"מגע הרוך גובר על המכה, רושם בתוך יומן מסע.
כולנו עשויים אבק של אהבה, רושם בתוך יומן מסע" (אביב גפן)
יומני היקר שלום,
אני נמצא עכשיו בטיסה בחזרה למדריד אחרי שבועיים קסומים במדינה קטנה במזרח התיכון בשם ישראל. קשה לי לתאר את הרגשות שעוברים בי עכשיו, כמה שעות אחרי הזכיה בגביע אירופה לנבחרות צעירות. שילוב של שמחה ענקית, מלווה בעצב על תקופה שהסתיימה וגם קצת פחד מאי הוודאות שטומן בחובו העתיד.
האמת, ברגע שהבנתי שהטורניר ייערך בישראל, קצת חששתי. "ישראל, זה בכלל באירופה?", שאלתי את חברי לקבוצה חואקין. "האמת שגיאוגרפית זה לא ממש, אבל הם כבר כמה שנים כבר משחקים באירופה, אז טכנית כנראה שכן", הוא השיב בידענות. פתחתי קצת אינטרנט וניסיתי לדלות מידע על המדינה בה אני עומד לבלות בשבועיים הקרובים. לפני חצי שנה הייתה שם מיני-מלחמה, לפני ארבע שנים וגם לפני שבע שנים. לא נשמע מעודד במיוחד. שמעתי שהחבר שלי לנבחרת סרחיו קנאלס ביים פציעה בניסיון לא להגיע, אולי אני אביים גם פציעה קטנה, חשבתי לעצמי. אבל לא, לייצג את המולדת זה הכי חשוב, וגם נמאס לי כבר לגור במלאגה. טורניר טוב ואני מסדר לעצמי אחלה חוזה. זהו, אני טס, יהיה מה שיהיה, גמלה ההחלטה בליבי.
האמת, כשהגעתי לארץ הקודש הופעתי לגלות שכל מה שחשבתי לא היה נכון. מזג אוויר מדהים, חופי ים אקזוטיים ובחורות יפהפיות קיבלו את פניי, ממש לא מה שקראתי בכל האתרים. קבלת הפנים הייתה לבבית אפילו יותר מאשר זאת שאחרי החזרה הביתה אחרי ההעפלה לחצי גמר ליגת האלופות. עשרות אוהדים חיכו לנו בנמל התעופה, אבל הנחתי שהם באו לקבל את פניהם של טיאגו וטייו כיוון שכולם היו עם חולצות של בארסה. אפילו הכתבים כאן מדברים ספרדית, בקיצור, מרגיש בבית.
האוטובוס הוריד אותנו במלון מדהים בתל אביב ואפילו קיבלתי חדר עם נוף לים. האמת, הארגון פה ממש מדהים. איזה מקצועיות, כל זמן זה זמן, מלא אנשים מפרפרים סביבנו והכל מתקתק. והאוכל? מטורף. החומוס הזה הוא המצאה גאונית. הלוואי שזה היה ככה אצלנו בספרד. יש לנו מה ללמוד מהישראלים האלה, חשבתי לעצמי. לפני המשחק הראשון ניגש אלינו אחד מהבכירים באופ"א שמסתבר שהוא גם יו"ר ההתאחדות הישראלית. "הולה סניור איסקו", אמר לי האדון המבוגר. "איי אם אבי, דה צ'רמן אוף ישראלי פוטבול אסוסיאיישן, וולקאם טו יזראל". איזה איש לבבי ונחמד, חשבתי לעצמי. אם הוא אחראי לארגון של הטורניר הזה, הוא בטח עושה המון טוב לכדורגל הישראלי.
האמת, הופתעתי לגלות שישראל היא מדינת כדורגל אמיתית. אפילו האיצטדיונים בה קרויים על שם כוכבי עבר. האיצטדיון בירושלים, למשל, נקרא על שם טדי שרינגהאם. גם האווירה במגרשים הייתה מדהימה - איזו תרבות, איזה קהל. משפחות וילדים יושבים ביציעים ומעודדים ללא הרף והכל כל כך צבעוני ויפה, פשוט עושה חשק לשחק כדורגל. אם האווירה פה היא כזאת גם בליגה, לא הייתי מתנגד לשחק פה.
אחרי משחק הגמר ההתרגשות הייתה עצומה. האמת, הופתעתי מכמות העניין שהטורניר הזה עורר כאן. ביום של הגמר התייצבו אישים מכל העולם בכדי לכבד את נשיא ההתאחדות לכדורגל ביום חגו, וואו. אפילו ביל קלינטון וברברה סטרייסנד הגיעו, חבל רק שהמלך חואן קרלוס לא בא. אין ספק, זאת הייתה ממש אווירה של יום חג. בספרד, למשל, בקושי התייחסו לטורניר. כל מה שעניין אותם בבית הוא החתימה של ניימאר בברצלונה ומי יאמן את ריאל. מצ'עמם.
אחרי המשחק ניגש אליי שוב אותו נשיא התאחדות מכובד. "יו גייב א גרייט טורנמנט", אמר לי בנימוס, וגם הזקן שלי לא הצליח להסתיר את הסומק בלחיי. "וואי דונט יו קם טו פליי היר נקסט סיסון, איף יו לייק דה מושבה סטדיום, יו קן פליי ד'ר אברי וויק", שאל והותיר אותי בהלם. האמת , שמעתי כבר על כמה ספרדים שהגיעו לפה. הבנתי שאפילו אוסקר הגדול מברצלונה אימן פה בתל אביב ואפילו ג'ורדי הבן של יוהאן נמצא פה. אולי זה לא רעיון כל רע, חשבתי לעצמי. אם כבר זאת כזאת מדינה של כדורגל, מזג אוויר כל כך טוב ובנות יפות, מה יש לי לרוץ לריאל או לסיטי?
אבל לא, אין סיכוי, זה לא בשבילי כל הסדר והארגון הזה. לפחות אצלנו בספרד יש את החום התשוקה, אפילו קצת חאפריות. פה כל העסק מאורגן מדי, רציני מדי. בא לי קצת שכונה. "מוראטה, נראה לי שאני בא לשחק איתך בשנה הבאה במדריד", אמרתי לחלוץ שישב לידי. "מדריד?!", הוא ענה לי בפליאה, "לפני העליה למטוס חתמתי עם לוזון על חוזה בפתח תקוה. שם לפחות אני אקבל דקות...".
