בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, קיבל לאחרונה (יום ה', 31.10.03) עתירה נגד היתר בניה שניתן על-ידי עיריית ירושלים, לטענת העותרים בחוסר סמכות.
העותרים הם בעלי זכויות בבניין ברחוב כרמון בשכונת בית הכרם, הגובל בבית הספר היסודי "דובדבני", והעתירה שהוגשה באמצעות עורכי הדין גיז ופדה, הופנתה נגד כוונת העירייה לבנות אגף חדש לבית הספר.
בשנת 1972 אושרה תוכנית בניין עיר (תב"ע) 1691, החלה על האזור, ובה נקבע כי השטח עליו חלה התוכנית מיועד להקמת בית ספר, וכי לא תורשה כל בניה בשטח, אלא בהתאם לתכנית בניה מפורטת באישור הוועדה המקומית והוועדה המחוזית, ובתנאי שהבניה תעשה בצורה מדורגת בהתאם לטופוגרפיה וששטח הרצפות הכולל לא יעלה על 50% משטח המגרש.
בהתאם להוראות התב"ע, הוגשה בשנת 1972 תכנית בניה מפורטת להקמת בית הספר, שאושרה על-ידי הוועדה המקומית והוועדה המחוזית. בהסתמך על התוכנית המפורטת, הוצא בשנת 1979 היתר בניה לבניית הבניין המקורי ולבניית אגף נוסף, אלא שבניית האגף הנוסף לא בוצעה מעולם.
לאחרונה, ביקשה עיריית ירושלים להוציא לפועל את בנייתו של האגף הנוסף. הבקשה להיתר חדש הובאה לפני רשות הרישוי המקומית, שנענתה לבקשה והוציאה ביום 12.5.01 היתר לבניית האגף החדש.
בפסק הדין, קבעה סגנית-נשיא בית המשפט, השופטת מוסיה ארד, כי "סמכותה של רשות הרישוי מוגבלת למתן היתרי בניה המתאימים לתוכנית החלה על הקרקע. בענייננו, ההיתר החדש שהוצא על-ידי רשות הרישוי, איננו תואם את תוכנית הבניה שאושרה בשנת 1972 והוא לא אושר על-ידי הוועדה המקומית כדרישת תב"ע 1691. בנסיבות אלה, הדין לכאורה עם המבקשים, שכן רשות הרישוי לא היתה לכאורה מוסמכת להוציא את ההיתר".
השופטת ארד הוסיפה עוד, כי "אין לקבל את טענת המשיבה 1 (עיריית ירושלים; ר.כ.), לפיה אין להתחשב באי-ההתאמה בין היתר הבניה לתוכנת הבניה, מכיוון שתוכנית הבניה איננה מנויה בין התוכניות הנדונות בחוק בתכנון והבניה. תוכנית בניה אמנם איננה נזכרת בין התוכניות עליהן חל חוק התכנון והבניה, אך ברגיל יש להתחשב בה ולפעול לפי הוראותיה".
לדעתה של ארד, עקרון הבטלות היחסית מחייב את הקביעה, לפיה רק חלקו של היתר הבניה העוסק באגף החדש של בית הספר יוכרז כבטל, ואילו שאר חלקי ההיתר יעמדו בעינם.
"נסיבות המקרה הנידון הן חמורות. עיריית ירושלים היא זו שאחראית להוצאת ההיתר, תוך חריגה מסמכות ולבניית אגף חדש לבית הספר ללא היתר כדין", ציינה ארד, וציטטה מדברי בית המשפט העליון, לפיהם "למרבה הצער, קורה שרשויות מקומיות וועדות מקומיות לתכנון ובניה פועלות יחד עם יזמים וקבלנים, אם ביודעין ואם ברשלנות, מתוך כוונה לשרת אינטרס של הרשות המקומית או אינטרס אחר, בניגוד לחוק התכנון והבניה ולתוכניות על-פי חוק זה.
חובה היא גם על בית המשפט להיאבק במקרים כאלה, לא רק נגד היזם והקבלן, אלא גם נגד הרשות המינהלית, המופקדת על שלטון החוק, אך בפועל מפקירה אותו. ייתכן כי מאבק כזה, על-מנת שיהיה יעיל, מצדיק אפילו במקרים מתאימים נקיטת הליכים פליליים נגד אלה ברשות המינהלית הנושאים באחריות יחד עם היזם והקבלן, לעבירות שבוצעו".
ארד גם דחתה את טענת העירייה כי חריגת היתר הבניה מהתוכנית היא "זניחה".
"אין בידי לקבל טענה זו", קבעה ארד, "ההיתר חורג מהתוכנית שאושרה בשנת 1972 באופן ממשי ולא באופן מזערי וזניח. די בכך, שמבנה בית הספר על שתי קומותיו קורב במספר מטרים לא מבוטל לעבר ביתם של העותרים, כדי ללמד על היקף החריגה ועל הפגיעה הרבה ברווחתם של העותרים, באיכות חייהם ובערך רכושם".
לפיכך, קבעה ארד, "מתחייבת המסקנה, כי היתר הבניה שהוצא על-ידי רשות הרישוי ביום 12.5.03 הוא בטל, ככל שהוא חורג מתכנית הבניה שאושרה בשנת 1972 וכל בניה שבוצעה על-פיו היא בלתי חוקית".
את העירייה ייצגה עו"ד שרי לרנר-הורוביץ.
עת"מ 764/03 ד"ר אדית רמון ואח' נ' עיריית ירושלים ואח'
