נשיא בית המשפט העליון,
אשר גרוניס, דחה (יום ד', 26.7.13) עתירה נגד שני מרכיבים מרכזיים ברפורמה בחוק המעצרים: ביטול הערעור בזכות לבית המשפט העליון בגלגול שלישי, ומתן אפשרות לעליון להאריך מעצר ב-150 יום.
השינוי הראשון קובע, כי מי שנעצר בידי בית משפט השלום וערעורו נדחה בידי בית המשפט המחוזי, יוכל לערער לביהמ"ש העליון רק אם ערכאה זו תתן אישור לכך - אישור המותנה בהיות המקרה בעל חשיבות יוצאת דופן. השינוי השני קובע, כי ביהמ"ש העליון יוכל להאריך ב-150 יום (ולא ב-90 יום בלבד) את מעצרו של נאשם העצור עד תום ההליכים, אם השתכנע שהמשפט מתנהל בקצב תקין אך לא יסתיים בתוך 90 יום.
עו"ד חיים שטנגר עתר נגד שני התיקונים בשתי עילות. הראשונה הייתה טענתו לפגם פרוצדורלי באישור הרפורמה בידי הכנסת; גרוניס קובע, כי אומנם נפל פגם, אך לא כזה היורד לשורשו של הליך החקיקה ומצדיק את התערבות בג"ץ. הטיעון השני והעיקרי היה, שהתיקונים פוגעים בזכות היסוד לחרות המוקנית לכל אדם ובכלל זה לעצורים ולנאשמים.
תמיד יש רק ערעור אחד
גרוניס אומר תחילה, כי זכות היסוד לחרות אינה חלה רק אל מול החלטת המעצר עצמה, אלא גם על "הגנות דיוניות והסדרים דיוניים הקשורים קשר ישיר לזכות ולמימושה". בנושא הערעור בגלגול שלישי, יש לבחון האם שלילתו מהווה פגיעה בזכות לחרות עצמה, אומר גרוניס, ומשיב על כך בשלילה: "אין לומר כי היקפה של הזכות החוקתית לחירות משתרע כדי הענקת האפשרות לערר שני בזכות על החלטות מעצר".
לדברי גרוניס, ניתן להגיע למסקנה זו על-פי המבנה הבסיסי של מערכת המשפט בישראל, בו על כל החלטה יש זכות אחת לערער, וערעור נוסף ניתן רק ברשות. גרוניס מזכיר, כי יש הליכים רבי חשיבות עליהם לא ניתן לערער כמעט כלל (כגון פסקי דין של בג"ץ). בהתייחסו לערעורים בפני העליון על מעצרים הוא אומר:
"בחינת החלטות בית המשפט העליון בבקשות לרשות ערר על החלטות מעצר מעלה, כי בית המשפט אכן מתחשב בפגיעה בזכות לחירות בבואו להכריע אם יש מקום ליתן רשות ערר. על-אף שההלכה המרכזית היא כי רשות ערר תינתן כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך, בית המשפט נכון היה לאמץ גישה מרחיבה מזו, ולהיעתר לבקשה למתן רשות ערר גם כאשר מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות דיון בערכאה שלישית".
רובינשטיין מציב נורה
בסוגיית הארכת המעצרים אומר גרוניס, כי מטרת התיקון הייתה לצמצם את מספר הדיונים בביהמ"ש העליון, ואין לומר שתכלית זו אינה ראויה. "נוכח העומס הרב המוטל על בית המשפט העליון ועל מערכת המשפט בכלל, צמצום מספר הדיונים בהארכות מעצר - בנסיבות מיוחדות ולפי קריטריונים שנקבעו בחוק - היא תכלית ראויה וחיונית. תכלית זו תאפשר לבית המשפט להקדיש זמן להליכים אחרים הנשמעים בפניו, ובכללם הליכי מעצר ותיקים פליליים אחרים, ולקצר את פרק הזמן הנדרש להכרעה בהם... קיצור זמן הטיפול בתיקים והיענות לצרכי הפונים בשערי מערכת בתי המשפט היא תכלית שבהחלט הולמת את ערכיה של המדינה".
גרוניס מוסיף: תיקון זה "מאפשר לעשות כן רק במקרים מיוחדים בהם משתכנע בית המשפט שהזמן השיפוטי שיידרש לסיום ההליך הפלילי צפוי להיות ממושך במיוחד נוכח מורכבות התיק, או קיומם של נאשמים רבים או עדים רבים. על בית המשפט להשתכנע שההליך מנוהל על-ידי הערכאה הדיונית ביעילות, ואין הארכת המעצר מתבקשת בשל ניהול לא יעיל של המשפט. בצירוף נסיבות זה יש, לגישתי, כדי לאזן כראוי בין הפגיעה בחרות - שאין חולק על קיומה - ובין התכלית שביסודו של ההסדר".
השופט
אליקים רובינשטיין, שהסכים עם גרוניס, ביקש "להציב נורה מהבהבת קטנה ולומר, כי לטעמי הארכה של 150 יום ראוי שתהא במובהק החריג בחיי המעשה". השופט
חנן מלצר הצטרף להחלטתו של גרוניס ולהערתו של רובינשטיין.
שטנגר ייצג את עצמו יחד עם עו"ד גיא הלוי; עוה"ד
אביגדור פלדמן ומשה שרמן ייצגו שלושה נאשמים שהעלו אף הם טענות כנגד ההסדר החדש להארכת המעצר; את המדינה ייצגו עוה"ד שאטח כהן וענר הלמן; ואת הכנסת - ד"ר גור בליי.
