בחקירה מאוחרת יותר סיפר דנקנר מה אמר רבין על עצמו: "נדמה לי שהוא אמר לי שהוא קידם מספר פרויקטים בירושלים". החוקרים שאלו למה הכוונה, ודנקנר השיב: "הכוונה היא שהוא עשה לובינג, שהוא מכיר היטב את המערכת, שהוא יודע לקצר ביורוקרטיות. הוא אמר שהוא יודע למי נכון לפנות, איך לפנות, לקדם פגישות".

כאשר טענו החוקרים שהתשלומים לרבין נועדו בחלקם לכסות תשלומי שוחד, השיב דנקנר: "אני דוחה את האמירה בשתי ידיים ורגליים. אנחנו לא נתנו שום כספי שוחד. הכספים שניתנו ניתנו בצורה מאוד ברורה וידועה. לא קיבלנו תמורתם בסוף תועלת או איזושהי טובת הנאה אחרת". בחקירה נוספת אמר דנקנר: "זו מעולם לא הייתה דרכנו ולא תהיה דרכנו. אם היה נושא של חלוקה, 'שימון', הבנאדם לא היה נשאר במשרד שלי אפילו חצי דקה".

דנקנר אישר, לאחר שהחוקרים הציגו בפניו מסמכים, כי נפגש עם רבין עשרות פעמים בשנים 2005-2002, וברוב הפעמים התקיימו הפגישות בארבע עיניים. "היו פגישות שהתקיימו בקשר לתעשיות מלח והיו פגישות שהתקיימו בקשר לדברים אחרים", אמר. לפני כן טען דנקנר, כי הוא נפגש עם רבין רק אחת למספר חודשים. עוד אישר דנקנר, כי נפגש עם מנכ"ל המינהל דאז, יעקב אפרתי – דודו של רבין – במשרדו של אביגדור קלנר או במשרדו של ש"ד ברחוב החשמונאים בתל אביב, וכי פעם אחת נפגש איתו בארבע עיניים בלשכת יו"ר בנק הפועלים.

דנקנר טען, כי אינו זוכר את הפרטים בנוגע להפחתת חובו של אורי שטרית לבנק הפועלים (מ-3 מיליון שקל ל-1.1 מיליון שקל). הוא אישר שרבין פנה אליו בנושא וביקש להיפגש איתו, ואף דיבר איתו על האפשרות ששטרית יועסק בידי תעשיות מלח. עוד אישר, כי רבין פנה אליו בנוגע למימון שיעניק בנק הפועלים לחברת נידר לצורך כניסתה לשותפות בפרויקט הולילנד; הוא לא זכר האם השניים שוחחו על אפשרות דומה לגבי חברת לייקווד.

בחקירתו השלישית של דנקנר (25.4.10) הציגו בפניו החוקרים חשבוניות של התשלומים לרבין (דרך שא"ד), כאשר בכל המקרים הוא כתב עליהן שיש לבצע את התשלום באופן מיידי. דנקנר הסביר, כי לעיתים תשלומים מתעכבים עד שהם מובאים לאישורו ולכן הורה שלא להמשיך ולעכבם. הוא אישר, כי במאי 2003 לא ידעו מנכ"ל תעשיות מלח וסמנכ"ל הכספים על העסקתו של רבין וביצעו את התשלומים על-פי הוראתו האישית. דנקנר לא ידע להסביר מדוע שולמו 600,000 שקל לרו"ח שלמה בן-עמרה, דודו של רבין, על מה שהוגדר כ"ייעוץ כלכלי".