הממשל התאגידי בבנק הפועלים הלך והידרדר מאז רכשו שרי אריסון ומשפחת דנקנר את השליטה בבנק. המנכ"ל צבי זיו התפטר בשל התערבותו הבוטה של דני דנקנר, אז יו"ר הבנק, בעבודתו. כך העיד זיו (יום ד', 20.3.13) במשפטו של דנקנר, המואשם במירמה והלבנת הון.

"הבנק הופרט ב-1997. מהעת ההיא היה תהליך מתמשך של התדרדרות איכות הממשל התאגידי בבנק. זה היה הרקע לפרישה של קודמי בתפקיד [אלי יונס] ולהתפטרותי", אמר זיו. לדבריו, הבעיה המרכזית הייתה רצונם של יושבי הראש - שלמה נחמה ואחריו דנקנר - לפעול מעבר לסמכויותיהם הפורמליות. היו מצבים, הוסיף, בהם נחמה ודנקנר חייבו את הבנק שלא יכול היה לסגת מכך. כך נדרש המנכ"ל "להכניס את הסיטואציה הלא-בריאה למנגנון הבריא".

זיו הביא כדוגמה את התערבותו של דנקנר במינוי מנהלי אגפים, המצוי בסמכותו של המנכ"ל. "זה היה הקו האדום ביחסים שלי עם דני, בהתערבות שלו איך הבנק מתנהל. כשהתפטרתי, נתתי דוגמה זו לדירקטוריון בתור דוגמה קיצונית של התערערות הממשל התאגידי".

לדברי זיו, המשבר שהביא להתפטרותו היה התנגדותו של דנקנר לתוכנית ההתייעלות שאושרה בדירקטוריון בשנת 2008. למרות שהוא היה מוכן להתגמש, טען זיו, אמר לו דנקנר "שאנו לא מסתדרים ביחד והגיע הזמן להיפרד". זיו האשים את דנקנר ברמייה, בכך שיצר כלפי חוץ מצגת כאילו היחסים ביניהם תקינים, בעוד למעשה פעל כדי להביא להתפטרותו. "הוא דחף אותי החוצה", אמר.

זיו אומר, כי כיום הוא מעריך שכל המשבר עם דנקנר בנושא תוכנית ההתייעלות, היה מתוכנן מראש כדי להביא לכך שיעזוב את הבנק. "זה היה בעיקר שלושה חודשים אחרונים. הרמאות [הייתה] שהאמנתי שהפתיחות והכנות שהייתה לו לכאורה ביחסים בינינו עדיין קיימת", בעוד למעשה החליט דנקנר להביא לפרישתו. מאחר שלא היה רוב בדירקטוריון להדחתו, טען זיו, יצר דנקנר מצב בו לא תהיה לו ברירה אלא להתפטר. "לדעתי דני רצה שאעזוב את הבנק כי רצה מנכ"ל יותר נוח", סיכם.

עם זאת הדגיש זיו, כי אינו מחפש לנקום בדנקנר. "קיבלתי עשרות פניות של עיתונאים לאחר שפרשתי מהבנק לספר, ולא הסכמתי כי אין לי עניין ללכלך את דני ולא לפגוע בבנק הפועלים", אמר. "גם יומיים לאחר שדני גרם לעזיבתי לפני הזמן את עבודתי, הוא נכנס לחדרי ושאל אם אני רוצה שלא יגיע לחתונת בני. אמרתי לו שנתתי לו הזמנה ושיגיע".

עוד אמר זיו, כי אינו זוכר מקרים בהם הדירקטוריון התנגד לנושאים שהיו"ר - נחמה או דנקנר - תמך בהם. "זה לא אומר שהם חותמות גומי, אך רוח הדיונים הייתה של מה שרוצה יו"ר הדירקטוריון - עובר, וגם כשיש דיון מעמיק בנושא זה עובר. אך לא הייתה ליושבי הראש שליטה, אלא השפעה מכוח מעמדם על הדיון". עוד ציין, כי גם כאשר החלטות לא התקבלו פה אחד, נרשמה בפרוטוקול רק ההחלטה ולא נרשם מה היו יחסי הכוחות בהצבעה.

לדעת זיו, דנקנר היה חייב לדווח לדירקטוריון על העניין האישי שהיה לו בעסקת רכישת בנק פוזיטיב בטורקיה, בשל שותפותה של חברת אלרן - אז בבעלות משפחת דנקנר - עם רפי ברבר, השותף לעסקה בטורקיה, בעסקים אחרים. עוד אמר, כי אם גם לנחמה היו קשרים כאלו - גם הוא היה חייב לדווח עליהם. השניים לא מסרו דיווחים כאלו בזמן אמת.