1. גם ממרחק של יותר מיממה וחצי, עדיין קשה להפסיק להתלהב מההחלטה של גרג פופוביץ' להכניס את מאנו ג'ינובילי לחמישייה. המשמעות המיידית של זה הייתה שמאנו סוף סוף נשמר על ידי מייק מילר ולא על ידי נוריס קול ומריו צ'אלמרס, שני שחקנים שעשו לו חיים קשים בארבעת המשחקים הראשונים. בנוסף, האא ולא התבקש להחזיק את הכדור כל הזמן, כי שיחק לצד טוני פארקר וטים דאנקן, שייצרו בשבילו מצבי קליעה נוחים. הוא התחיל חם, כשקלע או מסר אסיסט בשש הפוזשנים הראשונים של סן אנטוניו. ולא עצר עד לסיום. 24 נקודות ו-10 אסיסטים, בפעם השנייה בלבד בקריירה. פשוט משחק גדול של מאנו ומהלך גאוני של פופוביץ'. כן, עוד מהלך גאוני של פופוביץ'.
2. כולם מדברים על השלשות של דני גרין (אל תדאגו, גם אנחנו נדבר על זה), אבל נראה שבסדרה הזו גרין עשה התמחות בעוד אלמנט במשחק הכדורסל – הגנה במשחק המעבר. אלמנט קריטי מול מיאמי, קבוצה שחוטפת המון כדורים ורגילה להשיג הרבה סלים קלים במתפרצות. למרות שמצא את עצמו בחיסרון מספרי בהגנה בלא מעט פעמים בסדרה, גרין הצליח להקשות על שחקני מיאמי מבלי לעשות עבירה. אז עד המשחק החמישי חשבתי שזז סתם מקריות, אבל אז ראיתי את החסימה/חטיפה של גרין על לברון ג'יימס במתפרצת. אז נכון, המהלך הזה אמנם לא היה יוצא דופן והוא כנראה לא ייכנס לאף טופ 10, אבל זה עדיין לברון ג'יימס, וזו עדיין עבודת הגנה מצוינת של דני גרין. איך לובליאנה ויתרה עליו...?
3. מתחת לזריקות הקרקס של ג'ינובילי, התצוגה של פארקר והשלשות של גרין, הסתתר לו גיבור אחד נוסף, קוראים לו בוריס דיאו. השורה הסטטיסטית שלו נראית ככה: נקודה אחת, 4 ריבאונדים, 0 מ-1 מהשדה, 1 מ-2 מהעונשין, 3 איבודי כדור, 3 אסיסטים וחסימה אחת. לא שורה של גיבור. אבל מה שהוא עשה בהגנה על לברון ג'יימס, זו כמעט עבודה של סופר-הירו. דיאו הקשה עליו בצבע, לא אפשר לקינג סלים קלים ושמר בצורה טובה גם על הפיק-אנד-רול של מיאמי. לג'יימס היה 7 מ-14 מהשדה מול שומרים שאינם דיאו, ו-1 מ-8 נגד הצרפתי. בנוסף, ההגנה שלו שחררה את קוואי לאונרד למשימות התקפיות. אז לפני שכולנו נהלל את ג'ינובילי, פארקר, דאנקן, וגרין (אל דאגה, גם זה יגיע), בואו ניתן קצת קרדיט גם למי שלא קיבל את רוב המחמאות מכלי התקשורת בימים האחרונים. כי מי שראה ועקב מקרוב אחרי המשחק והסדרה יודע – לבוריס דיאו היה חלק חשוב מאוד בניצחון של סן אנטוניו במשחק החמישי בסדרה הזו.
4. 18 איבודי כדור היו לסן אנטוניו במשחק. אם הספרס רוצים לקחת אחד מהשניים הבאים במיאמי ולסגור את הסיפור, הם לא יכולים להרשות לעצמם להמשיך לאבד כזו כמות של כדורים. אם בוחנים את העניין לעומק אפשר לראות שהבעיה של הספרס היא לא סתם האיבודים – הבעיה היא ה-“live ball turnover”, האיבודים שמובילים למתפרצות של מיאמי. מסירות רעות, כדורים שבורחים מהידיים וחטיפות של שחקני ההיט הם איבודים קריטיים שג'יימס, ווייד והחברים הופכים לנקודות קלות בצד השני, מהר מכל קבוצה בעולם. אלו האיבודים שבאמת הורגים את סן אנטוניו. פופ כבר עובד על פתרון.
5. הביג-3 של מיאמי אמנם לא היו בשיאם במשחק מספר 5, אבל הם גם לא היו רעים בכלל. לברון קלע 22 נקודות ולמרות האחוזים הרעים מהשדה (8 מ-22) הקינג בהחלט נראה אגרסיבי מאוד ברוב שלבי במהלך המשחק. ווייד נתן אולי את המשחק הכי טוב שלו בסדרה וסיים עם 25 נקודות ועשרה אסיסטים וגם כריס בוש הגיע לעבוד. אז איפה הייתה הבעיה של מיאמי? הפעם היא הייתה בצוות המסייע. חוץ מריי אלן (שנתן הופעה נהדרת ביום בו נשבר שיאו. כן, נגיע לזה...), כל שאר השחקנים של ההיט פשוט נעלמו. מייק מילר לא קלע נקודה כבר שני משחקים ברציפות, שיין באטייה ממשיך להיראות כמו הצל של עצמו, כריס אנדרסן ויודוניס האסלם יצאו מהרוטציה, נוריס קול נראה כאילו הוא עומד לנקוע את הקרסול במרדף אחרי טוני פארקר, ואחרון חביב מריו צ'אלמרס – שלא נתן משחק טוב מאז שהסדרה הייתה במיאמי. טוב, נו, לפחות היא חוזרת לשם. וצ'אלמרס, או מילר או באטייה או אנדרסן או קול או מי שזה לא יהיה, יצטרך לעזור לביג-3. כי אם הצוות המסייע לא יגיע לעבוד, כדאי שבסאות' ביץ' יתחילו לשכוח מהר מאוד מריפיט.
6. מיאמי ידועה כקבוצה שבאה בטירוף אחרי הפסד. בכל זאת, ההיט לא הפסידו שני משחקים רצוף מאז אמצע העונה הרגילה. אבל מה שמדאיג זה הצד השני של המטבע – ירידת מתח אחרי ניצחונות. במיוחד גודלים. מיאמי חסרה במשחק החמישי קצת דרייב, רעב, תשוקה, אנרגיה. וגם אם ההיט ימשיכו לנצח אחרי כל הפסד, זה כבר לא ישנה. כי אם הם לא ישנו פאזה ויבואו למשחק בטירוף (גם אחרי ניצחונות), הם יפסידו את הסדרה במשחק השביעי... חשבון פשוט.
7. פופוביץ' ביקש מהשחקנים שלו במהלך פסקי הזמן "לא להאט את הקצב". בכלל, האסטרטגיה של סן אנטוניו הייתה להמשיך לדחוף את הכדור. הספרס לא רצו להתמודד עם ההגנה העומדת של מיאמי, שהוכיחה עצמה במהלך הסדרה. ולמרות שהמשחק המהיר הוא המשחק האהוב על מיאמי, משחק שקבוצות בדרך כלל נמנעות לשחק בו נגד לברון ו-ווייד, סן אנטוניו החליטה ללכת על כל הקופה. השחקנים של פופוביץ' הטיסו את הכדור קדימה גם אחרי סל. השיטה הצליחה, ולמרות מספר האיבודים הגבוה סן אנטוניו הגיעה להרבה סלים קלים ותפסה את ההגנה של ההיט לא מוכנה. אז הנה עוד מהלך גאוני של פופוביץ'. זה כבר 0:2, מר אריק ספולסטרה היקר. אני מקווה בשבילך שכבר חשבת על איזה תוכנית מתוחכמת לקאמבק, כי כרגע השח הזה נראה בדרך למט.
8. בפתיחת הסדרה כולם דיברו על סגנונות המשחק השונים של מיאמי וסן אנטוניו, במיוחד בהתקפה. מיאמי משחקת הרבה בידודים ואחד-על-אחד, בעוד שסן אנטוניו משחקת הרבה פיק-אנד-רול, משחק חסימות והנעת כדור. אבל אחרי חמישה משחקים ויתרון של 2:3 לספרס, אפשר להגיד בפה מלא שסן אנטוניו מנצחת את מיאמי למרות שברגעים רבים בסדרה היא לא מצליחה לשחק את משחק ההתקפה האופייני לה. למעשה, סן אנטוניו משחקת משחק התקפה שנראה לפרקים קצת כמו זה של מיאמי. בידודים, אחד-על-אחד. אז איך בכל זאת הספרס שולטים? התשובה פשוטה: מיאמי לא מצליחה לעצור את שחקני הספרס באחד-על-אחד. בוש לא מצליח להתמודד עם דאנקן בצבע, ג'ינובילי התעלל במילר במשחק החמישי, והכי גרוע – פארקר עשה בית ספר לקול הצעיר. כולנו יודעים שמשחק ההתקפה הקבוצתי של פופוביץ' הוא כוח אימתני, לכן זה קצת מפתיע שדווקא משחק האחד-על-אחד הפשוט של הספרס הוא מה שהורג את מיאמי.
9. מהצד השני, אנחנו רואים התקפה שבלונית. אין שום גיוון בסכימות של ספולסטרה, שום תרגיל מיוחד, אפס יצירתיות. הכל עובר דרך לברון, ווייד ובוש , ואין ניסיון להכניס אף אחד אחר לעניינים. וכדי שהצוות המסייע יתפקד, ספולסטרה צריך לשחק גם אליהם קצת. בין אם להריץ תרגיל קלעי למילר או פיק-אנד-רול בין לברון לצ'אלמרס (שעבד בצורה כל כך טובה מוקדם יותר בסדרה). משהו. ספולסטרה חייב לבצע מספר התאמות, ומהר.
10. חשבתם ששכחנו? 25 שלשות יש לדני גרין בסדרת הגמר, וזה כמובן שיא חדש לפיינלס (השיא הקודם היה שייך לריי אלן עם 22). ללא ספק אחד מהמטווחים היותר מדהימים שנראו בהיסטוריה, וכזה שלא יישכח להרבה זמן. ככה זה נראה ביוטיוב. ובסיוטים של מיאמי.
