|
לשמור גם על מצוות שבין אדם לחברו
|
|
|
|
|
"האזינו השמיים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". כך פותח משה את שירת האזינו, החלק הלפני-אחרון בנאום הפרידה שלו מעם ישראל. בשירה זו שכבות רבות והיא מרמזת לחלקים ניכרים מתולדות ישראל, ממש עד עצם היום הזה, וכבר מילותיה הראשונות העסיקו מאוד את הפרשנים. נראה כמה מן הפירושים שניתנו ולאחר מכן נציע עוד כיוון.
ראשית יש להבין, מהו הקושי בפסוק אשר הביא את הפרשנים לעסוק בו. למעשה מדובר במספר קשיים: מה הטעם לפנות לשמים ולארץ, שאינם שומעים ואינם מבינים? מדוע השירה אינה נפתחת בפנייה אל מי שנמסרה לו - עם ישראל? ומדוע יש צורך בכפילות - גם שמים וגם ארץ?
חז"ל היו הראשונים שעסקו בשאלות אלו ורש"י הולך בעקבותיהם. ואגב: האריכות היחסית בה מפרש רש"י את פסוקנו, מעידה על הקשיים הטמונים בו. לפי גישתם, השמים והארץ הם העדים לאזהרה שמשה עומד להשמיע באוזני ישראל - בדבר חובתם לשמור את דברי התורה והעונש שיבוא עליהם אם יימנעו מכך. "ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם, למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קיבלנו עליהם הברית, מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ שהן קיימים לעולם.
"ועוד: שאם יזכו (ישראל), יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם, ואם יתחייבו - תהיה בהם יד העדים תחילה: 'ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה' [דברים י"א, י"ז]. ואחר כך: 'ואבדתם מהרה' (שם) על-ידי האומות".
רוב המפרשים המובילים מסכימים עם גישות אלו של רש"י. כך אומר בקצרה נכדו, הרשב"ם: "להיפרע מישראל אם יחטאו, כדכתיב 'ועצר את השמים' וגומר". ובדומה לכך - החזקוני: "אמר לעדים שישמעו את דברי העדות". החזקוני מוסיף עוד פירוש, הקושר את הברית הזו עם ברית סיני: התורה ניתנה מן השמים ובני ישראל ניצבו על האדמה כאשר קיבלו אותה, וכך גם כאן.
רב סעדיה גאון אומנם פירש אחרת: "יטו אוזן אנשי השמים (=המלאכים) ואדברה וישמעו אנשי הארץ אמרי פי", אך פירושו רק מחליף קושי אחד בקושי שני. מה הטעם לפנות למלאכים בנאום העוסק בישראל? ואכן, ר' אברהם אבן עזרא מביא את דברי רס"ג, אך דוחה אותם ופונה לנתיבו של רש"י: "והנכון בעיני, כי בעבור היותם עומדים לעולם, וכן 'שימעו הרים' [מיכה ו', ב'], גם אבן יהושע (המזבח שבנה יהושע לפני מותו) ושם כתוב כי היא שמעה (את הברית שכרת יהושע עם בני ישראל)" [יהושע כ"ד, כ"ז].
הרמב"ן מצטט את האבן עזרא ומסכים עימו, אם כי הוא מוסיף פירוש על דרך הסוד, המקשר את הברית שכורת כעת משה עם בני ישראל לבריאת שמים וארץ. גם האבן עזרא עצמו מוסיף פירוש על דרך הסוד, המסביר שנשמת האדם מצויה בין השמים לבין הארץ.
הנצי"ב מוולוז'ין הולך בכיוון שונה. בעוד כל המפרשים שראינו עד עתה סבורים שמשה פונה אל השמים ואל הארץ כפשוטם, הנצי"ב סבור שמדובר במשל. השמיים, הוא מפרש, מסמלים את גדולי העם היכולים להשפיע עליו, ואילו הארץ היא פשוטי העם המקבלים את ההשפעה. פנייתו של משה היא לאלו ולאלו כאחד - הראשונים כדי שיעבירו את המסר לעם, והאחרונים כדי שיקבלו אותו. הנצי"ב ממשיך ואומר, שגם הפסוק הבא - "יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי" - עוסק באותו נושא ומדבר על עומק המצוות המשול לגשם ועל הדברים הקלים והמובנים המשולים לטל.
כאמור, ננסה להוסיף רובד לפירושים אלו ונציע שהמילים "שמים" ו"ארץ" רומזות לתורה עצמה. נכון שאי-אפשר לומר שמשה פונה אל התורה ואומר לה להאזין לדבריו, אך אולי יש כאן במכוון כפל משמעות. לאמר: משה רוצה להבהיר לשומעיו שהברית היא נצחית, והוא עושה זאת באמצעות התייחסות לעדים ששמותיהם מרמזים גם למהותה של הברית.
כבר אמרנו מספר פעמים בעבר, שהתורה מורכבת משני חלקים בעלי חשיבות זהה: מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. במעמד הר סיני ניתנו שני לוחות, שעל האחד נחקקו המצוות שבין אדם למקום ועל השני - המצוות שבין אדם לחברו. כל עשרת הדיברות נאמרו במעמד הר סיני, כולן נחקקו באצבע אלוקים על הלוחות, שני הלוחות הראשונים שוברו כאחד בידי משה ושני הלוחות השניים הוכנסו יחדיו לארון הברית. לאורכה של התורה כולה משולבות המצוות זו בזו, לעיתים במה שנראה כערבוביה חסרת היגיון - אלא שמטרתה להפגין שאין להפריד בין הדבקים.
יהודי אינו יכול להיקרא שומר מצוות אם הוא מאריך בתפילתו, מדקדק בכל פרט בדיני שבת ובודק בזכוכית מגדלת את האתרוג - אך במקביל מדבר לשון הרע, מרמה במסחר ופוגע בכבוד הוריו. וגם להיפך: פיזור של מיליונים לצדקה אינו יכול לבוא במקום שמירת כשרות. הכל הוא חלק ממערכת כוללת ומקיפה, שאסור לגרוע ממנה אפילו פרט אחד.
כאשר משה פותח בנאום האזהרה הגדול והאחרון שלו, הוא מבהיר מיד במילים הראשונות: יש מצוות הפונות לשמים - אל הבורא השוכן במרומים - ויש מצוות המופנות אל יושבי הארץ. כשם שהשמים והארץ אינם יכולים להתקיים זה בלא זה, כך אין התורה יכולה להתקיים בלא שמירתן של כל מצוותיה.
באותה דרך ניתן להסביר את הפסוק הבא. כשם שהעולם זקוק הן לגשם והן לטל, כך היהדות זקוקה הן למעשים שבין אדם לבוראו והן למעשים שבין אדם לרעהו. ומדוע? על כך עונה הפסוק השלישי של השירה: "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו". המילה "כי" מלמדת, שפסוק זה הוא ההסבר לשני הפסוקים שקדמו לו. כדי לקרוא בשם ה' - דהיינו להתקרב אליו ככל שכוחנו הדל מאפשר זאת - עלינו לעשות את שנאמר קודם לכן: לשמור את מצוות השמים ומצוות הארץ כאחת. רק מי שעושה זאת, ייחשב כמי שנותן גדולה לאלוקיו.