שרת המשפטים,
ציפי לבני, יזמה בירור נגד שלושה שופטים מחוזיים - אך הבירור העלה שפנייתה התבססה על תלונת סרק חסרת כל יסוד. כך עולה מהחלטתו של נציב תלונות הציבור על שופטים,
אליעזר גולדברג.
לבני פנתה לגולדברג ב-14 ביולי 2013, בעקבות פנייה שקיבלה ולפיה השופטים
צבי סגל,
משה דרורי ו
יורם נועם ביקשו מקורבן אונס לכרוע על ארבע ולהדגים כיצד נאנסה. הפנייה הגיעה ללבני מעו"ד רוני סדובניק-אלוני, המייצגת כיום את קורבן האונס, והיא התייחסה לדיון שהתקיים במארס 2008, כאשר המתלוננת הייתה בת 16.
גולדברג מציין בתחילת החלטתו, כי בניגוד לדבריה של סדובניק-אלוני - הנאשמים הורשעו במסגרת הסדר טיעון במעשה מגונה ובתקיפה ולא באונס. עוד הוא מדגיש, כי סדובניק-אלוני לא נכחה באולם בזמן הדיון, ואף לא ידעה שהדיון הוקלט (בתלונתה טענה, כי הפרוטוקול אינו משקף את כל שנאמר בדיון אלא רק מה שהשופטים מורים לקלדנית להקליד). באי-כוח המדינה והסניגורים מסרו בתגובתם, כי השופטים נהגו במתלוננת ברגישות ותוך שמירה על כבודה. עו"ד טלי אייזנברג, שייצגה אז את המתלוננת, לא השיבה לפניות חוזרות ונשנות של גולדברג.
גולדברג ממשיך ומצטט בהרחבה את הקטעים הרלוונטיים מתוך הקלטת הדיון. הוא קובע: "שמיעת ההקלטה אינה מותירה כל ספק בכך שהמתלוננת לא התבקשה 'לכרוע על ארבע ולהדגים את מעשה האונס שבוצע בה', כאמור בתלונה שהתניעה את בקשת הבירור. לטענה זו אין כל יסוד והינה עלילת דברים".
בתלונה נטען, כי האירוע התרחש בחקירה הנגדית - אך גולדברג אומר, כי הן בחקירה הראשית והן בחקירה הנגדית לא התבקשה המתלוננת להדגים דבר. להפך: ההקלטה מלמדת עד כמה הקפידו השופטים למנוע שאלות שלא יחצו את הקו האדום. רק בחקירה החוזרת, הדגימה המתלוננת מיוזמתה כיצד ישב עליה אחד הנאשמים, ולא את תנועות גופו.
גולדברג מדגיש: "בהדגמה הקצרה שהדגימה המתלוננת לא היה משום פגיעה בכבודה. לפיכך גם לא נשמעת בקלטת התנגדות כלשהי להדגמה מצד מי מהנוכחים, ובכללם עו"ד אייזנברג שייצגה את המתלוננת, שחזקה עליה כי קולה היה נשמע אילו סברה כי יש בהדגמה ביזוי או השפלה של מרשתה". עוד מציין גולדברג, כי מדובר היה בהדגמה חיונית נוכח המחלוקת בה היה על בית המשפט להכריע.
גולדברג מצא עוד, כי אין יסוד לטענתה של סדובניק-אלוני, כאילו לאחר אירוע זה נמלטה המתלוננת בבכי מן האולם. הוא אומר, כי ההקלטה מלמדת בבירור, כי המתלוננת קיבלה הפסקה לפני החקירה הנגדית וגם בזמן אותה חקירה, ותו לא. הוא מסכם בקובעו, כי השופטים עמדו במלואה בחובתם לשמור על כבודה של המתלוננת לצד הבטחת זכויותיהם של הנאשמים.
גולדברג מסיים באומרו: "שופטים אינם חסינים מביקורת, אולם רב המרחק בין ביקורת ובין השתלחות חסרת רסן, שאין לה כל תשתית עובדתית. כבודם של השופטים אינו הפקר, ויש ליתן את הדעת לבלימת מגמה זו, שסופה פגיעה אנושה באמון הציבור בהליכי משפט".
