"עצמאות היא עמידתו של אדם ברשות עצמו. שאין עליו שלטון של אחרים". כך מגדיר מילון אבן-שושן את מה שכולנו חוגגים היום – העצמאות שלנו. טוב, 'עצמאות' זאת אולי מילה גדולה מדי. המדינה היא עצמאית, בכך אין ספק. אבל אנחנו? עצמאיים? האם כולנו באמת ברשות עצמנו? ובכן, לא תמיד. לא בכל תחום. עצמאות היא לאו דווקא עניין ממסדי-מדיני. גם לא רק פוליטי. להיות 'עצמאי' זה להיות בעל דעה עצמאית בחברה. היכולת לסגל לעצמך את הדעות הפרטיות והייחודיות לך, בלי השפעה של הסובבים אותך. פה זה מתחיל להסתבך.
קוונטין קריספ, אמן בריטי שכבר לא איתנו, אמר פעם ש"אופנה היא מה שאתה מאמץ כשאין לך מושג מי אתה". מה שקריספ ניסה לטעון הוא שהאדם לא תמיד עצמאי, ולא תמיד מוצא איך או איפה לשייך את עצמו בתחומים שונים בחברה. אז מה הוא עושה? בוחר בפתרון הקל ביותר, ומשתייך לנחלת הכלל. לאופנה של אותו הרגע. 'מצטרף לעדר', אם תרצו.
נכון ליום העצמאות ה-65, ברצלונה היא קבוצת הכדורגל האהודה בישראל. זאת עובדה. אין ממש נתונים רשמיים, אבל אפשר להניח שאצל כל ישראלי שלישי יש פריט מרצ'נדייז של בארסה בארון. בכלל, בירת קטלוניה הפכה ליעד המועדף על ישראלים בנסיעות לחו"ל (ולא, זה לא בגלל המבנים של גאודי). בכל משחק בית של ברצלונה יושבים משהו כמו אלף ישראלים ביציע, ועוד יותר במשחקים גדולים.
נעשה חישוב מהיר: בארסה מארחת בממוצע 30 משחקי בית בעונה בכל המסגרות (ליגה, גביע, אירופה). חבילות בסיסיות – של טיסה, שלושה לילות וכרטיס למשחק - מתחילות מסביבות ה-500 יורו. תלוי בעונה בשנה, במשחק אליו הולכים ובקרבת המושב לדשא. נחבר הכל ביחד, ונגלה שהישראלים מוציאים באזור ה-75 מיליון שקלים (!) בכל שנה, רק כדי לראות את בארסה. 75 מיליון!
לפני שנמשיך, נבהיר כמה דברים. ברצלונה היא קבוצה גדולה. ענקית. אגדית. אחת בדור. ליאו מסי הוא אחד מגדולי השחקנים שנראו אי פעם. אולי אפילו הגדול שבהם. האהדה כלפי בארסה חוצה גבולות, וזה לגיטימי לחלוטין. ואין כאן כל טענה נגד החיבה והאהדה לקבוצות מחו"ל. הפתגם 'הדשא של השכן ירוק יותר' מעולם לא תיאר מצב בצורה כל כך מדויקת. לשבת בברנבאו זאת חוויה. בקמפ נואו – חלום. לראות את יונייטד מול צ'לסי ב-HD מהנה יותר מצפייה בדרבי של פתח תקווה. זה ברור. הקצב והאיכות של כדורגל ספרדי/גרמני/איטלקי/אנגלי מושכים יותר מאלה של הישראלי. הכל נכון. הבעיה היחידה היא בשורש. בבסיס האהדה.
אפשר לבוא ולטעון שהכל מתחיל ונגמר בבארסה ובמיתוג האינסופי שלה בכל קצוות תבל, ושמדובר במועדון כדורגל שהיה ונותר בטופ העולמי מכל הבחינות – ספורטיבית, שיווקית, ניהולית, כלכלית. אבל זה תירוץ קל מדי. בין אהדה לקבוצה – גדולה ככל שתהיה – לטירוף ברמה לאומית, עד רמת השתעבדות, יש דרך ארוכה מאוד. אז איפה הבעיה? שכולנו, בעצם היותנו בני אדם, קורבנות של מה ש-IN. של מה שבטרנד. בכל תחום, בכל רובד, בכל דבר. יש לנו את הצורך הבסיסי להשתייך לקהילה, לדעת על מה מדברים. כולנו 'קורבנות של אופנה'.
קצת אקדמיה, ברשותכם. ד"ר ביורן שירמר מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת קופנהגן הסביר במאמר ש"קורבן האופנה הוא קורבן של דינמיקה חברתית עיוורת, המתגלמת באובייקטים שנחשבים לנפוצים או 'אופנתיים'. הקורבן", ממשיך שירמר, "אינו תופס שהאובייקטים הנערצים עליו הם למעשה אופנה גרידא. הוא מאמין בכל ליבו שהוא זה שבוחר את האובייקטים בקפידה ובכוונה תחילה. בדיוק היכן שהוא חושב את עצמו כאותנטי ויצירתי – הוא מצטיין בקלישאות וסטריאוטיפים". בואו נפשט את זה וניקח את בארסה כדוגמה.
קודם כל, נעשה הפרדה. לברצלונה יש הרבה מאוד אוהדים ותיקים בארץ, שעוקבים אחרי כל משחק באדיקות, ולא נתונים לטרנד כזה או אחר. הם לא היו צריכים את מסי כדי לאהוב את הבלאוגראנה. אלא שאליהם הצטרפו בשנים האחרונות, מאז החלה ההצלחה האסטרונומית של בארסה בימי רונאלדיניו-רייקארד (ואח"כ מסי-פפ), אנשים שכונו במסגרות שונות כ'טרמפיסטים', כאלה שקפצו על העגלה המשגשגת.
אותם פחות מעניין המועדון, ויותר הצלחת הקבוצה. אוהדים של הרגע. על פי שירמר, אותם 'אוהדים' הם קורבנות של האופנה. מבחינתם – 'בארסה היא בדם', אלא שלמעשה הם לא יותר מאשר ניצבים בהיסחפות עם הזרם. בארסה היא הקבוצה המצליחה ביותר, מהמסוקרות ביותר בתקשורת הישראלית, יש לה מועדון אוהדים רחב והכוכב הגדול שלה, מסי, מוגדר כגדול בכל הזמנים. 1+1=2.
העניין הוא שכמו בכל דבר אחר שקשור ליצירת דעת קהל – ככל שיותר ויותר אנשים מצטרפים למעגל הזה, כך הולכת ומתעצמת האופנה. ואיך זה נראה בשטח? בזה שאם תשאל אדם רנדומלי ברחוב "איזו קבוצה אתה אוהד?", רוב הסיכויים שהוא יענה "ברצלונה". בזה שילדים קטנים לובשים חולצות של מסי, למרות שאין להם עדיין מושג מה זה כדורגל.
בחבר'ה שכל מה שהם יודעים על הקבוצה, זה שההמנון מסתיים ב'בארסה, בארסה באאאארסה'. זה הופך לחלק מהתרבות, ואף לחלק מהלאומיות. למסגרת שמעניקה תחושת שייכות. לדגלים של ישראל בכל פינה בקמפ נואו, ולדגלי בארסה על מכוניות בארץ ביום העצמאות (כן כן, יש גם כאלה).
ואמנם, כמו שכבר ראינו, כל העניין הזה הוא בר חלוף. הכל הוא פיקציה. יגיע הרגע שהכל ייעלם. יתפוגג. כמו בתקופת המיני-משברון של בארסה לא מזמן, אחרי ההפסדים לריאל ולמילאן. אנשים פחות התעניינו. פחות עקבו. פחות עידכנו בפייסבוק בסטטוסים על 'בארסה מאז ולתמיד!'. כי ככה זה עובד. כשמשהו כבר לא מרגש ולא מסעיר – הוא כבר לא מעניין.
תראו את ליברפול של שנות ה-80 ואחריה מנצ'סטר יונייטד של שנות ה-90 – שתי קבוצות שהיו מושא ההערצה של רוב אוהדי הכדורגל בארץ, שיא האופנה. אבל כמו שהבנו, אופנה מסתיימת בשלב מסוים, ואנשים שלא נקשרים ומתמסרים למועדון פשוט ממשיכים הלאה. כך גם במקרה שלהן. כך, כנראה, גם במקרה של בארסה.
בקרוב מאוד יאיים צעצוע חדש להעסיק את קורבנות האופנה – באיירן מינכן של פפ גווארדיולה. סכומי העתק שיושקעו בקבוצה, לצד עלייתו של הכדורגל הגרמני בעת האחרונה, הופכים את הפרוייקט הבווארי ללהיט הגדול הבא. מספיקה עונה מלהיבה אחת של באיירן, לצד עונה ממוצעת של ברצלונה, כדי להשלים את המהפכה. כדי שנעבור הלאה. כדי שהגרמנים, אותו עם שחרטנו על דגל עצמאותנו את ניצחון הרוח עליו ושנים התגאינו בהחרמת כל מוצר שיצא ממנו כנקמה על המלחמה ההיא, יהפכו – רחמנא ליצלן – לקבוצה של המדינה. ומי מכם שאוהד את מינכן כבר עכשיו – תכינו כיבוד ושתייה קלה. בקרוב מאוד יגיעו אליכם אורחים חדשים.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
