התיתכן הרשעת נאשם אחד בלבד כ"מבצע בצוותא"?

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת הריגה, בשתי עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובעבירת קשר לביצוע פשע, ונגזר דינו. המערער מערער על הרשעתו בעבירת ההריגה, ועל גזר דינו.

כתב האישום המקורי הוגש מלכתחילה נגד המערער ונגד נאשם נוסף, קטין, ובו נטען כי השניים קשרו קשר לפגוע בשלושה מחוסרי בית, ולחבול בהם. הם יצאו מדירת הקטין – המערער עם מוט ברזל והקטין עם חרב – תקפו את מחוסרי הבית, ועזבו אותם מדממים ופצועים, כשאחד מהם, ליאוניד, מחוסר הכרה. כעבור זמן קצר נפטר ליאוניד.

בבית משפט קמא, לאחר שנסתיימה פרשת התביעה ובעיצומה של פרשת ההגנה, הגיעו המאשימה וסנגורו של הקטין להסדר טיעון, במסגרתו נמחקה עבירת ההריגה (של ליאוניד) שיוחסה לקטין. המהלך נעשה מתוך ספק שהתעורר, שמא המכה הקטלנית שהביאה למותו של המנוח ניחתה עליו רק ב"סיבוב השלישי" של פרץ האלימות, שעה שרק המערער נכח במקום, ושעה שהמנוח עדיין היה בחיים, אך לאחר שהקטין עזב את המקום. עקב כך, הדיון בעניינם של שני הנאשמים הופרד, והקטין הורשע על-פי כתב האישום המתוקן שהוגש נגדו, ודינו נגזר.

בית משפט קמא הניח, כאפשרות סבירה, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה ממכה קטלנית אחת וספציפית. בהכרעת הדין של המערער נקבע, כי לא ניתן לקבוע בוודאות מי מבין השניים - הקטין או המערער - היה זה שהיכה במנוח את המכה שהביאה למותו, וכי אלמלא חזרה בה המאשימה מייחוס מעשה ההריגה לקטין - היה בית המשפט קובע ללא היסוס, כי הוכחה אשמת שניהם (הקטין והמערער) כמבצעים בצוותא של עבירת ההריגה (מכוח סעיף 29 לחוק העונשין).

• טענות המערער - המערער טוען כי שתי הכרעות הדין - זו שבעניין הקטין וזו שבעניין המערער - סותרות זו את זו ומדברות בשני קולות שונים. נטען, כי קביעת בית המשפט קמא, כי המערער אחראי בהריגת המנוח כמבצע בצוותא עם הקטין, עומדת בסתירה להכרעת הדין המרשיעה בעניינו של הקטין (על-פי הודאתו בכתב האישום המתוקן בעניינו), ולפיה הריגת המנוח בוצעה ע"י המערער בלבד, שגרם למות המנוח במכה הקטלנית שהונחתה על ידו, ואילו לקטין לא היה חלק בכך.

• טענות המשיבה - עיקר טענתה של המשיבה הינו, כי אין נפקות בנסיבות העניין והראיות לשאלה מי מהשניים הנחית את המכה הקטלנית, שכן לשיטתה יש לראות בשניים יחדיו "מבצעים בצוותא" של קטילת המנוח.

• השופט יוסף אלון קבע, כי אין להתערב בקביעת בית משפט קמא, שדחה את טענת המערער, כי הקטין הוא זה שהנחית את המכה הקטלנית. מסקנתו של בית המשפט קמא, כי מדובר בהתפרעות אלימה משותפת ובצוותא - הינה היחידה המתבקשת בנסיבות העניין והראיות. עוד נקבע, כי אחריותו של המערער לתוצאות המעשים - מכוח היותו מבצע בצוותא עם הקטין – הוכחה מעבר לספק סביר.

• השופט יוסף אלון קבע, שמובן כי אין "ביצוע בצוותא" אלא משחוברים לביצוע העבירה הנדונה יותר ממבצע אחד, לכל הפחות שניים. אך אין משמעות הדבר, כי לא תיתכן הרשעתו של נאשם אחד בלבד כמבצע בצוותא של עבירה פלונית עם אחרים, אף שהאחרים לא הועמדו כלל לדין (למשל משום שהם נעדרים ולא ניתן לאתרם), או מקום בו נמנעה התביעה מהעמדת האחרים לדין בשל הסכם עד מדינה, או בגלל שבהסכם כזה לא יוחסה להם, או למי מהם, עבירת ההריגה (כמבצעים בצוותא) אלא עבירות קלות ממנה.

• ההכרעה אם פלוני ביצע עבירה בצוותא עם אחרים איננה תלוית העמדת האחרים לדין, אם בכלל ואם באותה העבירה. היא תלוית הממצא העובדתי במשפטו של פלוני - ושל פלוני בלבד.

• לעניין סוגיית "שני הקולות" קובע השופט יוסף אלון, כי נקבע בפסיקה, כי במקרים מסוימים עשוי ממצא מזכה, במשפט האחד, להוביל לביטול הרשעתו של נאשם במשפט האחר, אולם זאת רק כאשר עולה סתירה מהותית בין הממצאים השיפוטיים בשתי הכרעות הדין הנפרדות, שאינה ניתנת ליישוב.

• עוד נקבע, כי במקרה דנן בית משפט קמא לא דיבר בשני קולות - אלא בקול אחד, והוא: ממצאי העובדה שנקבעו במשפטו הנפרד של המערער. הנימוק לכך הוא, שבהכרעת הדין של הקטין, לא נקבע ממצא עובדתי סותר או שונה מהממצא המרשיע שבהכרעת הדין של המערער - לפיו הריגת המנוח נעשתה בצוותא ע"י המערער והקטין, וכי כל אחד מהם היה מבצע בצוותא של אותה העבירה, וזאת משום, שהכרעת הדין של הקטין ניתנה רק בהסתמך על הודאת הקטין במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, וכי "הממצא הסותר" איננו קביעה שיפוטית או ממצא עובדתי שיפוטי.

• עוד נקבע כי במקרה דנן, אין עניין המערער בא בשעריו של מבחן "הסתירה המהותית" בין שתי הכרעות דין, כיוון שבעניינו של הקטין לא נבחנה כלל שאלת חלקו ומעורבותו בעבירת ההריגה לאחר שעבירה זו נמחקה מכתב האישום בעניינו כפי שתוקן, והקטין לא זוכה כלל מעבירת ההריגה, אלא לא הועמד בסופו של יום לדין בשל עבירה זו, מתוך שיקוליה של התביעה.

• השופטת אילה פרוקצ'יה הוסיפה, כי כאשר הבסיס הראייתי לשתי הכרעות הדין שונה זה מזה, אין בהכרח מצב של אי-התאמה, המצריך התערבות של בית המשפט (כדי ליצור התאמה בין שתי הכרעות הדין בדרך של ביטול ההרשעה המוכחת בראיות). כזהו המצב, למשל, במקרה שבו זיכויו של השותף האחד נשען על הסכם עד מדינה, ואילו הרשעתו של השותף האחר מתבססת על תשתית ראייתית מלאה. עוד ציינה, שזיכויו של שותף אחד מעבירה פלונית על בסיס הסדר טיעון אינו משמיט את הקרקע מתחת להרשעתו של שותף אחר באותה עבירה על בסיס תשתית ראייתית מוכחת, שכן מחיקת עבירת השותפות לדבר עבירה או קשר פלילי מכתב אישום במסגרת הסדר טיעון לגבי נאשם אחד אינה גוררת עימה קביעת ממצא עובדתי כלשהו, ולפיכך אין בכך סתירה להרשעת השותף האחר באותה עבירה, על בסיס מערכת הוכחות המבססת את ההרשעה.

• השופטת אילה פרוקצ'יה ציינה עוד, כי במקרה דנן אין סתירה חזיתית להרשעתו של המערער בעבירת הריגה כמבצע בצוותא עם הקטין, מאחר שבהכרעת דינו של הקטין לא נקבע כל ממצא סותר ביחס אליו. עוד צוין כי, גם אם אין זה ברור מי הנחית את המכה הקטלנית, ובאיזה שלב של האירוע הדבר ארע - הרי אחריותו הפלילית של המערער להריגה אינה מוטלת בספק, שכן הוא נכח והשתתף במהלך האירוע כולו, ואחריותו מתפרשת על פני כל שלביו.

- הוחלט כי לא נמצא פגם או שגגה בהכרעת דינו של המערער, ודין ערעורו על הכרעת הדין להדחות.
- גם הערעור על גזר הדין נדחה.

- ע"פ 8250/06 סרגיי פוטומקה נ' מדינת ישראל, ואח'
- בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
- בפני המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, השופטת אילה פרוקצ'יה, השופט יוסף אלון

- בשם המערער - עו"ד ליאור בר-זהר
- בשם המשיבה 1 - עו"ד שאול כהן
- בשם שירות המבחן - ברכה וייס