יש החלטות של בית משפט המעוררות את השאלה: כיצד עורך הדין המעורב בהליך עבר את הבחינות וקיבל רישיון? משום שההחלטות מצביעות על העדר ידע כה בסיסי מצד עורך הדין, עד שהשאלה נותרת על פניה ללא מענה. הנה דוגמה למקרה כזה, הנוגע לעבירה החמורה ביותר: רצח.
בית המשפט המחוזי בירושלים שוקד על הכרעת הדין במשפטו של דניאל מעוז, המואשם ברצח הוריו. והנה, להפתעתם של השופטים
צבי סגל,
משה דרורי ובן-ציון גרינברגר, נחתה על שולחנם בקשה להוסיף ראיה: בדיקת פוליגרף שנערכה כנטען למעוז. הפתעתם גדלה עוד יותר כאשר גילו, כי על הבקשה חתום עו"ד משה אורן. השלושה פשפשו בזכרונם, דפדפו בתיק עב-הכרס והגיעו למסקנה שלא טעו: אין בתיק כזה עורך דין.
אורן הציג את עצמו כבא-כוחו הנוכחי של מעוז, מבלי שבכלל ביקש - שלא לומר קיבל - את אישורו של בית המשפט להחלפת הייצוג. חוץ מזה, או בעצם: לפני זה, שלב הראיות הסתיים כבר לפני כמה חודשים ו"בנסיבות אלו" - כלשונו של סגל - "תמוה עיתוי הגשת הבקשה, וטוב היה אלמלא הוגשה משהוגשה".
ויש עוד נקודה, שאותה יודע כל מי שקצת מתעניין במשפט פלילי, גם בלי להיות עורך דין: בדיקות פוליגרף אינן ראיה קבילה. לא רק שבית המשפט מנוע מלתת להן משקל כלשהו, מזכיר סגל, אלא שאסור לו אפילו לקבל אותן כראיה. ואפילו אם הבדיקה כן הייתה קבילה, ממשיך סגל ללמד את אורן כללי יסוד, היה עליו להגיש את הבקשה מבלי הבדיקה עצמה ולהמתין להחלטה האם מותר לו להגיש אותה.
ניחוש שלנו: מדובר רק בעוד ניסיון מצידו של מעוז לדחות את הקץ, תוך שהוא מצליח לרתום אליו עורך דין שבמקרה הטוב אינו יודע כמה כללים בסיסיים ביותר, ובמקרה הגרוע - מתעלם מהם.
