שיקולי צדק חלוקתי בהקצאת דיור ציבורי

המערערת 1, רחל חיות היא בתם של לאזוז וקנין עליו השלום, שנפטר בחודש מאי 1990, ועיזה וקנין עליה השלום, שנפטרה בחודש מאי 2001 (להלן "המנוחה"). בחודש אוגוסט 1968 נחתם בין המשיבה 2, עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל (להלן "עמידר" או "המשיבה") למנוחה הסכם להשכרת דירה ציבורית בבית שמש, בה התגוררו המנוחה ובעלה עד למועד פטירת האחרון, ולאחר מכן המשיכה המנוחה להתגורר בה עד למועד פטירתה. בשנת 2002 הגישו המערערים – רחל וניסים חיות בקשה להכיר בהם כ"דייר ממשיך" כמשמעו בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. ועדת האיכלוס העליונה של משרד השיכון והבינוי (להלן "ועדת האיכלוס" או "הוועדה") דחתה את בקשת המערערים, בנימוק שלא התגוררו בדירה שלוש שנים לפחות ברציפות טרם פטירת המנוחה כנדרש בחוק.

לטענת המערערים, מסקנת ועדת האיכלוס אינה סבירה באופן קיצוני, ועל כן דינה להיבטל.המערערים מבקשים כי יעוגן מעמדם כ"דייר ממשיך" כמשמעו בחוק, וכי יבוטל פסק דינו של בית המשפט השלום המורה על פינויים. לחלופין מבקשים המערערים כי הדיון יושב לבית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת בכדי שהלה ינהל הליך של שמיעת ראיות וחקירת עדים.

המשיבים מאידך גרסו כי המערערים לא הוכיחו כי התגוררו בדירה במשך שלוש שנים רצופות עובר לפטירת הדיירת - ולפיכך אינם עומדים בקריטריונים הקבועים בחוק, כמו גם בנהלי המשיב, בכדי לעגן את מעמדם כ"דייר ממשיך". המשיבים גרסו כי המערערים לא המציאו כל ראיות עובדתיות פוזיטיביות לביסוס טענתם ולפיה התגוררו בדירה שלוש שנים לפחות טרם פטירת המנוחה, וכי הראיה היחידה שהמציאו הייתה תצהירם הם.

• תכלית החוק -בית המשפט ציין כי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי מסדיר, בין היתר, את זכות השכירות של "דייר ממשיך". משענייננו בחוק סוציאלי-חלוקתי מובהק, שעיקרו בהקצאת משאב לאומי-ציבורי מוגבל, נהיר כי על הרשות לנהוג בהגינות ובשוויון כלפי כולי עלמא בהקצאתו.

• השאלה שבמחלוקת - בפני ועדת האיכלוס, שאת סבירות החלטתה בחן בית המשפט קמא, ניצבה שאלה אחת, והיא: האם התגוררו המערערים, וליתר דיוק המערערת, עם המנוחה שלוש שנים עובר לפטירתה? לשאלה זו ניתנה על-ידי הוועדה תשובה שאינה חיובית.

• מבחן הראיה המנהלית כמבחן דינאמי - בית המשפט ציין בהחלטתו, כי ככלל המקום להצגת התשתית העובדתית הוא בראש וראשונה בפני הרשות המינהלית, הנדרשת לבחון את הראיות שבפניה, ולהקנות להן את המשקל הראוי. חובת השימוע, היקפה ומתכונתה משתנה בהתחשב במיהות הרשות ובהתייחס לכך - בתכלית הסמכות ובמהותה.

כאשר עסקינן בהליכים מינהליים בפני ועדת האיכלוס שבבסיסה זכאות להטבה, מתן זכות שימוע על דרך הצגת טענות בכתב והבאת ראיות, אך לא על דרך העדת עדים, מקיים את זכות השמיעה של העותרים, ומאפשר להם הזדמנות הוגנת למצות את טענותיהם ואת השגותיהם בפני הרשות.

ביהמ"ש קבע כי גופים כגון הוועדה אינם בנוים, על פניהם, לחקירות נגדיות נוסח בית משפט ובית דין, ודרך עבודתם מושתתת על עיון במסמכים, ולמירב על שמיעת טענות בעל-פה על-פי שיקוליהם. הפעלת סמכות מינהלית מצריכה בראש וראשונה קיום תשתית עובדתית שעליה מבססת הרשות המנהלית את שיקול דעתה בבואה לקבל החלטה.

• מבחן הראיה המנהלית קוים - בית המשפט קבע, כי בעניין שהובא בפניו, נסמכה הוועדה בין היתר על תחקורים סביבתיים, שהיוו אך חלק מתשתית ראייתית כוללת, שבאה לכלל תצרף ברור ממנו עולה כי מסקנת הוועדה בדין יסודה. מושכלות יסוד הן כי בית המשפט המנהלי נדרש לבחון אך את סבירות ההחלטה, ולא להחליף את שיקול דעת הרשות המנהלית. ביהמ"ש מצא כי אין מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים שמצא את ההחלטה המנהלית סבירה.

• תוצאה המתיישבת עם מבחן הצדק החלוקתי - תוצאה זו מחזירה את הדירה לרכוש הציבור, להקצאה לזכאים ע"פ הנהלים, ובכך ייעשה גם "צדק חלוקתי" עם כלל הציבור, שהרשויות חבות לו נאמנות.

הערעור נדחה.