בית המשפט העליון שב ועומד על הצורך להבטיח שמכשיר התביעה הייצוגית לא ינוצל לרעה, במיוחד לנוכח השפעתו האפשרית על הנתבע. את הדברים אומרים (11.4.13) השופטים דפנה ברק-ארז ויורם דנציגר, המציינים שבשל כך חשוב להקפיד שמגישי התביעות יעברו את רף ההוכחה הלכאורי בטרם יאושרו בקשותיהם.

ברק-ארז אומרת: "התובענה הייצוגית היא כלי יעיל לפיקוח על גופים כלכליים גדולים; היא מאפשרת להושיט סעד כלכלי לקבוצת אנשים שנזקו של כל אחד מהם הוא קטן ולכן אינו מצדיק לכאורה הגשתה של תביעה עצמאית.

"עם זאת, טמונה בה גם סכנה של הגשת תובענות סרק שמטרתן הפעלת לחץ על הנתבע להגיע לפשרה. זאת ועוד: אישור התובענה כייצוגית, כשלעצמו, חושף במקרים רבים את הגוף הנתבע לנזק כלכלי ולפגיעה במוניטין. הוא מחייב את הנתבע לפתוח במערכה משפטית, מקצועית ותדמיתית על-מנת להתגונן בפני התובענה. יש לו השפעה (לעיתים משמעותית) על הדוחות הכספיים של הנתבע. אישור התובענה עלול לדחוק את הנתבע להגיע לפשרה ובלבד שלא יצטרך לשאת בעלויות ניהולו של ההליך".


מבחנים מחמירים יותר


ברק-ארז עומדת על חשיבות הליך אישורה של בקשה לתביעה ייצוגית, ככלי לקדם תביעות ראויות ולפסול תביעות שאינן ראויות, ומוסיפה: "בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על-פי האמור בכתב התביעה בלבד - כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה אישית.

"המבחנים לאישורה של תובענה ייצוגית הם מחמירים מאלה שעל-פיהם נבחנת בקשה לסילוק על הסף של תביעה רגילה. על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי. במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב - משפטית ועובדתית - האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית".

דנציגר אומר: "מן הראוי לטעמי למנוע מצבים שבהם כל מאן דהוא החפץ לנהל תובענה ייצוגית, יוכל לעשות כן גם מבלי שצלח את חובתו לבסס בראיות לכאורה את עילת התביעה. הקלה מעבר לנדרש באשר לרף הראייתי בו צריך לעמוד התובע הייצוגי, עלולה לגרור תוצאות שלהן השלכות מערכתיות בלתי רצויות, הן על מערכת המשפט והן על המשק וחיי המסחר והכלכלה. משכך, שומה על בתי המשפט להקפיד על כך שרק תביעה שהונחה תשתית ראייתית לכאורית לביסוס עילתה, יתאפשר ניהולה כתובענה ייצוגית במסגרת ההליך העיקרי".


לא לנטל גבוה מדי


גם השופט עוזי פוגלמן סבור שיש למנוע הגשת תביעות בלתי ראויות, אם כי הוא מדגיש גם את הצורך שלא לחסום תביעות ראויות על-ידי העלאת רף ההוכחה בשלב אישור הבקשה: "נקודת האיזון הראויה בין תכליות אלו מכתיבה כי בית המשפט יבצע בחינה לכאורית בלבד של סיכויי התביעה; וכי המבקש יידרש לעמוד בנטל מופחת מזה המוטל על תובע בתביעה רגילה".

פוגלמן מוסיף: "הטלת נטל גבוה מזה ביחס לתשתית הנדרשת עלולה לגרום לכך שתובענות מוצדקות לא תעבורנה את הרף הדרוש. זאת, עקב פער המידע המובנה שבין הצדדים הפועל לרעת המבקש, ונוכח המגבלות הדיוניות המקשות עליו לגשר על פער זה בשלב בקשת האישור. תוצאה כזו, אשר אינה נותנת ביטוי מספק לאופיו המקדמי של הליך בקשת האישור, אינה יעילה ואינה רצויה".

בית המשפט העליון, ברוב דעותיהם של ברק-ארז ודנציגר, להחזיר לבית המשפט המחוזי בתל אביב חמש בקשות לתביעות ייצוגיות שהוגשו נגד חברות הביטוח מגדל, כלל, הראל, הפניקס ומנורה. המבקשים טענו, כי חברות הביטוח גובות שלא כדין פרמיה בביטוח אובדן כושר עבודה בשלושת החודשים האחרונים של הפוליסה, שכן קיימת תקופת המתנה בת שלושה חודשים - וממילא מי שיתבע בתקופה זו לא יקבל פיצוי כלשהו.

השופטת ענת ברון אישרה את הגשת התביעות, אך ברק-ארז ודנציגר קבעו שהמבקשים לא עברו עדיין את רף ההוכחה הלכאורי ויש צורך לדון במספר נקודות נוספות. פוגלמן סבר, בדעת מיעוט, שניתן להותיר את הבירור לשלב הדיון בתביעות לגופן. את חברות הביטוח ייצגו עוה"ד פיני רובין, עדי אוסובסקי, צבי אגמון, אורי שורק, דוד פרחיה, ברק טל ועידו חיטמן; את התובעים ייצגו עוה"ד גד שילה ואליהו מאיר.