אין די בהבעת חששות שמא אסיר יתאבד כדי להטיל על שירות בתי הסוהר אחריות במקרה שהוא אכן מתאבד. כך קובעת (13.2.13) שופטת בית משפט השלום בירושלים, מרים אילני.

אילני דחתה תביעה שהוגשה נגד המדינה בעקבות התאבדותו של זאב חנן בשנת 2008, בהיותו במעצר בכלא אוהלי קידר. חנן היה אז בן 24 ובעל עבר פלילי, והוא השתחרר ממאסרו האחרון שנה לפני מעצרו. עזבונו של חנן ואמו טענו, כי היו אינדיקציות לכך שהוא אובדני, וכי בין היתר אמו הביעה בפני גורמי שב"ס דאגה לשלומו וביקשה שישמרו עליו.

על כך אומרת אילני: "איני סבורה כי באמירות אלו, שיכול שיאמרו על-ידי כל אם הדואגת לבנה בעת שזה מובל למעצר, יש כדי להצביע על אינדיקציות למעשה אבדנות". לדבריה, אם סברו אמו ואחיו של חנן שמצבו כה גרוע כפי שטענו בדיעבד, "הרי שהיה עליהם לעשות מעשה ולפנות באופן יזום לגורמים הרלוונטיים וליידע אותם אודות מצבו הנטען של המנוח".

עוד אומרת אילני, כי עיינה בהודעותיו של חנן במשטרה, וכי גם שם לא מצאה אינדיקציות למצוקה נפשית. "המנוח לא דיבר על מצוקה נפשית שהוא חש בה. אין בהודעות כל רמז או אינדיקציה לכך שהיה נתון במשבר נפשי. המנוח ציין כי הוא מבין את זכויותיו וכן כי הוא מבין על מה נחקר", אמרה.

אילני מסכמת, תוך ציטוט מפסיקת בית המשפט העליון: "במקרה שבפני לא היו אינדיקציות לקיומה של מצוקה נפשית. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית על המשטרה ושירות בתי הסוהר מוטלת 'חובת עירנות קונקרטית לדאוג למצבו הגופני והנפשי ולשים לב לקיומן של אותות מצוקה בהתנהגותו, אשר אילו נתקיימו, היו מצריכות התייחסות טיפולית מיוחדת'. אני פוסקת כי אותות אלו לא התקיימו".