לבן-גוריון נמאס מיושב-ראש הכנסת יוסף שפרינצק, שגילה עצמאות וממלכתיות. זה לא היה לרוחו של דוד בן-גוריון, שיושב הראש מעז לרחוש כבוד גם לאותם נציגי סיעות בכנסת, שהוא ראש הממשלה ראה אותם כמנודים וחובה להחרימם על-פי הכלל "בלי חרות ובלי מק"י". בן-גוריון לא היה יכול להכיל יו"ר כנסת, המתנהג בכבוד הראוי למנחם בגין ממפלגת "חרות" וגם לתופיק טובי הקומוניסט שבעוונותיו הוא גם ערבי.