האיש שנשאר ווינר עד הקבר

"במשך כל שנותיי כמאמן באנגליה לא נתקלתי בדמות יותר חשובה מבובי רובסון. המשמעת והסטנדרטים אותם קיבל מהסביבה של מכרות הפחם בהם גדל, גרמה לבובי להיות האיש שהיה. הוא ייחסר לעולם כולו, לא רק לעולם הכדורגל". במילים אלו בחר סר אלכס פרגוסון להיפרד מסר בובי רובסון, האיש שמסלול חייו בעולם הכדורגל הם בעצם ראי על התפתחותה של החברה האנגלית במאה ה-20. ממשחקי כדורגל מלאי לב ותשוקה במגרשים עם יציעי עמידה בלבד בתקופה שבה הכדורגל היה שייך לעם, ועד לעידן הנוכחי שבו המשחק שייך לבעלי ההון, בו על מנת לקנות כרטיס למשחק בפרמייר ליג חייב כל אדם להיות בעל אמצעים. רובסון, עוף נדיר בענף הכדורגל הצליח בעידן הגלובליזציה לשמור על הגחלת הג'נטלמנית הבריטית הקלאסית שליוותה אותו לאורך כל חייו, כל שכן לאחר מותו.סיפור חייו של רובסון, שקיבל מהמלכה את תואר "האביר הראשון" בשנת 2002, חולש על מספר רב של ארצות, מועדונים ושחקני על אותם אימן, כולם ללא יוצא מהכלל רכשו לו כבוד והערכה. הוא המאמן המצליח ביותר ברמת הנבחרת מאז אלף ראמזי. לשניהם היה מכנה משותף אחד בולט - הצלחה כבירה באיפסוויץ' טאון, הצלחה שנתנה להם את הכרטיס לאימון הנבחרת. רובסון עמד על הקווים בזמן שדייגו מראדונה כבש מול האנגלים את שער יד האלוהים המפורסם והדיח אותם מגביע העולם ב-1986. זה איכזב את רובסון ברמה האישית: "זאת לא הייתה יד האלוהים, זאת הייתה יד הרמאות". הוא היה שם גם כדי לנגב לגאזה (איתו כינה פעם "טיפש כמו מברשת") את הדמעות אחרי ההפסד האכזרי בפנדלים בחצי גמר גביע העולם באיטליה 1990.
 
אחרי גביע העולם יצא רובסון לאמן מחוץ לממלכה הבריטית, זכה בשתי אליפויות בהולנד עם פ.ס.וו איינדהובן, ובעוד שתיים בפורטוגל כמאמן פורטו. הצלחה זו סללה את דרכו לברצלונה שם עבד עם שתיים מהדמויות הכי גדולות וצבעוניות בכדורגל המודרני - רונאלדו אותו הביא לאיינדהובן ותחת הבריטי קיבל את ההזדמנות הראשונה במועדון גדול באירופה, וכן בחור צעיר וחביב העונה לשם ז'וזה מוריניו ששימש כמתורגמן שלו לספרדית. לימים אמר עליו המיוחד: "קשה לקבל שאדם כזה כבר לא איתנו, אבל בובי הוא בן אלמוות. הוא משאיר בכל מי שמכיר אותו משהו מהאישיות שלו, הוא היה מאמן גדול אבל יותר מזה אדם גדול".

אחרי עונה בברצלונה וסיבוב קצר בהולנד, קיבל רובסון את תפקיד חייו. המאמן סגר מעגל כשקיבל את המושכות של ניוקאסל, הקבוצה אותה אהד מילדות. גם שם המשיך רובסון בשני עקרונות בהם דגל לאורך כל חייו - הג'נטלמניות וחוסר הפשרות לגבי פילוסופיית הכדורגל שלו שהייתה ברורה - רק דרך כדורגל התקפי ניתן לנצח משחקים. בתקופתו, ניוקאסל היתה קבוצת צמרת לגיטימית ואף שיחקה בהצלחה בליגת האלופות. בשנת 2004, אחרי חמש שנים בניוקאסל, פרש רובסון מאימון והקדיש את שארית חייו למשפחתו. שנה וחצי לפני מותו, סר בובי עבד קשה עבור מטרה חדשה ולא פחות חשובה מהכדורגל כשהקים קרן צדקה למען המלחמה במחלת הסרטן.
 
באחד מראיונותיו הרבים, ענה סר בובי על השאלה "נסה להגדיר מהו מועדון כדורגל?" בתשובה שמסמלת יותר מכל את הפרספקטיבה שממנה ראה את הכדורגל. הוא ענה בפשטות: "מועדון כדורגל זה לא המבנים, המנהלים, או האנשים שמשלמים בכדי שייצג אותם. גם לא חוזי הטלוויזיה, מחלקות השיווק או האנשים שמגיעים למגרש ויושבים בתאי צפיה. מועדון כדורגל זה הרעש, התשוקה, תחושת השייכות והגאווה בעיר שלך. מועדון כדורגל זה ילד קטן שמטפס על המדרגות בכניסה לאצטדיון בפעם הראשונה, אוחז בידו של אביו, בוהה בקטע המקודש של הדשא שמתחתיו. אז, מבלי שאיש יוכל לעשות דבר בנדון, נוצרת אצל הילד הרגשה אחת ויחידה – התאהבות".

ב-31 ביולי 2009, השבוע לפני ארבע שנים, רובסון הלך לעולמו בשלווה ובענווה שליוו אותו לאורך כל חייו, בביתו שבעיירה הבריטית דורהאם. בני משפחתו ואשתו היו לידו לאחר מאבק ממושך בן 17 שנים במחלת הסרטן, שהתגלתה אצלו לראשונה ב-1992 כשאימן את פ.ס.וו. רובסון שהיה ווינר גדול במשך כל שנותיו בכדורגל הפסיד לבסוף במאבק החשוב בחייו, אך לא לפני שהשאיר חותם בכל אחד מתשע המועדונים אותם אימן וכמובן בנבחרת שלושת האריות. עד היום מחפשים בניוקאסל מישהו שימשיך את המורשת שהנחיל לקבוצה מצפון מזרח אנגליה. על השאלה עד כמה בובי היה יחיד בדורו תעיד העובדה שהוא המאמן היחיד באנגליה, ואולי אפילו בעולם כולו, שפסל שלו נמצא בכניסה לשני אצטדיונים  - פורטמן רואד של איפסוויץ' טאון וסט. ג'יימס פארק של ניוקאסל יונייטד.