעשיו ו/או הפעולות אותן הוא נמנע מלעשות, מובילות למסקנה כי המשפט, בעיני רובינשטיין, אינו חזות הכל, וכי הוא משתמש בכלי זה כדי להגשים את תכלית החוק, שנועדה, בתמצית, לשרת את טובת הציבור. ולא להיפך.

העובדות מלמדות, כי רובינשטיין דווקא נוהג באופן שיוויוני עם שני ראשי הממשלה האחרונים, לפחות בקשר לחקירתם בפועל: רובינשטיין עיכב את חקירת ברק, כל זמן שברק הוביל מהלך מדיני-ביטחוני מול הפלשתינים. למעשה, רק אחרי ועידת קמפ-דיוויד, ורק אחרי שברק איבד את השלטון, ורק אחרי שסיים בפועל את כהונתו, הותרה חקירתו באזהרה - הרחק מעיני התקשורת.

וכך עתה. חקירתו של שרון מעוכבת זמן רב. פעולות בסיסיות, כמו הוצאת צווים לקבלת מסמכים, לא בוצעו אלא באחרונה. וגם עתה, מה שמסתמן הוא זה: רובינשטיין יודע היטב, כי גם עתה, כל עוד מצוי שרון וטרוד ביישום מפת הדרכים ובמאמץ להביא בכל זאת שלום עם הפלשתינים, אין למהר. יש לאפשר לו למצות הליך זה, ולא לקחת סיכונים בהפלתו.

בניגוד לרבים היודעים להשיא עצות ולמתוח ביקורת, רובינשטיין יודע היטב: אם שרון ייפול עכשיו, ממש בחודשים אלה - בגלל חשד שגילגל תרומות (שגם בלעדיהן היה זוכה בבחירות), עלול התהליך המדיני להתמוטט או לפחות להעצר. ומי לידנו יתקע שהחשדות אכן מבטאים עבירה מוחלטת, שתעמוד במבחן משפטי?

ועוד לא כתבנו כמעט כלום על המילכוד אליו הכניס רובינשטיין את הציבור בכללותו, ואת התנהלותו העסקנית. השבוע הודיע רובינשטיין לשרי הממשלה על החלטתו לפרוש. אבל לא עכשיו - רק ב-15 בינואר 2004, כחודשיים לפני שמתפנים שני תקנים בבית המשפט העליון, מה שעשוי להבטיח (עדיין) את מועמדותו של רובינשטיין לבית משפט זה. המוזר הוא, כי לוח זמנים זה נכפה לא נוכח צורכי החקירה, אלא בגלל לוח המינויים לבית המשפט העליון.

רובינשטיין, שמכיר את המערכת הפוליטית היטב, ומתערבב בה לא מעט, מבין היטב, כי האינטרס הציבורי הוא לאפשר מיצוי ההליך המדיני. כן כן: לטובת עם ישראל. כדי לחסוך בחיי אדם. "אנחנו חיים בעלמא דשקרא, עולם השקר" (22.7.03), כתב-הקניט במכתב-תגובה את הפרופסורים מרדכי קרמניצר וירון אזרחי. ובעולם כזה, צריך אולי להוסיף, מותר לנו לנסות לעשות שלום בסיועם של חשודים. יתירה מכך: ניתנת האמת להאמר - מה שבלאו-הכי מקובל וידוע, כי כאשר צריכים את הגנב, מורידים אותו מחבל התלייה. ושרון, כפי שמעידים אפילו יריביו באופוזיציה, הוא האיש שנבחר ברוב עצום על-ידי הציבור, ובכוחו להנהיג עכשיו לשלום גם את הימין וגם את השמאל. בשלב המכריע הזה, הוא מנהיגה של ישראל, לטוב ולרע, המוביל תהליך מדיני העשוי לשנות את פני האזור.

ובכל זאת, כאמור, שרון יאלץ לפרוש, במועד מאוחר יותר, לאחר התקדמות ההליך המדיני, ובתקופה שרובינשטיין יאלץ להכריע. פרישתו של שרון תחייב, קרוב לוודאי, עריכת פריימריס בליכוד. כתבתי קרוב לוודאי, שכן כבר עתה, נודע לי, נערכים לפחות שני אישים להתמודדות הצפויה: בנימין נתניהו ואהוד אולמרט. ההיערכות כוללת הגברת הפעולות בשטח, למקרה ששרון יאלץ לעזוב את תפקידו במחצית הראשונה של 2004. המירוץ למעשה החל.