|   15:07:40
דלג
  |   תגובות
  |    |  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?

פרשת לאומי - החלטה

נימוקי פרקליט המדינה משה לדור לסגירת תיק החקירה נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט בפרשת מכירת מניות המדינה בבנק לאומי
04/12/2008  |     |   מקורות   |   פרשת אולמרט - לאומי   |   תגובות
   רשימות קודמות
  מסמך: פרשת אולמרט-טלנסקי - אגרת לדור לפרקליטים
  משה לדור משיב למבקריו

מבוא - החשדות ותהליך קבלת ההחלטה

1. החלטה זו עוסקת בחקירת היחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרת ישראל, שבחנה את התנהלותו ואת מהלכיו של ראש הממשלה - ממלא-מקום שר האוצר בעבר, מר אהוד אולמרט (להלן - אולמרט) בנוגע להליך המכירה של מניות המדינה בבנק לאומי (להלן - הליך המכירה ו-הבנק בהתאמה), אשר התרחש במחצית השנייה של שנת 2005.
2. מעורבותו של אולמרט בהליך החלה כאשר מונה בראשית אוגוסט 2005 לתפקיד ממלא-מקום שר האוצר, בעקבות התפטרותו של השר בנימין נתניהו.
3. החשדות שנחקרו ויידונו בהחלטה זו, נגעו לפעולות שנקט אולמרט במהלך הליך המכירה במגעיו עם מר פרנק לואי - איש עסקים אמיד מאוסטרליה (להלן- לואי), עם הקבוצה העסקית שנתגבשה לצורך הרכישה ושלואי היה חבר בה (להלן – הקבוצה או קבוצת לואי) ועם מיצגיה. החשד הראשוני היה כי אולמרט פעל להטיית ההליך לטובת הקבוצה הנ"ל, אך בשל קרבתו ללואי.
4. תחילתה של החקירה בפנייתו של החשב הכללי באוצר באותה תקופה, ד"ר ירון זליכה (להלן - זליכה) למבקר המדינה. החשדות שעלו בעקבות פנייתו של זליכה היו כדלקמן: כבר בשלב מוקדם להליך המכירה שגובש לבסוף, עמד לואי לרכוש אחוז קטן יחסית ממניות הבנק. משמונה אולמרט למ"מ שר האוצר, הוא יעץ ללואי, לפי חשדו של זליכה, שלא לבצע את העסקה, שכן באפשרותו, כשר הממונה, לפעול לטובת לואי, כך שלואי יוכל לרכוש בתנאים מועדפים את גרעין השליטה בבנק, ולא להסתפק ברכישת אך אחוז קטן ממניות הבנק. פעולה זו, על-פי החשד, הובילה לביטול העסקה בה עמד לואי להתקשר. בהמשך, במסגרת הליך המכירה של גרעין השליטה, נטען כי אולמרט פעל לסייע לקבוצה אותה הקים לואי כדי לרכוש את גרעין השליטה, באמצעות ניסיון להטות את תנאי הליך המכירה.
5. מלווה פרשה זו העובדה הבאה: חשדותיו של זליכה – שנתגבשו בליבו כבר בשלב מוקדם של הליך המכירה - תרמו למשבר אמון בין זליכה ואולמרט שהשפיע על יחסיהם לאורך ההליך כולו.
6. משסבר מבקר המדינה כי אפשר ופרטי הפניה מעוררים חשד לפלילים, הוא העביר את ממצאי הבדיקה הראשוניים שלו לבחינת היועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי לממשלה פסל עצמו מלדון בנושא, נוכח העובדה, כי אחותו עוה"ד ימימה מזוז, כיהנה בתקופה הרלוונטית כיועצת המשפטית של משרד האוצר. לפיכך, הוסמך פרקליט המדינה הקודם, מר ערן שנדר, לקבל את ההחלטה בפרשה. לאחר הליך בדיקה, החליט מר שנדר, כי יש לפתוח בחקירה פלילית נגד אולמרט בחשד לביצוע עבירה של מרמה והפרת אמונים.
7. הבסיס הראייתי שהביא להחלטה לפתיחה בחקירה אכן הצדיק את ההחלטה. מעמדו של המתלונן זליכה – החשב הכללי של מדינת ישראל, טבעם של החשדות עליהן הצביע סביב מהלך כלכלי משמעותי ביותר שביקשה המדינה לנקוט, ובכירותו של החשוד המרכזי בפרשה - אולמרט, חייבו את מערכת אכיפת החוק בחקירה יסודית של החשדות ובבחינה מעמיקה של העובדות, בטרם קבלת החלטות בפרשה. בנסיבות אלה, החקירה ובחינת הראיות שנאספו במסגרתה, לא הוגבלו לחשדות שהעלה זליכה. מכל מקום, הפרשה בכללותה נבדקה כמיטב היכולת - על כל היבטיה.
8. בתום החקירה הגישה משטרת ישראל חוות דעת מפורטת שסייעה לנו בהליכים שקיימנו לקראת קבלת ההחלטה. המלצת המשטרה הייתה לסגור את התיק. העמדה הייתה, כי לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת להעמדתו לדין של אולמרט בעבירה האמורה.
9. חומר החקירה הועבר בשלב זה, להחלטת פרקליט המדינה (בתפקידו כממלא-מקום היועץ המשפטי לממשלה לעניין זה), כאשר עם פרישתו של ערן שנדר, הועברה ההסמכה החוקית להכריע בנושא לפרקליט המדינה - אליי.
10. ממצאי החקירה נבחנו על-ידי צוות פרקליטות בראשותי שבו היו חברים מר יהושע שופמן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (תפקידים מיוחדים), מר יהושע למברגר, המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים), גב' אביה אלף, מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, גב' מיכל סייבל - דראל וגב' תמר רוסמן מהמחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, מר מיכאל קרשן מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה ומר אבי ליכט ממחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה.
11. במסגרת זו, במהלך החודשים האחרונים, בחנו האם על סמך התשתית הראייתית שאספה המשטרה עבר אולמרט לכאורה את העבירה האמורה, והאם ישנו סיכוי סביר להרשעה בפרשה זו. בבדיקתנו, הסתמכנו אך ורק על אותן עובדות שניתן היה לעגנן בתשתית הראייתית כפי שזו נאספה בחקירה הלכה למעשה, ואשר עליה ניתן היה לבסס מסקנות בטוחות דיין לצורך החלטה בדבר הגשה או אי-הגשה של אישום פלילי.
12. עם התקדמות התהליך, הגיע הצוות למסקנה, כי במספר נושאים אפשר וחסרים בידינו פרטים עובדתיים שהיה להערכתנו גם סיכוי לאתרם, ועשויים היו לתרום להבנת התמונה בכללותה. מסוימים שעשויים לתרום להבנת התמונה כולה. על כן, בתיאום עם משטרת ישראל, ביקשנו לפני מספר חודשים השלמות חקירה בנקודות אלה, אשר אומנם בוצעו, במידה שניתן היה, והועברו לידי הפרקליטות לפני זמן מה.
13. אקדים ואומר כי לחשד כפי שתואר בתלונתו של זליכה, שעסק בנסיונו של אולמרט להטות את הליך המכירה לטובת ידידו לואי ונגד מתמודדים אחרים, לא נמצא בסיס של ממש בראיות. עם זאת, עיקרי החשדות בהם התמקדה בדיקתנו ושאותן ניתן היה לכאורה לבסס בראיות, היו אלה: במהלך טיפולו ומעורבותו כשר הממונה על הליכי המכירה, פעל אולמרט באופן הנגוע בניגוד עניינים בעוצמה שתתואר בהמשך ההחלטה, בכל הקשור ליחסיו עם הקבוצה בשלושה מעגלים חברתיים ומשפחתיים, וזאת מבלי שחשף קשרים אלה מול גורמי המקצוע במשרד האוצר ומבלי שפעל לנטרל ניגודי עניינים אלה. מעגלים אלה של ניגוד עניינים בין אולמרט והקבוצה ונציגיה, כללו את יחסיו עם פרנק לואי וחברי קבוצתו האחרים לרכישה; את יחסיו עם ידידת משפחתו עוה"ד תמר בן דוד (להלן - בן דוד) שהועסקה במשרד עורכי הדין של הקבוצה וטיפלה בעצמה מול אולמרט בקידום האינטרסים של הקבוצה; ואת יחסיו עם ראש המשרד בעבר עו"ד פרופ' יוסף גרוס (להלן – גרוס) שבתו נשואה לבנו של אולמרט. עורכי הדין של הקבוצה היו בעלי עניין בהצלחת המשרד בקידום עד להבשלה של רכישת המניות על-ידי לקוחותיו של המשרד. אולמרט גם פעל לשינוי תנאי ההליך לטובת כלל המשקיעים האסטרטגיים, כמתואר להלן, אך הוא עשה כן על-פי בקשות שהפנו אליו בעיקר נציגי הקבוצה.
14. אולמרט נחשד בעבירה של מרמה והפרת האמונים. על-פי פסיקת בית המשפט העליון, חל האיסור שבעבירה גם על פעולה בניגוד עניינים של עובד ציבור. דהיינו, פעולה שבה עובד הציבור מצוי בניגוד אינטרסים בין האינטרס שעליו הוא מופקד, כמשרת הציבור, לבין אינטרס אחר כלשהו – כמו אינטרס של חבר או בן משפחה.
15. אולם, לא כל פעולה בניגוד עניינים עולה כדי עבירה פלילית. בעבירה של מרמה והפרת אמונים, לא די להצביע על כשלים נורמטיביים בהתנהגותו של נבחר הציבור שאפשר וראויים הם לביקורת. על-מנת ליצור בסיס סביר להרשעה יש להציג ולהוכיח – גם אם באורח מצטבר - מאפייני פסול מובהקים דיים בהתנהגות הנבחנת, שירשימו וישכנעו את ביהמ"ש, כי יש ליתן לפסול ביטוי נורמטיבי בהרשעה פלילית.
16. הניסיון מלמד, כי חקירות מן הסוג בו עסקינן, מתאפיינות, בין היתר, בכך שברבות מהן קיים קושי להגיע באמצעות העדים אל "תמונת האמת". מיעוטם של העדים אינם מגלים נכונות למסור את כל הידוע להם, ורבים מהם לא מסוגלים לשחזר באורח שלם ומפורט את האירועים בהם השתתפו. אכן, לפי התרשמותנו, גם חקירת פרשה זו אינה שונה בהקשר זה מחקירות אחרות מסוגה, וגם בה ניכרו הקשיים האמורים.
17. מכל מקום, עתה, משמוצתה החקירה, ותוך מודעות לקשיים הללו, שבנו ובחנו את הראיות ואת מכלול הנתונים שלמיטב הבנתנו היה מקום להביאם בחשבון לקראת ההחלטה הסופית. בסופו של יום, ולאחר שנשמעו מגוון העמדות של חברי הצוות, בכל אחת מן הסוגיות שהתעוררו, מסקנתי היא כי במקרה שלפנינו, ע"פ חומר הראיות שנאסף, לא התקיימו מאפייני פסול מובהקים דיים כדי לאפשר הגשת כתב אישום בעבירה של מרמה והפרת אמונים. על כן, החלטתי לסגור את תיק החקירה בהיעדר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום.
18. החלטתי זו עוסקת, כמובן, אך בבחינת הפן הפלילי של התנהלות אולמרט בפרשה זו. על כן, עובדות שיוזכרו, והערכת משמעותן (שממילא לא עברו מסננת של הליך משפטי דיוני או הליך מינהלי אחר), לא נועדו אלא לשרת את ניתוח האירועים לכאורה ואת תהליך הסקת המסקנות על פיהם לצורך קבלת ההחלטה אם ראוי היה לנקוט בהליכים פליליים נגדו בתיק זה.
19. מטרתו של מסמך זה היא לתאר את הנימוקים לסגירת תיק החקירה, בסדר הדברים הבא:
א. עיקרי הממצאים והמסקנות העובדתיים בנוגע למכירה מניות המדינה בבנק לאומי בשלבים השונים.
ב. שלושת מעגלי ניגודי העניינים בהם היה מצוי אולמרט במהלך ההליך.
ג. המסגרת הנורמטיבית - עבירת מרמה והפרת אמונים בראי הלכת שבס.
ד. בחינה נורמטיבית של עוצמת ניגוד העניינים בשלושת המעגלים בנפרד ובאופן מצרפי.
ה. בחינה נורמטיבית - האם במעשיו של אולמרט יש משום "סטייה מן השורה".
ו. בחינה מצטברת – ניגודי העניינים והסטייה מן השורה.
ז. סיכום ההחלטה.

להלן אם כן הדברים:

א. העובדות כפי שעולות מחומר החקירה

מאמצי מכירה שכשלו כרקע להליכי מכירת גרעין השליטה בבנק לאומי

20. ענייננו באירועים שהתרחשו בקיץ של שנת 2005 במסגרת הניסיונות למכור את מניות הבנק שהיו אז בידי המדינה. על מכירת המניות הללו, כמו גם על שאר מניות הבנקים שרכשה המדינה, חל חוק המניות הבנקאיות שבהסדר (הוראת שעה), התשנ"ד- 1993 (להלן - החוק). המניות הוחזקו באמצעות החברה הממשלתית נכסים מ.י., שהבעלות המלאה בה היא בידי המדינה.
21. בתקופה הרלוונטית החזיקה המדינה באמצעות נכסים מ.י. בכ-34% ממניות הבנק. יצוין, כי ניסיונות קודמים למכור את מניות הבנק לא צלחו.
22. בעל הסמכות להחליט בדבר מכירת המניות ואופן המכירה הוא שר האוצר. לעניין זה קובע סעיף 30(א) לחוק כי:
"(א) המניות יימכרו לפי הוראת שר האוצר או באישורו; חברת נכסים תייעץ לשר האוצר בנושאים הקשורים למניות ותטפל מטעמו ועל-פי הוראותיו בכל הקשור במכירתן."
23. בתקופת כהונתם של בנימין נתניהו כשר האוצר וזליכה כחשב הכללי קודמה תוכנית לחלק את מניות בנק לאומי לציבור הישראלי. מהלך זה הוקפא ביום 4.7.05 בהוראת ראש הממשלה דאז אריאל שרון, שהורה להיערך דווקא למכירת גרעין השליטה של הבנק.
24. לצד ההיערכות למכירת גרעין השליטה, החל משרד האוצר במהלכים להפחית את כמות המניות שבידי המדינה באמצעות מכירת "בלוקים" של מניות בהליכים מעין מכרזיים.
25. תחילה נמכרו 6.5% ממניות הבנק לדויטשה בנק, ומאוחר יותר, ב-25.7.05, נמכרו 3.5% נוספים ממניות הבנק לחברה-בת בקבוצת סיטי גרופ העוסקת בבנקאות השקעות. עסקה זו נקראה בפי כל עסקת סיטי בנק וכך נכנה אותה אף אנו. בהסכם אחרון זה למכירת 3.5% ממניות בל"ל, נכלל סעיף אופציה המתיר למדינה למכור לסיטי בנק מניות נוספות של הבנק. לאחר הזכייה ביקשו אנשי משרד האוצר לנצל את הסעיף האמור. הם הציעו לסיטי בנק לממש את האופציה ולרכוש מניות נוספות. מדובר היה במכירת 10% ואולי יותר ממניות הבנק.
26. לעסקה זו נודעה משמעות רבה. שהרי אם הייתה העסקה מושלמת בהצלחה, לא ניתן היה עוד למכור את גרעין השליטה בבנק. זאת כיוון שבידי המדינה הייתה נותרת כמות מניות קטנה מדי. אכן, בהערת אגב בנושא זה נאמר, כי היו מי שהעלו ספק אם ניתן וראוי היה למכור כמות כה רבה של מניות במסגרת מימוש אופציה למי שרכשו אך 3.5% בלבד ממניות הבנק, וזאת בצורה שאינה גלויה לציבור.
27. סיטי בנק "הרים את הכפפה" והחל בחיפוש משקיעים, שהרי רכישת המניות על ידו לא נועדה בעיקרה אלא לשם מכירתן בסמוך לאחר מכן ברווח. בסופו של דבר התגבשה עסקה למכירת כ-10% ממניות הבנק דרך סיטי בנק לשני משקיעים; כ-5% - לחברה בבעלותה של משפחת לואי מאוסטרליה (LFG), וכ-5% - לחברה בשליטתו של נוחי דנקנר (IDB). כמות מזערית של המניות אמורה הייתה להיוותר בידי סיטי בנק.
28. את משפחת לואי ייצג משרד גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי, גרינברג ושות' (להלן- משרד גרוס-חודק). איש הקשר המרכזי במשרד עם משפחת לואי היה עו"ד דוד חודק (להלן – חודק), שהסתייע בבן דוד ובעו"ד עופר חנוך (להלן - חנוך), כמפורט להלן.
29. ביום 9.8.05 התמנה אולמרט למ"מ שר האוצר לאחר התפטרותו של בנימין נתניהו. באותה עת הייתה עסקת סיטי בנק למימוש האופציה בשלבי גיבוש מתקדמים. בעקבות מינויו ביטל אולמרט בהתראה קצרה ביקור ממושך יחסית לאוסטרליה, שתכנן למהלך חודש ספטמבר 2005. במהלך ביקור זה עמד אולמרט להיפגש, בין היתר, עם לואי.
30. עם כניסתו של אולמרט לתפקיד עדכן אותו זליכה באשר לעסקה המתגבשת למימוש האופציה של סיטי בנק. לאחר היסוסים, ולאחר התייעצות עם נגיד בנק ישראל הפרופ' סטנלי פישר (להלן – פישר) ואף עם ראש הממשלה אריאל שרון, אישר אולמרט לזליכה להתקדם לקראת השלמתה.
31. לצורך בחינת העסקה, הגיע לישראל דיוויד לואי, בנו של פרנק לואי. ברצף ישיבות שערך דיוויד לואי במשרדיו של חודק נבחנו העסקה והחלופות לה.
32. מחומר החקירה עולה כי הדעות ששמע דיוויד לואי בישראל אודות העסקה היו חלוקות. לצד עמדות חיוביות שהוזכרו, שמע לואי מפי עורכי דינו ובנק ההשקעות שלו (דויטשה בנק) גם הסתייגויות באשר לכדאיותה. בתוך כך דובר, בין היתר, על כך שהעסקה תגרום לביטול האפשרות לרכוש את גרעין השליטה מהמדינה, וכן כי היא תעניק ללואי רק 5% ממניות הבנק מבלי שיהיה בידו הכוח לכוון בעתיד את פעילות הבנק.
33. ביום 14.8.08 התקיימה ישיבה בין דיוויד לואי ואנשיו לבין נציגי סיטי בנק (בראשות איתי מקוב, שהיה מנכ"ל החברה מקבוצת סיטי גרופ שרכשה את המניות), לשם קידום העסקה. הדעות לגבי אותה ישיבה חלוקות. בעוד מקוב האמין שהעסקה מתקדמת לסגירה ואולי אף נתפסת כבר כסגורה ע"י הנושאים והנותנים, לואי ואנשיו ציירו תמונה שונה לחלוטין והכחישו שיצרו בפני אנשי סיטי בנק את הרושם שההסכמות כבר הבשילו לכדי הסכם סופי.
34. לאחר הישיבה הודיע מקוב לאנשי החשב הכללי כי העסקה עומדת להסגר. בעקבות זאת, החלו אנשי החשב הכללי בהכנות נדרשות להשלמת המהלך. במסגרת זו ביקש זליכה וקיבל את הסכמתו של אולמרט לפנות לוועדת הכספים של הכנסת כדי לקבל את אישורה לעסקה.
35. אלא שביום 15.8.05, בשעות הבוקר, הודיע דיוויד לואי לאנשי סיטי בנק כי הוא אינו מתכוון להשלים את המהלך וכי הוא נסוג מכוונותיו. בעקבות התפתחות זו, החליט אולמרט שלא לאשר את המשך ביצוע המהלכים במתכונת האמורה.
36. אנשי סיטי בנק, שהופתעו מנסיגת לואי, העלו בפני אנשי החשכ"ל את החשד שגורם כלשהו שוחח עם לואי והניא אותו מלבצע את העסקה.
37. זליכה חשד אז באיתן רף (להלן- רף), שהיה יו"ר מועצת המנהלים של בנק לאומי, וגם באולמרט. בהודעתו בפני מבקר המדינה, ומאוחר יותר גם באמירותיו במשטרה, העלה זליכה את החשד שאולמרט שוחח עם פרנק לואי ומסר לו כי לואי יוכל לקנות במישרין - ובמחיר זול יותר - את גרעין השליטה (שיוצע בהליך מכירה מיוחד), וזאת בשל היעדר מתמודדים אחרים. זליכה חשד כי דבריו אלה של אולמרט הביאו את לואי לסגת מן העסקה. זליכה טוען עוד כי דיווח לאולמרט, עוד קודם להתמוטטות העסקה, כי לואי הוא אחד המשקיעים, אלא שאולמרט לא חשף בפניו את היכרותו עם לואי. לדבריו, הקשר בין אולמרט ללואי נודע לו רק לאחר נסיגת לואי מהעסקה, בשעה שדיווח לפישר על פיצוץ העסקה. פישר, כך לדברי זליכה, הוא זה שמסר לו לראשונה על הקשר בין לואי לאולמרט.
38. הן אולמרט והן פרנק ודיוויד לואי מכחישים את הטענות בעניין זה. אולמרט טוען כי בשלב זה כלל לא ידע שלואי היה מעורב בעסקת סיטי בנק. פישר השיב לחוקרים כי לא זכר את השיחה עם זליכה (כפי שלדבריו בחקירת המשטרה – הוא לא זכר פרטים רבים נוספים הנוגעים למכירת מניות הבנק).
39. מכל מקום, הפרט החשוב לענייננו הוא כי לואי ואנשיו טוענים כי לא גמרו בדעתם לבצע את רכישת המניות. דיוייד לואי ואנשיו הגיעו לישראל רק לבחון את העסקה, ואולם זאת לצד חלופות אחרות. לכן משהתברר להם כי העסקה אינה אטרקטיבית, הוחלט לא לממשה. טענתם זו היא כנראה נכונה משום שהיא נתמכת גם בעדויות וראיות אחרות המעידות על כך שבעת הביקור בישראל אומנם הועמדו דיוויד לואי ואנשיו בידי חלק מיועציהם המקצועיים גם על חסרונותיה של העסקה, וגם קודם להגיעם לישראל לא גמרו בדעתם לבצע את העסקה.
40. כמו-כן, לא נמצאו ראיות המאששות את חשדותיו של זליכה בדבר הבטחה או מידע שמסר אולמרט ללואי, אשר הם אלה שהביאו כביכול את המשפחה לסגת מעסקת סיטי בנק.

אופי היחסים ומאפייני הפעולה כמשליכים על עוצמת ניגוד העניינים – כללי

182. מפסק דין שבס עולה כי קיימים סוגים רבים של ניגוד עניינים. לכל אחד מסוגים אלה עוצמה משלו המבוססת אף על נסיבות העניין של כל מקרה ומקרה. מבלי להרחיב ולקבוע תזה כוללת לגבי סוגי ניגוד העניינים, אבקש להתמקד בסוגי ניגוד העניינים העולים במקרה שלפנינו - קשרי משפחה וידידות - ולבחון את משמעותם בהקשר לשאלה אם נעברה ע"י אולמרט העבירה האמורה.
183. נדמה כי בראש ניצב ניגוד עניינים המבוסס על קרבת משפחה הדוקה. ככל שקשרי המשפחה קרובים יותר כן חזקה היא שעוצמת ניגוד העניינים גבוהה יותר.
184. קשרי חברות אמיצים, בעיקר אם הם כוללים קשרים כלכליים, יכולים ליצור עוצמה גבוהה של ניגוד עניינים.
185. קשרים חברתיים רופפים ומזדמנים יכולים אף הם להקים במקרים חריגים ניגוד עניינים מהותי, אך הם מצויים בתחתית עוצמת ניגוד העניינים. בהתאם לכך, במקום שמדובר בידידות גרידא שאיננה חברות עמוקה ושאינה נלווית לקשרים כלכליים, אין זה מתבקש לקבוע כי בהכרח התקיימו יסודות העבירה, והדבר צריך להיבחן על-פי מכלול הנסיבות הרלוונטיות.
186. אמת מידה נוספת לעניין משמעותה של הפעולה בניגוד העניינים נוגעת לאופי הפעולה בניגוד עניינים. לא דומה פעילות ממוקדת למען האינטרס של חבר או בן משפחה להחלטת מדיניות רחבה המתייחסת לגורמים רבים, כשבכללם גם גורם שבעטיו מצוי מקבל ההחלטה בניגוד עניינים.
187. נתון נוסף אותו יש לשקלל לעניין עוצמת ניגוד העניינים נוגע לזהות הנהנה מפעולת עובד הציבור הנגועה בניגוד העניינים. לעניין זה קיימת הבחנה מסוימת בין פעולה לטובת אדם הנהנה ישירות ממעורבות של נבחר ציבור לבין פעולה לטובת אדם שרק עורך הדין או היועץ שלו הם שבגינם מצוי עובד הציבור בניגוד עניינים. אמנם, אותו עורך דין המצוי בקשר עם נבחר הציבור מפיק אף הוא תועלת מהקשר, אולם עוצמת ניגוד העניינים במקרה זה אפשר ותהיה נמוכה יותר.
עניין זה נדון בבית המשפט העליון בעניין אחר בו היה מעורב אולמרט. באותה פרשה השתתף אולמרט, בעת שהיה ראש עיריית ירושלים, בפגישה עם יזמים שיוצגו על-ידי משרד עורכי דין שייצג אותו בעבר במשפט פלילי שבו זוכה בדין. נפסק כי:
"בנסיבות העניין.. עוצמת הפוטנציאל של ניגוד העניינים בין האינטרס הציבורי של העירייה לאינטרס האישי של ראש העירייה אינה מעוררת חשש ממשי לקיום ניגוד עניינים אצל ראש-העירייה. האפשרות לקיום ניגוד עניינים כזה נראית לי רחוקה עד כי אין להתחשב בה." (בג"צ 2758/01 התנועה לאיכות השלטון נ. עיריית י-ם פ"ד נח(4), 289, 307.

אבקש לציין כי בדבריי אלה אין כדי לומר שניגוד עניינים מול נציג או ב"כ של אדם, אינו יכול לקיים את יסודות העבירה. לעיתים גם ניגוד עניינים מול בא-כוח או מייצג יכול להקים אחריות פלילית, ובמיוחד שעה שבאינטרסים כבדי משקל עם השלכות כלכליות מדובר, או כאשר האינטרס הנוגד – האישי – חזק באופן משמעותי בנסיבות העניין מהאינטרס של טובת הציבור. ראו לעניין זה ע"פ 691/06 אטיאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן – עניין אטיאס).

בהקשר זה יש לבחון אף את השאלה מה עשה איש הציבור במטרה לנטרל את ניגוד העניינים, והאם חשף אותו בפני הדרג המקצועי עימו עמד בקשר. לא דומה פעולה בניגוד עניינים שהועלתה מראש בפני הגורמים המשפטיים הרלוונטיים לכזו שכלל לא נבחנה ואף הוסתרה בעת הפעלת הסמכות. ראו לעניין זה ע"פ (ת"א) 71356/05 סילברמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

אי חשיפת ניגוד העניינים הפוטנציאלי

258. לצד אי גילוי הפגישות, אולמרט אף לא חשף בפני איש מן הדרג המקצועי והמשפטי את ניגוד העניינים שבו היה נתון. לעניין זה, יש לזכור כי כללי ועדת אשר לא קבעו חובה מוחלטת וברורה לחשוף את קשריו עם נציגי הקבוצה, וזאת גם אם ראוי היה כי קשרים אלה ייחשפו.

259. אולמרט, כשר ותיק, היה חייב לדעת כי קודם לכניסתו לעסקה רגישה עליו להציג את מערכת קשריו עם כלל המשקיעים שעניינם עומד על הפרק בכלל, ועם כלל מייצגיהם. בכלל זה היה עליו להציג את קשריו עם משקיעי הקבוצה, עורכת הדין בן דוד ועם המשרד שייצג את הקבוצה. חשיפה מלאה מעין זו יכולה הייתה להביא ליצירת מגבלות על הפעלת הסמכות ואולי אף למנוע מאולמרט לעסוק בהליך. חשיפה זו הייתה מונעת את התקלות שאירעו בהליך, ואף הייתה מביאה לבירור עובדתי מקיף של האינטרסים של גרוס ברווחי משרד גרוס - חודק, שאולמרט, לטענתו, לא היה מודע להם.
260. עם זאת, בשל אופיו החלש יחסית של ניגודי העניינים, שלא ברור שחייב, גם לאור כללי ועדת אשר, את גילויים מצדו של אולמרט, וכיוון שלא ניתן להוכיח שאולמרט ידע על קשריו הנמשכים של גרוס עם משרד גרוס – חודק, ושעה שגם בקשריו עם בן דוד לא זוהתה עשייה חד-צדדית של ממש שנועדה להיטיב עם לקוחותיה, הכל – כמפורט לעיל, לטעמי אין מדובר בסטייה מהותית מן השורה שיש בה פגיעה מהותית בערכים המוגנים על-ידי העבירה.

ב. המסגרת הנורמטיבית

157. עד כה תוארו ממצאי החקירה. עתה תידון המסגרת המשפטית הרלוונטית להכרעה.

עבירת הפרת האמונים – כללי

158. החשד העיקרי בו התמקדה החקירה הוא כי בהתנהלותו המתוארת לעיל עבר אולמרט את העבירה הקבועה בסעיף בסעיף 284 לחוק העונשין [נוסח חדש], התשל"ז – 1977. סעיף זה קובע כי:
"עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים."
159. הדברים שיירשמו להלן, יבוססו מטבע הדברים בעיקרם על ההלכה שנקבעה בדנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס פ"ד נט(4), 385 (להלן - פסק דין שבס), וזאת משני טעמים; ראשית, פסק הדין ניסה לעצב את הפירוש ליסודותיה ולגבולותיה של עבירת המרמה והפרת האמונים, תוך קביעת אמות המידה לתיחומה של העבירה הפלילית ביחס להיבטים משמעתיים של התנהגות עובדי הציבור. שנית, פסק הדין עוסק בסוגיה דומה לכאורה לנושא שלפנינו. דהיינו, פעולה של איש ציבור בכיר כשהוא מתנהל בתוך מצב של ניגוד עניינים.
160. תחילה נזכיר את עיקרי ההלכה שנקבעה בעניין שבס, הן בהיבטה העקרוני והן כמתבטא בתוצאה שנפסקה על-פי הנסיבות של אותה פרשה.

מהותה של העבירה והערכים עליהם היא מגנה

161. הקושי העיקרי בניתוח יסודות העבירה וקביעת גבולות התפרשותה נובע מלשונה העמומה. עבירה זו נתפסה לעיתים כעבירה בת "רקמה פתוחה" שגבולותיה אינם ברורים (ע"פ 332/01 מדינת ישראל נ' שבס פ"ד נז(2) 496) כ"עבירת מסגרת" שיסודותיה אינם מוגדרים (בג"צ 2534/07 יהב נ' פרקליטת המדינה פ"ד נא(1) 3, 17), כ"עבירת סל" (מ' גור אריה "הפרת אמונים מצד עובדי ציבור ונבחריו – האם עבירה פלילית" פלילים ח' תש"ס 253), וכעבירה שגבולותיה מעורפלים (פסק דין שבס בעמוד 406).
162. בפסק הדין בעניין שבס נקבע כי עמימות זו אינה צריכה להביא לביטולה של העבירה, וזאת בשל חשיבותה של העבירה ככלי למלחמה במי שעושים שימוש לרעה בכוח השלטון. יחד עם זאת, נקבע כי בעת הצבת גבולותיה של העבירה יש להימנע ממתן גושפנקא של התנהגות פלילית למעשים רבים שהמחוקק לא רצה להחיל עליהם את האיסור הקבוע בחוק הפלילי (עמוד 407 לפסק דין שבס).
163. הצבת גבולות העבירה התבססה על ניתוח הערכים העומדים ביסודה. דעת הרוב קבעה כי ביסוד האיסור הפלילי עומדים שלושה ערכים - "הערך הראשון הינו אמון הציבור בעובדי הציבור. הערך השני הינו טוהר המידות של פקידי הציבור. הערך השלישי הינו אינטרס הציבור שעליו מופקד עובד הציבור" (פסק דין שבס בעמוד 408). לגבי כל אחד מערכים אלה נאמרו הדברים הבאים:
"33.הערך הראשון נועד להבטיח את אמון הציבור בעובדי הציבור. אמון זה הוא תנאי הכרחי לתפקודם של עובדי הציבור. אמון זה הוא חיוני לשמירה על המסגרות החברתיות.
34. הערך השני נועד להבטיח את טוהר המידות של עובדי הציבור... טוהר המידות משמעותו התנהגות הוגנת וישרה של עובד הציבור. שירות ציבורי שמידותיו אינן טהורות ושכפיו אינן נקיות הוא שירות ציבורי לא מוסרי. זהו שירות ציבורי שאינו משרת עוד את הציבור. הוא מופקע מן הסמכות המוסרית לפעול בשם הציבור ולמענו. אכן, הערך של הבטחת טוהר המידות בא לבער את נגע חוסר ההגינות וחוסר היושר ממסדרונות השלטון...
35. הערך השלישי נועד להבטיח את פעילותו התקינה של המינהל הציבורי. הוא בא לוודא כי עובד הציבור יגשים את תפקידו כנדרש; כי הוא יפעל על-פי הכללים ואמות המידה הקובעים את תהליך קבלת ההחלטות; כי הוא לא יעמיד עצמו במצבים שיש בהם פגיעה ביכולתו להוציא את תפקידו מהכוח אל הפועל באופן ראוי; כי האינטרס הציבורי, המונח ביסוד התפקיד הציבורי, יוגשם הלכה למעשה... ביסוד ערך זה מונחת התפיסה כי יש למנוע סטייה של העובד מהשורה, וזאת בין לקידום צרכיו האישיים, בין לקידום צורכיהם של צדדים שלישיים ובין לקידום אינטרס הציבור. אכן, סטייה מן השורה אינה מוצדקת גם אם היא נובעת מרצון לקדם את אינטרס הציבור" (שם, עמ' 409-411).

היסוד העובדתי

164. הדיון בפסק דין שבס מתמקד ברכיב ההתנהגותי של מעשה הפרת האמונים והרכיב הנסיבתי שעניינו במעשה הפוגע בציבור. הפרט הנסיבתי, הנסוב על הפגיעה בציבור, מצמצם את היקף תחולתו של מעשה הפרת האמונים (שם, בעמ' 414).
165. הפרת אמונים משתרעת על מגוון של מעשים או מחדלים. כמו פסק הדין בעניין שבס, נתמקד גם אנו בהפרת אמונים המתבטאת בפעולה תוך ניגוד עניינים. לגבי ניגוד עניינים נפסק כי:
"42. המאפיין מצב של ניגוד עניינים הוא הימצאותו של עובד הציבור במצב שבו קיים ניגוד בין האינטרס שעליו מופקד עובד הציבור לבין אינטרס אחר כלשהו... נדרש גוון מיוחד לניגוד העניינים כדי שייפול במסגרתו של האיסור הפלילי." (שם, עמ' 416)
166. על-מנת להפוך את ניגוד העניינים לפלילי יש להראות פן מחמיר נוסף – פגיעה מהותית באינטרס המוגן. לעניין זה נפסק כי:
"הדיבור "מעשה הפרת אמונים הפוגע בציבור" משמעותו – לעניין התנהגות שיש בה ניגוד עניינים – אותו ניגוד עניינים המביא לפגיעה מהותית באינטרס המוגן על-ידי האיסור הפלילי על הפרת אמונים. נמצא כי ניגוד עניינים מקיים את היסוד העובדתי של "הפרת אמונים" אם ניגוד העניינים פוגע פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור או בטוהר המידות של עובדי הציבור או בתקינות פעולת המינהל הציבורי." (שם, עמ' 416-417).
167. לא כל ניגוד עניינים פוגע פגיעה מהותית באינטרס המוגן. הנשיא א' ברק שכתב את פסק הדין העיקרי של דעת הרוב מעמיד מספר נקודות אחיזה עקרוניות כשיקולים שיש להביאם בחשבון עובר להסקת המסקנה כי האינטרס המוגן נפגע פגיעה מהותית. נפסק כי:
"אכן, לא כל ניגוד עניינים גורר פגיעה מהותית באינטרס המוגן. זו תלויה במהותו ובאופיו של ניגוד העניינים. בהקשר זה יש להתחשב, בין השאר, בעוצמת ניגוד העניינים; במידת הסטייה מהשורה, אם הייתה כזו; של עובד הציבור בהיררכיה הציבורית ובהשפעת פעולותיו על עובדי מדינה ועל הציבור." (שם, עמ' 419). (ההדגשה הוספה)

הנשיא א' ברק מפרט לגבי כל מרכיב ומרכיב:
"51. ככל שעוצמת ניגוד העניינים חריפה יותר, כן מתחזקת האפשרות לפגיעה מהותית באמון הציבור, בטוהר המידות או בתקינות פעולת המינהל. לא הרי קירבת משפחה הדוקה ופעילה כהרי היכרות מזדמנת. לא הרי ניגוד עניינים המבוסס על קשר כספי אישי או על אינטרס כלכלי כהרי ניגוד עניינים המבוסס על קשר מוסדי.
52. סטייה מהשורה – כלומר פעולה בניגוד לכללים ולהוראות החלים על פעולותיו של עובד הציבור – אינה תנאי הכרחי להפרת אמונים. עם זאת כאשר עובד הציבור סוטה מהשורה יש למידת הסטייה השפעה על קיומה של פגיעה מהותית באינטרס המוגן. לא הרי סטייה חמורה מהשורה כהרי סטייה קלה מהשורה; לא הרי סטייה נמשכת כהרי סטייה חד-פעמית.
53. ככל שמעמדו של עובד הציבור רם יותר, כן עשוי ניגוד העניינים שבו הוא מצוי להגביר את הפגיעה המהותית בערך המוגן על-ידי האיסור הפלילי. לא הרי ניגוד עניינים של המפקח הכללי של המשטרה כהרי ניגוד העניינים של שוטר מהשורה; לא הרי עובד ציבור הממונה על מספר רב של עובדים המבקשים ללמוד ממנו ולחקות אותו כהרי עובד ציבור שאין לו תפקיד של ניהול." (ההדגשות הוספו)

168. ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא כי לשם חציית הרף הפלילי אין צורך להוכיח כי הפעולה בניגוד עניינים הביאה לתוצאה חיצונית של פגיעה באינטרס ציבורי כלשהו. עצם הפעולה בניגוד עניינים חריף יכולה להביא לגיבוש היסוד העובדתי של העבירה, אף מבלי להוכיח סטייה מהשורה או התנהגות פסולה כתוצאה מניגוד העניינים.

היסוד הנפשי

169. היסוד הנפשי של עבירת הפרת האמונים הוא מודעות לטיב הפיזי של ההתנהגות ולפרטי הרכיב הנסיבתי. לפי הלכת שבס, לא נדרשת מודעות לכך שהמעשים פוגעים בערכים עליהם מגינה העבירה. כמו-כן גם לא נדרשת מודעות לכך שהמעשים מהווים עבירה של הפרת אמונים. לעניין זה נפסק כי:
"55. המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירה של הפרת אמונים – ככל שהדבר נוגע לפרט העובדתי של מעשה "הפרת אמונים הפוגע בציבור" – הינה זו של מודעות... נדרש יחס נפשי לטיב הפיזי של ההתנהגות. לא נדרש כי העושה יהא מודע לכך כי מעשהו מהווה "הפרת אמונים", או כי מעשהו פוגע בערכים שהאיסור הפלילי נועד להגן עליהם. לא נדרש שעובד הציבור יהיה מודע לערכים אלה. די בכך שהוא מודע ליסודות העובדתיים-פיזיים המבססים הפרת אמונים זו. אין צורך בכך שמודעותו זו תתפשט גם להערכתם הנורמטיבית של היסודות העובדתיים...
58. הנה-כי-כן, היסוד הנפשי הנדרש להפרת האמונים הוא מודעות ליסודות העובדתיים של העבירה. בענייננו זו מודעותו של עובד הציבור לעובדות הפיזיות היוצרות את ניגוד העניינים שבו הוא נתון ולהתנהגות ולנסיבות הפיזיות שבגינן ניגוד העניינים שבו הוא נתון פוגע בציבור. יסוד נפשי זה נדרש מכוח ההוראות הכלליות שבחוק העונשין, שלפיהן אדם מבצע עבירה רק אם עשה במחשבה פלילית (סעיף 19), ומחשבה פלילית לעניין עבירת התנהגות משמעותה מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות (סעיף 20(א)). אין מקום להוספת דרישות נוספות. בכך אנו מפשטים את יסודות העבירה ומונעים חוסר ודאות מיותר. אין צורך איפוא לא במניע אסור ולא באי-יושר. די במודעות, המשתרעת על כל סוגי ההתנהגות." (שם, עמ' 422-424)
170. הניתוח של היסוד הנפשי מבקש לנקות מן ההלכה את הדרישה שהופיעה בחלק מפסקי הדין בעבר, בדבר הצורך בהוכחת מניע פסול או אי יושר. פסק הדין חוזר למושכלות יסוד של המשפט הפלילי בדבר היסוד הנפשי של העבירה - מודעות ליסודות העובדתיים של העבירה, ולאלה בלבד.

בחינה כוללת של מערכות היחסים של אולמרט עם הקבוצה

213. עד כה נותחו מערכות היחסים של אולמרט עם חברי הקבוצה ונציגיה מן ההיבט הרלוונטי לנורמה הפלילית באופן נפרד. המסקנה שהגעתי אליה היא, כי עוצמת ניגוד העניינים בכל אחד מן המעגלים אינה גבוהה ואין בה את אותו פן נוסף לחומרה, ולבטח נופלת בהרבה מעוצמת ניגוד העניינים שתוארה בעניין שבס.
214. נותר לבחון האם ההצטברות של מערכות היחסים כולן - יחדיו - יכולה לחצות את הרף של פעולה בניגוד עניינים המהווה לכשעצמה פגיעה בציבור.
215. לעניין זה, עמדתי היא, כי אף שיש בהצטברות המשולשת שתוארה לעיל כדי להגביר במידה מסוימת את עוצמת ניגוד העניינים בו היה שרוי אולמרט, לא נראה, כי די בה כדי לגבש את אותו "פן מחמיר" ההופך ניגוד עניינים לעבירה פלילית. לשון אחר, הגם שמדובר במצבור של ניגודי עניינים - כל אחד ברמה שאינה יוצרת אחריות פלילית - אין במשקלם המצרפי כדי ליצור את אותה מסה קריטית של ניגוד עניינים ברמת החומרה שדי בה, לכשעצמה, להוות פגיעה בציבור המגיעה כדי עבירה פלילית. לא מצאתי כי יש בפעולתו של אולמרט במצב של ניגוד עניינים בעוצמה כמפורט לעיל משום פגיעה מהותית באינטרס המוגן שביסוד העבירה.
216. לא למותר יהיה לשוב ולומר, כי פרשה זו שונה באורח משמעותי מבחינה זו, מזו שנדונה בפרשת שבס. זאת למרות, שבמקרה שלפנינו עניין לנו בנושא תפקיד ציבורי בכיר עוד יותר, דבר אשר יש בו כדי להשליך על עצמת הפגיעה בציבור הנובעת מעצם התנהלותו של אולמרט בזירה של ניגוד העניינים.
217. בנוסף, ולהבדיל ממקרה שבס, במקרה שלפנינו, מדובר במי שהיו לו קשרים משמעותיים עם רבים מן המשקיעים הפוטנציאליים, בארץ ובחו"ל, וכנראה גם עם מרבית משרדי עוה"ד בארץ הנוהגים לייצג לקוחות בעסקות בסדרי גודל משמעותיים ביותר (גם אם לא ברמה בה עסקינן), וזאת כפועל יוצא ממגוון המשרות הציבוריות בהן כיהן אולמרט במשך עשרות שנים. חלק מקשרים אלה אינם אלא ביטוי והמחשה למעמדו של אולמרט כאיש ציבור מרכזי מזה שנים רבות, ובמובן זה אין בהם כל פסול.

בחינת התנהלותו של אולמרט במהלך הליך המכירה - שלא על-פי חשדותיו של זליכה

237. ממצאי החקירה אם כן לא תמכו ב"תיאורית החשדות של זליכה", כאילו אולמרט פעל באופן בלתי ענייני לטובת קבוצת לואי, כדי להביא לזכייתה בהליך. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את אפשרות קיומה של סטייה מן השורה בהתנהלותו של אולמרט בפרשה זו במובנים אחרים מאלה אליהם הופנו חשדותיו של זליכה.
238. ממצאי החקירה העלו שני סוגים עיקריים של התנהלות המקימה חשד לסטייה מן השורה; ראשית – הפגישות שערך אולמרט עם לואי ועם בן דוד והמידע שהעביר בהן מבלי שחשף את אלה בפני הדרג המקצועי; ושנית - פעולותיו של אולמרט בעקבות אותן פגישות. עתה ידון כל סוג בנפרד.

ג. ניתוח העובדות בתיק שלפנינו בראי ההלכה

188. אבקש לדון עתה, על בסיס ממצאי החקירה, האם קיימת בפרשה זו תשתית עובדתית המאפשרת לבסס אישום נגד אולמרט בגין עבירה של מרמה והפרת אמונים לפי ס' 284 לחוק. לעניין זה קובע סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 כי:
"ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט עניין לציבור."
ראיות מספיקות לאישום הן אלו המקימות סיכוי סביר או אפשרות סבירה להרשעה. ראו לעניין זה, בין היתר: בג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה פ"ד נא(3) 1, 10-11; בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נט(1) 199.

דחיית מועד הגשת ההצעות

69. ביום 2.10.05 בשעות הבוקר, לפני תחילת ישיבת הממשלה, כינס אולמרט פגישה קצרה ודחופה עם הממונים על ניהול ההליך לצורך דיון בהערות המתמודדים. אולמרט כינס את הישיבה ביום זה, אף שבשעה זו עדיין לא ניתן היה לדעת אם כבר התקבלו הערות כל המעוניינים, ומכל מקום, אף שטרם עלה בידי עובדי המשרד ללמוד את ההערות שהתקבלו עד לאותו מועד. במהלך הפגישה הספיק אולמרט להעלות דרישה אחת בלבד - דחיית מועד הגשת ההצעות בשבועיים, דהיינו ליום 21.11.05.
70. ככל הנראה, הדרישה לדחות את מועד הגשת ההצעות הגיעה מכיוון המתמודדים האסטרטגיים, הגם שלא הופיעה באף מכתב הערות. אולמרט לא הכחיש כי פנו אליו נציגי משקיעים וביקשו ממנו את הדחייה. גם בעניין זה לא פסל אולמרט את האפשרות שבן דוד היא זו שפנתה אליו בנוגע לדחייה, אך אין ראייה ישירה גם לכך. מהראיות עולה כי נציגי הקבוצה, כולל בן דוד וכן עורך דינו של דוידסון עו"ד אברמזון, פנו בבקשה שכזו לאיציק קליין, מנכ"ל ענבל חברה לביטוח בע"מ ומי שמנהל את נכסים מ.י (להלן - קליין). בן דוד עצמה מכחישה כי פנתה לאולמרט או לקליין בבקשת הדחייה.
71. על כן, בסוגיה זו לא ברור אם אולמרט העלה את הדרישה על-פי בקשת הקבוצה או בשמה של קבוצה אחרת. מאידך אין להניח כי אולמרט העלה צורך או אילוץ זה על דעת עצמו – וכי מדוע יעשה כן? ברור כי פעל על-פי מאמצי שכנוע של משקיע אסטרטגי כלשהו, או של מי מטעמו.
72. זליכה התנגד לדחיית המועד להגשת ההצעות. לטענתו, חשש שהדחייה עלולה הייתה לגרום לכך, שהמועד להגשת ההצעות יהיה לבסוף קרוב מדי למועד פרסום הדוחות של בנק לאומי. החשש היה כי מועד קרוב שכזה יביא לסיכול נכונותם של המשקיעים הפיננסיים להגיש הצעות לרכישת המניות.
73. בשל התנגדותו של זליכה, הסתיימה הישיבה ללא הכרעה, ואולם ביום 26.10.05 הודע למשתתפים כי הוחלט לדחות את מועד הגשת ההצעות בשבוע אחד בלבד, ליום 14.11.05.
74. לטענתו של אולמרט, הוא החליט לדחות את המועד, רק לאחר שד"ר יוסי בכר (להלן – בכר) שהיה מנכ"ל משרד האוצר באותה עת, שאולמרט צרף אותו למעגל המעורבים בהליך הסביר לו, כי אין ממש בחששו של זליכה. בכר מחזק את טענתו של אולמרט בעניין זה. ראוי להעיר, כי בסופו של דבר שלוש קבוצות פיננסיות אכן הגישו הצעה בהליך, והדחייה האמורה לא מנעה את השתתפותן. זליכה טען כי המשקיעים הפיננסיים לא פרשו לאחר שנמסרה להם הודעה מטעם הבנק עצמו שהפיגה את חששותיהם.

ה-"road-show" בארצות הברית

97. בסוף חודש אוקטובר 2005 נסעו נציגי משרד האוצר, נכסים מ.י ובנק לאומי לארה"ב כדי להציג את הבנק ואת הליך המכירה בפני המשקיעים הפוטנציאליים (להלן - הרוד שואו).
98. על אף שהקבוצה טרם התגבשה ולא היה ברור אם תתגבש כלל, ניצלו נציגי הקבוצה את הרוד שואו כדי להיפגש ביניהם, ולתאם עמדות. מישראל יצאו לפגישה, בין היתר, גם נציגי הקבוצה חודק ובן דוד.
99. לקראת הישיבה הופץ בקרב נציגי הקבוצה נייר טיוטא מטעם נציגו של ספרא, מייקל רובינוף שאמור היה להגדיר את התנאים עליהם יעמדו חברי הקבוצה בפגישה עם נציגי המדינה. בטיוטא זו נכללה, בין היתר, דרישה להפחתה נוספת במחיר המניות שבאופציה, בשיעור של 10%.
100. ביום 1.11.05, נערכה בניו-יורק מצגת לנציגי הקבוצה. על-פי בקשתם, התקיימה הפגישה במשרדיו של צוקרמן, אך צוקרמן עצמו לא השתתף בה בפועל. פרנק ודיוויד לואי לא הופיעו אף הם לישיבה והסתפקו במשלוח נציגיהם. לטענת דיוויד לואי באותה עת העניין שגילה בעסקה היה נמוך, ואנשיו נשלחו רק כדי לשמור על האופציות פתוחות. אחד מאנשיו העיד כי נשלח לרוד שואו מטעמי נימוס בלבד, כיוון שבאותה עת כבר לא היה בכוונתם להשתתף בהליך.
101. למפגש התייצב, בין היתר, רף, יו"ר הבנק, שהוא גם ידידם של אולמרט ובן דוד. את המדינה ייצגו קליין, עדי שחף (עובד אגף החשב הכללי) וגורטלר.
102. בישיבה התגלעו חילוקי דעות בין נציגי קבוצת לואי לנציגי מ.י. נכסים ומשרד האוצר בנוגע לתנאי ההליך. במהלכה הוחלפו דברים קשים בין בן דוד לגורטלר, בעיקר מכיוונה של בן דוד. מהעדויות קשה למפות את חילופי הדברים, בין היתר כיוון שבשלב כלשהו התפצלה הישיבה לשורה של שיחות משנה במסדרון. עם זאת, ניתן לומר כי נציגי הקבוצה, בראשות בן דוד, במסגרת הדברים הקשים שהשמיעו, הטיחו בשליחי המדינה כי בכל מקרה לא הם המחליטים בנושא, וכי הקבוצה מתכוונת לפנות ישירות לשר האוצר.
103. על-פי אחת העדויות (שמואל גורטלר), בן דוד אף אמרה בנוכחותו, כי למחרת יקיים אולמרט פגישה בנושא. בניגוד לטענת זליכה, גורטלר לא זכר שבן דוד אמרה לו גם שדרישתם לקבל הנחה בשיעור 10% ממחיר המניה, תיענה הלכה למעשה. נציין כי בן דוד מכחישה כי ידעה על קיום הישיבה או כי אמרה דברים אלה לנציגי המדינה.
104. תוך כדי הישיבה או בסופה, התקשר רף לאולמרט ומסר לו את התרשמויותיו מכלל הישיבות בהם השתתף במהלך הרוד שואו. לדבריו, נוהל המכירה במתכונת שהוצעה מעמיד בספק את השתתפותם של משקיעים אסטרטגיים. בתגובה ביקש אולמרט כי רף יעלה על הכתב את התרשמותו, וכנראה שכך נעשה. המסמך האמור לא אותר בחקירה.
105. בן דוד טענה כי בעקבות הרוד שואו התקשר אליה אולמרט, בעודה בניו-יורק, וביקש כי תעביר אליו את נוסח המכתב של משרד גרוס-חודק (שהעתק ממנו נשלח אליו בעבר, אך אודותיו נודע לו מפיה). מדובר באותו מכתב האמור לעיל מיום 20.10.05, בו פורטו טענות הקבוצה בנוגע למחיר המניות שבאופציה.
106. בעקבות בקשתו של אולמרט, פנתה בן דוד אל חנוך וביקשה כי ישלח לעובד יחזקאל, עוזרו של אולמרט, את המכתב. חנוך שלח את המכתב באמצעות הפקס, פעם אחת ביום 2.11.05 בשעה 13:17 ללשכתו של אולמרט ופעם שניה בשעה 18:43 ישירות לעובד יחזקאל.

ההכנות למכירת גרעין השליטה

41. לאחר כשלון עסקת סיטי בנק, נמשך גיבוש נוהל המכירה של מניות המדינה בבנק. עתה, התמקד נוהל המכירה בפנייה לשני סוגי משקיעים – המשקיעים האסטרטגיים, המעוניינים לרכוש את השליטה בבנק על-מנת להיות מעורבים בניהולו בעתיד, והמשקיעים הפיננסיים, החפצים ברכישת קבוצת המניות הנמכרת אלא על-מנת לשוב ולמכרה ברווח.
42. על-פי הנוהל שגובש, בשלב ראשון אמורות היו להימכר 10% ממניות הבנק, ואולם לזוכה האסטרטגי הוענקה גם אופציה לרכישת 10% נוספים, לאחר קבלת היתר מבנק ישראל. זוהי האופציה בה עסקה עיקרה של החקירה, ובה נתמקד בהמשך.
43. המתווה הכללי שהוצע היה כי הזוכה בהליך יהיה זה שיציע את המחיר הגבוה ביותר תמורת 10% הראשונים מקבוצת המניות שתוצא למכירה. כאמור, למשקיע האסטרטגי תינתן, כזכות נלווית גם אופציה לרכישת עשרת האחוזים הנותרים בתנאים (מחיר, מועד אחרון למימוש וכיו"ב) שיוגדרו מראש.
44. מכירה בשיטה זו מהווה מעין פשרה בין הגישה המסורתית של מכירת גרעין השליטה לגורם אחד (בעל שליטה), לבין הגישה, שבה דגל זליכה, של מכירת כל מניות הבנק לכל המרבה במחיר, כך שבעיתוי מוקדם הן יגיעו וייסחרו בשוק ההון. הליך מכירה זה, דהיינו הליך מכירה שאפשר את השתתפותם של המשקיעים האסטרטגיים ובמקביל גם את השתתפותם של המשקיעים הפיננסיים, הבטיח קבלת מעין "מחיר רצפה" למניות הבנק, הקרוב למחיר השוק (המחיר הבורסאי) של המניות.
45. השיטה הייתה מבוססת על ההערכה שכך ניתן יהיה להבטיח מספר מרבי של מתמודדים, ומכירה במחיר גבוה. היא נהגתה בעקבות תהליך הפקת לקחים ממכירת מניות המדינה בבנק דיסקונט, שנחשבה לבלתי מוצלחת, שכן בהליך המכירה התאפשרה השתתפותם של המשקיעים האסטרטגיים בלבד. כזכור, הליך מכירת בנק דיסקונט התגלה כמאכזב ביותר, כיוון שהמדינה מצאה עצמה עומדת לבסוף מול מתמודד בודד ונאלצה למכור את מניותיה במחיר שנחשב אז למחיר נמוך.
46. נוהל הליך המכירה קיבל פטור מחובת מכרז בשל ייחודיותו ובשל הצורך בגמישותו. לפיכך וכפי שיפורט להלן, דיני המכרזים לא חלו על ההליך, לפחות לא במלוא היקפם.
47. עוד קודם לפרסום ההליך, נודעו פרטיו העיקריים הן לעיתונות והן לגורמים אחרים, כולל למתמודדים הפוטנציאליים. בקרב המשקיעים האסטרטגיים הפוטנציאליים עוררו תנאי ההליך תרעומת, בשל החשש כי הם עומדים להעניק יתרונות של ממש למשקיעים הפיננסים - בניגוד לאינטרס של האסטרטגיים. להשקפתם, היה זה אף בניגוד לעניינה הראוי של המדינה.
48. הטענה העיקרית שהעלו המתעניינים האסטרטגיים הייתה שהמגבלות הרבות על האופציה לרכישת 10% הנותרים מן המניות לביסוס רכישת גרעין השליטה, והחובות שתוטלנה על המשקיע האסטרטגי לאחר רכישת המניות (כגון: הצורך בהיתר בנק ישראל, מגבלות על חלוקת דיבידנדים ועוד), מעמיסות מעין "גיבנת" על המשקיעים האסטרטגיים. גיבנת זו מכבידה רק עליהם ולא על הפיננסיים. לטענתם, אם בעטיים של קשיים אלה לא מוענקת להם הטבה של ממש במסגרת תנאי האופציה, יתמודדו הם מול המשקיעים הפיננסים מעמדה נחותה. זאת כיוון שהמשקיעים הפיננסיים כלל אינם מעוניינים במימוש האופציה וברכישת השליטה בבנק, ואם משוחררים הם מתנאי "הגיבנת" – ממילא יוכלו לתמחר את הצעתם (לגבי 10% הראשונים), על-פי ערכים גבוהים יותר. החשש היה שאילוצים אלה לא יאפשרו תחרות שוויונית וראויה בין שני סוגי המשקיעים.
49. הדים לטענות נשמעו גם בקרב המעורבים בניהול ההליך. כך לדוגמא, היועץ החיצוני ששכר משרד האוצר לליוויו, מר שמואל גורטלר (להלן- גורטלר), סבר שיש לעיין מחדש במבנה האופציה, אך למרות עמדתו והטענות שנשמעו כאמור גם מכיוונים אחרים, תנאי ההליך לא שונו.

הישיבה ביום 2.11.05

107. ואומנם, ביום 2.11.05, בשעות הערב, מייד עם שובם של הנציגים מן הרוד שואו, קיים אולמרט ישיבה עם מנהלי נכסים מ.י., נציגי בנק ישראל ונציגי משרד האוצר. יצוין כי ישיבה זו נקבעה עוד קודם לפגישה בניו-יורק עם אנשי הקבוצה במסגרת הרוד שאו.
108. בתחילת הדיון הטיח יובל ברונשטיין, סגן החשכ"ל, דברים קשים אודות דרך ההתנהלות של הליך המכירה ועל כך שהמתמודדים מגיעים ישירות לשר ולמנכ"ל. מרבית הדברים נאמרו שלא בנוכחות אולמרט, וכוונו אל בכר.
במהלך הישיבה, החזיק אולמרט בידו עותק מהמכתב של משרד גרוס-חודק, שנשלח מחנוך לעובד יחזקאל, ואף הסתייע בו. זליכה מסר, כי ביקש לראות את המכתב, אך אולמרט סרב. עם זאת הצליח זליכה לדבריו להציץ ולראות שמקור המכתב הוא בן דוד.
מרישומים שערך גורטלר בישיבה, עולה כי אולמרט הקריא את עיקרי המכתב בפני משתתפי הישיבה. גורטלר מסר, כי לא ידע שמדובר במכתב שכתבה אחת הקבוצות, אם כי על-פי התוכן שצוטט זיהה את הדרישות כדרישותיה של מהן. יצוין, כי אולמרט לא דן בבקשותיהן של קבוצות האחרות ולא העלה לדיון דרישות מעין אלה. הוא אף לא ביקש סיכום של הדרישות מטעמן של הקבוצות הנוספות, ככל שאולי הכירן – אם בכלל.
109. נציין כי מיומנו של עו"ד רם כספי, שייצג אף הוא מועמד אסטרטגי פוטנציאלי לרכישת מניות הבנק - קבוצת דנקנר - עולה כי באותו יום, לפני הדיון שקיים אולמרט עם נציגי המדינה, הוא נפגש עם אולמרט. כספי מסר כי באחת מפגישותיו עם אולמרט הוא דן עמו בנושא דרישותיה של קבוצת דנקנר באשר להליך המכירה. סביר שמדובר בפגישה זו, אם כי אין ראיה מובהקת לעיתוי השיחה, למידע שנמסר בה ולידיעתו של אולמרט על דרישות דנקנר.
110. בכל מקרה, על-פי חומר הראיות שנאסף, אולמרט לא העלה את דרישותיה של קבוצת דנקנר בדיון שערך עם הגורמים המקצועיים ביום 2.11.05.
111. יש לציין, כי קיים שוני מהותי בין דרישות הקבוצה ובין דרישות קבוצת דנקנר. קבוצת דנקנר דרשה להאריך את תקופת האופציה, בעוד שדרישה זו, באותה עת, לא הייתה מהותית עבור קבוצת לואי, שרצתה לקבל לידיה את השליטה בבנק מהר ככל הניתן.
112. בישיבה זו ביקש אולמרט להעניק הטבה למשקיעים האסטרטגיים. בסופה של הישיבה הורה אולמרט לנציג האוצר להעלות את שווי האופציה כך שהוא יעמוד על 10% ממחיר השוק של מניות הבנק באותה עת. לצורך כך נעשה שימוש בנוסחה מורכבת המוכרת ב"תורת המימון" לחישוב שוויין של אופציות, המכונה נוסחת "Black & Scholes" – להלן הנוסחה.
מדובר על הטבה שונה באורח משמעותי מזו שביקשה הקבוצה במכתבה שעמד מול עיניו של אולמרט. במכתב האמור ביקשה הקבוצה שיפור משמעותי בהרבה בתנאי רכישת האופציה, שיתבטא בהנחה ישירה על מחיר המניה שבאופציה, מבלי לחשב את שווי האופציה עצמה1.

1- במכתב זה קבוצת לואי קבלה על כך שנוסחת החישוב של מחיר המימוש של האופציה התבססה על נתונים שאמורים היו להיקבע רק בחודש נובמבר 2005. מדובר במחירים עתידיים שלא ניתן לבנות על בסיס תחשיב הנחה ברור. לטעמה של הקבוצה היה צורך לעבור למנגנון שיקבע את מחיר המימוש על בסיס מחירי המניה בתאריכים שקדמו לפרסום ההליך. מדובר במחירים ידועים שמהם ניתן לגזור את מחיר המימוש הסופי וממנו את שיעור ההנחה האפקטיבי. קבוצת לואי בחרה את ה- 16.10.05 כנקודת הייחוס לצורך חישוב ההנחה. באותה עת עמד מחיר המניה על 15.20 ₪.

הישיבה ביום 7.11.05 והמגעים שקדמו לה

113. ביום 3.11.05 הודיעו חברי הקבוצה ליועצים ששכרו, ובכללם לחודק ובן דוד, כי החליטו שלא להשתתף בהליך ולכן לא יוציאו מכתב דרישות נוסף למדינה. עם זאת, קיבלו היועצים מעין "אור ירוק" להמשיך ולפעול בעניין ככל שימצאו לנכון. ככל הנראה מדובר היה בניסיון לשמר אפשרות כלשהי להמשיך להיות רלוונטיים בהמשך הליך המכירה, ואולי בכל זאת להשתתף בהם בהמשך. עם זאת, בפועל, היה זה כבר סימן ברור להתפרקותה של הקבוצה.
114. בן דוד מסרה כי דיווחה לאולמרט על התפרקות הקבוצה באירוע רב משתתפים שהתקיים ביום 5.11.05. אולמרט טען בחקירתו, כי הדבר איננו זכור לו.
115. ביום 6.11.05 קיימו זליכה ואנשיו פגישה עם דנקנר במטרה להביא להשתתפותו בהליך המכירה. זליכה טען כי בטרם התקיימה הפגישה, הוא קיבל לכך אישור משפטי למרות שהבין כי קיום הפגישה בעייתי. בפגישה זו ביקש דנקנר לשנות את תנאי הליך המכירה, ובתוך כך להאריך את תקופת מימוש האופציה. הארכה זו נדרשה מבחינתו, כדי שיוכל למכור אחזקות בחברות נוספות בהן שלט, שכל עוד לא השתחרר מהן, היה מתקשה לקבל את היתר בנק ישראל לממש את האופציה.
116. ביום 7.11.05 כינס אולמרט ישיבה בלשכתו בכנסת, בה נכחו נציגי מ.י. נכסים ונציגי משרד האוצר. בישיבה זו נדונה הנחייתו של אולמרט – מהישיבה ביום 2.11.05 - כי ההטבה תבוא לידי ביטוי בכך ששווי האופציה יעמוד על 10% ממחיר השוק של מניות הבנק במועד החישוב, שהיה סמוך למועד הגשת ההצעות.
117. בהתאם לנוסחה, ניתן לשנות את שווי האופציה במספר דרכים. כאמור, הקבוצה דרשה לקבל את ההטבה באמצעות הוזלת מחיר המניה שבאופציה. לעומת זאת, זליכה ניסה לשכנע את אולמרט לוותר על הפחתת מחיר המניה שבאופציה ולהגדיל את שוויה של האופציה באמצעות הארכת תקופת האופציה משנה לשנתיים. שינוי זה תאם את צרכיו של דנקנר לצורך השתתפות במכרז כמשקיע אסטרטגי. בכר התנגד לדרישתו של זליכה, וביקש להפחית את מחיר המניה שבאופציה מבלי להאריך את תקופת האופציה, כיוון שלטעמו זהו השינוי המשמעותי והבולט ביותר.
118. בסופו של דבר החליט אולמרט על פשרה. תקופת האופציה הוארכה בניגוד לדעתו של בכר משנה לשנה וחצי, אך לא לשנתיים כפי שדרש זליכה. אולמרט עמד על דעתו כי יש להגדיל את שווי ההטבה שבאופציה לשיעור של 10% משווי השוק של המניה.
119. בניגוד לטענות זליכה, מחומר הראיות עולה כי אולמרט לא הכתיב את מחיר המניה ואף לא הכתיב את המקדם שיש להוסיף לאופציה לצורך חישוב שוויה.
120. את החישוב של שווי האופציה, וכנגזר ממנו את שוויה של המניה שבאופציה, ביצע עדי שחף באישורו של בכר. שווי המניה לצורך מימוש אפשרי של האופציה, כפי שייכתב בתנאי ההליך, נקבע לסך 14.7 ₪ למניה. נציין כי לקראת ביצוע החישוב שינה גורטלר, על-פי בקשת ברונשטיין, את אחד הפרמטרים הרלוונטיים לחישוב שוויה של האופציה על-פי הנוסחה. שינוי זה, שעל פיו פעל עדי שחף, שחק עוד יותר את שוויה של האופציה, ואת ההטבה שניתנה למשתתפים בהליך המכירה, כתוצאה מהגדלת שוויה של האופציה.
121. נציין כי המחיר שנקבע למניה שבאופציה היה גבוה משמעותית מדרישותיה של הקבוצה. דרישותיה של הקבוצה הלכו וגדלו, ובסופו של דבר במכתב הטיוטא שהקבוצה החליטה לבסוף שלא לשלוח, דרשה הקבוצה כי מחיר המניה שבאופציה יעמוד על כ-12 ₪. אולם המחיר שנקבע עמד על 14.7 ₪ למניה, מחיר גבוה בהרבה מדרישות הקבוצה. ראוי לציין, כי ביום קביעת המחיר עמד שער המניה על 14.54 ₪. כלומר, בעת עריכת החישובים היה מחיר המימוש של המניה שבאופציה גבוה ממחיר השוק של המניה, וזאת בסתירה של ממש לדרישות הקבוצה.
122. גם אופן קבלת ההטבה היה שונה מזה שדרשה הקבוצה. בעוד שהקבוצה דרשה מנגנון פשוט שיביא לידי ביטוי את ההטבה רק באמצעות קביעת מחיר נמוך למחיר המניה שבאופציה, המדינה בחרה בדרך אחרת. על-פי הדרך שנבחרה, שווי ההטבה חושב על-פי שוויה של האופציה בהתאם לנוסחה. נוסחה זו מביאה בחשבון שורה של פרמטרים נוספים. כתוצאה מכך, ובניגוד לדרישת הקבוצה, כמעט ולא נותר הבדל בין מחיר המניה על-פי שערה הנסחר בבורסה באותה עת לבין שווי המניה על-פי האופציה.
123. מן האמור עולה כי הקבוצה ומשרד האוצר דיברו בשפות שונות באשר לדרך חישוב ההטבה, ואף נקבו בסוגי הטבות שונים. מכל מקום, ההטבה אליה כיוון אולמרט לבסוף הייתה צנועה במידה של ממש מדרישת הקבוצה.

ולבסוף, גיבוש נוהל המכרז והצעות המתמודדים

124. ביום 8.11.05 הודע למשתתפים על השינויים הנוספים בתנאי ההליך, ובכלל זה על הארכת תקופת האופציה ועל מחיר המניה שבאופציה.
125. ביום 14.11.05 הוגשו ההצעות במסגרת נוהל המכירה. הוגשו שבע הצעות - 4 של משקיעים אסטרטגיים ו – 3 של משקיעים פיננסיים. הקבוצה לא הגישה הצעה. בתום בדיקת הצעות המחיר, הייתה זו קבוצת סרברוס - אחת המשקיעות האסטרטגיות - שהוכרזה כזוכה בהליך.

הישיבה עם אנשי משרד האוצר, נכסים מ.י ובנק ישראל ביום 20.10.05

86. מייד לאחר יום הכיפורים נסע אולמרט לחו"ל וחזר בחול המועד סוכות. ביום 20.10.05, זמן קצר לאחר חזרתו של אולמרט, התקיימה ישיבה במלון המלך דוד בירושלים בנוגע לתנאי ההליך, בראשות אולמרט ובהשתתפות נציגי משרד האוצר, נציגי מ.י. נכסים ונציגי בנק ישראל.
87. ישיבה זו אמורה הייתה לעסוק בשינויים שיש לבצע בתנאי הליך המכירה בעקבות הערות המתמודדים. לישיבה זו קדמו מגעים בין זליכה לבכר, במטרה להגיע להסכמות בנוגע לשינויים.
88. ביום הפגישה (20.10.05) שלח משרד גרוס-חודק מכתב נוסף בשם הקבוצה למ.י. נכסים. העתקים נשלחו גם לאולמרט, לזליכה ולבכר. במכתב זה הוסבר נושא ההנחה שדורשת הקבוצה במחיר המניות שבאופציה. המכתב נועד , כפי שיוסבר להלן, למקד את אולמרט בדרישה המרכזית של חברי הקבוצה – הנחה על מחיר המניות שבאופציה.
89. אין ראיות לכך שאולמרט קיבל את המכתב או שהיה מודע לאמור בו קודם לישיבה. ההיפך הוא הנכון, מהתנהלותו של אולמרט בשלב מאוחר יותר של ההליכים, עולה שאולמרט, ככל הנראה, לא קרא את המסמך לפני הישיבה.
90. בן דוד הסבירה, כי מכתב זה נשלח לאחר שקליין סיפר לה שזליכה מטעה את אולמרט בנוגע לשינוי מחיר המניה שבאופציה. קליין הכחיש שאמר זאת לבן דוד.
91. נעיר, כי זליכה עצמו מסר, כי סבר שאולמרט לא הבין את האבחנה בין הענקת הטבה באמצעות הנחה על מחיר המניה שבאופציה (מחיר רכישת המניה אם יחפוץ בעל האופציה לממשה), כפי שדרשה הקבוצה, לבין הענקת ההטבה באמצעות הגדלת שווי האופציה (כנובע משיפור שאר התנאים לרכישת 10% הנוספים), שלגביה התנהלו הדיונים במשרד האוצר. מדובר באבחנה משמעותית, כיוון שההטבה שדרשה הקבוצה הייתה גדולה בהרבה מההטבה עליה התבססו הדיונים באוצר. עם זאת, מסר זליכה בחקירתו, כי לא הסביר לאולמרט את ההבחנה האמורה למרות שסבר שאולמרט אינו מבין אותה.
92. בחקירתו סיפר קליין, כי לפני הישיבה ביקש ממנו זליכה שלא להביע עמדות עצמאיות בעד הגדלת ההטבה על האופציה למשקיעים האסטרטגיים, בניגוד לדעתו של זליכה, ובלשונו של קליין "הוא יציג ואני אשתוק". קליין מסר כי נענה בלית ברירה, מתוך הבנה שבסוף - ההיגיון יגבר. קליין הסביר שלא העלה את טענותיו בפני אולמרט כדי לא לסכן את משרתו. עדות זו מתיישבת עם דברי אולמרט אשר סיפר בחקירה כי אגף החשב הכללי דיבר ב"קול אחד" - קולו של זליכה שהכפופים לו חששו ממנו.
נעיר בהקשר זה כי זליכה בתפקידו כחשב הכללי כיהן באותה עת גם כיו"ר הדירקטוריון של נכסים מ.י, וכפי שעולה מתיאור הדברים גילה מעורבות רבה בהליך המכירה. לכן סביר כי קליין ראה עצמו כפוף לזליכה בנוגע לניהול הליך המכירה.
93. במסגרת הישיבה, סקר זליכה את עיקרי הנושאים בהם התקבלו הערות. בדיון הוחלט לשנות מספר תנאים בהליך המכירה באופן שהעלה את שוויה של האופציה. בין היתר הוחלט להאריך את תקופת האופציה מ-9 חודשים ל-12 חודשים. עוד הוחלט על הפחתה מסוימת במחיר המניות שבאופציה. כמו-כן הוחלט להגמיש חלק מהמגבלות לגבי חלוקת הדיבידנדים בשנים שלאחר רכישת המניות.
94. ביום 26.10.05 נמסרה הודעה על השינויים במכתב הבהרות מס' 3 ששיגרה המדינה למשתתפי ההליך. באמצעות מכתב הבהרות זה, יחד עם מכתבי הבהרות אחרים שפרסמה המדינה, עודכנו המשתתפים על שינויים שונים בנוהל המכירה ובמסמכים שנלוו לו.
95. במקביל לכל ההתרחשויות בישראל נמשכו גם המגעים בין מרכיבי הקבוצה בחו"ל. מחומר הראיות עולה כי באותה עת, דהיינו בסוף חודש אוקטובר 2005, משפחת לואי וצוקרמן לא גילו עוד עניין רב בהליך המכירה, כל אחת מסיבותיה. חברי הקבוצה, שכל אחד מהם שהה ביבשת אחרת, אף לא נפגשו ביניהם. כמו-כן לא זוהה מנהיג שיוביל את הקבוצה. כתוצאה מכך הקבוצה לא התגבשה, לא נחתם הסכם בין חבריה ולא סוכמו ביניהם פרטים מהותיים, שיאפשרו הגשת הצעה מטעם הקבוצה במסגרת נוהל המכירה.
96. בתוך כך עולה, כי גם לואי וגם צוקרמן העדיפו שלא להוביל את קבוצת המשקיעים וביקשו שותף בעל ידע בבנקאות שינהיג את הקבוצה. משלא נמצא שותף מעין זה, ומשלא הוסדרו היחסים בין חברי הקבוצה, לא התגבשה הקבוצה. עם זאת, נמשכו מגעים מסוימים בין המשקיעים. למרות האמור, נציגי הקבוצה בישראל בעיקר חודק ובן דוד המשיכו לפעול ללא לאות מול נציגי המדינה.

הסטייה מן השורה

הסטייה מן השורה על-פי חשדות זליכה אינה נתמכת בראיות

218. העדות המרכזית עליה התבססה החקירה היא זו של זליכה. תיאורית החשדות, שביקש לבסס זליכה היא, כי מאחורי התנהלותו של אולמרט עמדה תוכנית להיטיב עם פרנק לואי.
219. נטען כי אולמרט העביר ללואי מידע שגרם לו לחזור מעסקת סיטי בנק תוך הבנה, כי הוא - אולמרט - יפעל כדי לאפשר לו לרכוש במחיר נמוך את כל גרעין השליטה של הבנק, בהיעדר מתמודדים אחרים. מיוחס לאולמרט ניסיון להטות את תנאי ההליך כדי לגרום לפרישה, הן של משקיעים פיננסיים והן של מועמדים אסטרטגיים אחרים לרכישת גרעין השליטה. על-פי אותו חשד אולמרט ניסה לבנות את ההטבה למשקיעים האסטרטגיים כך שתועיל לקבוצתו של לואי, ולקבוצתו בלבד.
220. הגם שזליכה לא נחשף לכל מגע ישיר בין אולמרט ללואי, הסיק זליכה את חשדותיו מצירוף של נסיבות. אלה כללו, בין היתר - את היכרותו של אולמרט עם לואי, את העובדה שלא חשף היכרות זו בפניו, את נסיבות נסיגתו של לואי מעסקת סיטי בנק (על-פי הנחתו של זליכה שהעסקה כבר נסגרה ערב קודם לנסיגתה של המשפחה), את ניסיונו של אולמרט לשנות את תנאי ההליך, ולבסוף - את פרישתה של הקבוצה מההליך – כביכול רק משלא מולאו בקשותיה, ולאחר שהבינה כי לא תהיה מתמודדת יחידה בהליך.
221. טענות אלה שבאו מפי החשב הכללי שהיה בסוד העניינים, היו חייבות להתברר, ולא ניתן היה להשאירן תלויות באוויר. אכן, אילו נמצא בתשתית הראייתית שנאספה בסיס להערכה כי אולמרט פעל לקידום האינטרסים של לואי על-פי המתווה בו חשד זליכה, הייתה בהתנהגותו של אולמרט משום סטייה ברורה וחריפה מן השורה, אולם בסופה של חקירה, לתיאוריה הכוללת של זליכה ולחשדותיו בעניין זה לא נמצא ביסוס ראייתי, כפי שנסביר עתה.
222. לא נמצא ביסוס ראייתי לכך שמשפחת לואי פרשה מעסקת סיטי בנק בעקבות הבטחה כביכול של אולמרט "לתפור" עבורה את מכירת גרעין השליטה, להבדיל מסיבות ומשיקולים עסקיים שנגעו להערכת כדאיות הרכישה שעמדה על הפרק מלכתחילה.
223. אכן, ייתכן כי אולמרט ופרנק לואי שוחחו ביניהם בתקופה הרלוונטית, אולם אין כל ראיה שתתמוך בכך שאולמרט הדליף ללואי או העריך בפניו כי לא יהיו מתמודדים על גרעין השליטה או ראיה שתתמוך בכך שהשניים תכננו מהלך כלשהו כבר בשלב זה להביא "לתפירת" זכייתו של לואי בגרעין השליטה, כמוצע על-פי החשד.
224. קיימות ראיות התומכות בכך שבשום שלב משפחת לואי לא גמרה בדעתה לבצע את העסקה עם סיטי בנק. אדרבא, בידי הקבוצה נמצאו חוות דעת ועמדות של גורמים מטעמה שהציעו לה שלא לבצע אותה בשל חוסר אטרקטיביות כלכלית מול אפשרויות אחרות להשקעה בישראל. ראיות אלה מספקות הסבר חלופי לפרישת הקבוצה.
225. מאידך, ההנחה כי משפחת לואי ויתרה על עסקה טובה בעבור הבטחה עמומה לגבי הליך מכירה שטרם פורסם ושלא היה ידוע מה יהיו תנאיו או מי יתמודד בו, נראית קלושה ביותר.
226. אף הטענה כאילו אולמרט פעל לטובת הקבוצה, ורק לטובתה, אינה מבוססת בראיות. גם אם לא חשף בפני הגורמים המקצועיים הבכירים את מערכת קשריו עם מי שהשתייכו למחנה הקבוצה, אולמרט פעל בצורה גלויה וברורה לפחות בכל הנוגע לעצם מתן עדיפות למשקיעים האסטרטגיים. מדובר בעמדה כלכלית לגיטימית, שכאמור אף זכתה לתמיכה מצד פקידים בכירים אחרים במשרד האוצר ובבנק ישראל.
227. אולמרט, כשר אוצר, היה בעל הסמכות להתוות מדיניות ולהחליט על מתכונת המכירה. בהחלטתו להעדיף את המשקיעים האסטרטגיים, לכשעצמה (במנותק משאלת ניגוד העניינים), לא היה כל פגם.
228. בשלבים הסופיים של ההליך התמקד אולמרט בעיקר בהעמקת ההטבה למשקיעים האסטרטגיים באמצעות הגדלת שווי האופציה. זאת לאחר שפעל קודם לכן להקלת המגבלות על חלוקת הדיבידנדים מהבנק. אלא שמדובר בדרישה שהועלתה גם מצד משקיעים אסטרטגיים נוספים, ומהלכים אלה הרי שירתו את כלל המשקיעים האסטרטגיים ולא רק את קבוצת לואי. נזכיר כי בעניין זה אולמרט לא קיבל את עמדתה של הקבוצה במלואה וההטבה שהוענקה למשקיעים האסטרטגיים הייתה שונה מזו שביקשה הקבוצה.
229. אחת הטענות של זליכה הייתה שבאותו שלב לא היו עדיין מתמודדים אסטרטגיים ריאליים אחרים, ולכן ההטבה אמורה הייתה לשרת רק את קבוצת לואי. אלא שגם טענה זו איננה נתמכת בראיות.
אכן, לכל אורך הדרך היה חשש מאי הצטרפות או מפרישת משקיעים אסטרטגיים, וזאת בגלל המבנה של הליך המכירה והתנאים המגבילים שהושתו עליהם כמי שיאחזו בגרעין השליטה (תנאי מימוש האופציה, מגבלות על חלוקת דיבידנדים ועיתוי מימוש המניות ועוד). יתר על כן, ההליך נבנה במתכונת זו כדי להתמודד עם אפשרות שלא יימצאו די משקיעים אסטרטגיים המעוניינים לרכוש את גרעין השליטה, ובמטרה לעודד גם משקיעים פיננסיים. כאמור, חשש זה התעצם בעקבות אירועי הרוד שואו, תוך ידיעה וחשש, כי לחלק מהמשקיעים האסטרטגיים היו קשיים שונים לעמוד בתנאי ההליך.
אלא שלמרות האמור, אין ראיות לטענה כי הייתה הנחה בקרב מי מהמעורבים בהליך, כולל אולמרט, שרק הקבוצה תגיש הצעה כמשקיע אסטרטגי. מהראיות עולה כי למרות החשש מהתעניינות מצומצמת, בכל שלב עמדו על הפרק מספר משקיעים אסטרטגיים שהביעו עניין בהליך, וההערכות היו שקיימים מספר מועמדים פוטנציאליים להגשת הצעות.
230. טענתו החלופית של זליכה היא כי אולמרט פעל בהמשך הדרך על-פי תכתיבי הקבוצה כדי לדחוק מתמודדים אחרים מן הליך (בעיקר את קבוצתו של דנקנר אך גם סרברוס) בכך שסרב להאריך את תקופת האופציה.
אף טענה זו אינה זוכה לגיבוי ראייתי. ראשית, אין די ראיות לטענה כי אולמרט ידע על הצורך ההכרחי של קבוצת דנקנר או של קבוצות אחרות בהארכת האופציה כתנאי להשתתפותן בהליך – דרישה שהועלתה בפני זליכה. למרות דבריו של זליכה, העובדה כי הארכת האופציה הנה דרישה המשרתת את דנקנר, איננה מוזכרת בפרוטוקול הדיון מיום 7.11.05, שבו נדון הנושא בפני אולמרט. נזכיר כי את הפרוטוקול (הלא רשמי) ערך עדי שחף, עוזרו של זליכה. אכן יתכן שנושא זה עלה כנראה בישיבה שנערכה עם כספי ביום 2.11.05, אולם אין ראיות ברורות למתרחש באותה ישיבה, או למידת הבנתו של אולמרט לגבי נחיצות הארכת האופציה בעקבות אותה ישיבה. כמו-כן אין ראיות המעידות על כך שבפני אולמרט הונחו דרישות קונקרטיות של קבוצות אחרות, אך הוא דחה אותן.
שנית, בעקבות טיעוניו של זליכה, אולמרט החליט להאריך את תקופת האופציה מ-12 חודשים ל-18 חודשים. הארכה זו שירתה דווקא את קבוצת דנקנר, ולכאורה לא שירתה את הקבוצה של לואי, שכלל לא רצתה בהארכת האופציה, באותה עת, כיוון שתכננה לממש את האופציה בזמן קצר כדי להשיג שליטה מהירה בבנק. החלטה זו התקבלה לאחר דיון עם כל הגורמים הנוגעים בדבר, ולאחר שנשמעה טענה מפי מנכ"ל משרד האוצר כי אין להאריך כלל את תקופת האופציה. החלטה זו של אולמרט אינה מתיישבת עם התזה של ניסיון לדחוק את קבוצת דנקנר, שהייתה מעוניינת בארכה, כאמור.
231. זליכה טען כי ניסיונו של אולמרט ביום 2.10.05 לדחות את מועד הגשת ההצעות בשבועיים נועד לדחוק את המשקיעים הפיננסיים, שכן מועד הגשת ההצעות תוכנן כך שיהיה רחוק מספיק ממועד פרסום הדוחות של בנק לאומי, כדי לאפשר השתתפות של משקיעים פיננסיים. לטענתו, התעורר חשש שדחיית המועד להגשת ההצעות עד לסמוך לפרסום הדוחות של הבנק תגרום לפרישה של המשקיעים הפיננסיים.
232. אלא שלא נמצא בסיס גם לטענה זו. ראשית, מעבר לחשדו של זליכה בעניין זה, אין ראיה לכך שהדחייה שירתה את המשקיעים האסטרטגיים באופן הפוגע במשקיעים הפיננסיים. שנית, מהראיות עולה עוד, כי אולמרט התייעץ בעניין זה עם בכר וייתכן שגם עם פישר. אלה לא ייחסו חשיבות ומשקל לחששותיו האמורים של זליכה. שלישית, בפועל, הדחייה בת השבוע עליה הוסכם לא גרמה לדחיקה של המשקיעים הפיננסיים, ששלושה מהם התמודדו והגישו הצעות בהליך. אכן זליכה סבור כי הצהרה מטעם בנק לאומי היא שהביאה להשתתפות המשקיעים הפיננסיים, אולם ברור כי אין מדובר בהסבר יחיד.
233. אף הטענה, כי אולמרט פעל על-פי תכתיבים ברורים מצדה של הקבוצה אינה נתמכת בראיות. כפי שהראינו, בחינת השינויים שדרשה הקבוצה מול התנהלותו של אולמרט מעלה כי, למשל, אין התאמה בין תנאי ההטבה שהציעה הקבוצה לבין ההטבה שניתנה בפועל על-ידי המדינה, על-פי החלטתו של אולמרט.
וכך, כפי שהראינו, הקבוצה ביקשה כי ההטבה תינתן במתכונת של קביעת מחיר המימוש למניות האופציה, שיהיה תמיד נמוך משמעותית ממחיר השוק של המניה בעת עריכת החישוב. לעומת זאת, המדינה העניקה את ההטבה באמצעות הגדלת שווי האופציה על-פי נוסחה אחרת לחלוטין. כתוצאה מכך, שווי ההטבה שניתנה על-ידי המדינה היה נמוך בהרבה מהדרישות שהציגה הקבוצה.
מכל מקום, יש לזכור כי ההטבות נועדו לשרת בעיקריהן את כלל המשקיעים האסטרטגיים ולא רק את הקבוצה, גם אם הן הוצגו על סמך דגשיה של הקבוצה. לפיכך לא ניתן יהיה להוכיח, כי פעולותיו של השר נבעו מרצונו לקדם את ענייני הקבוצה דווקא. זאת, להבדיל מפעולה לגיטימית מצדו של אולמרט שנועדה לקדם את המדיניות של העדפת המשקיעים האסטרטגיים, בין היתר באמצעות הענקת יתרונות שיאפשרו להם לתמחר את היתרונות הללו כבר עתה, ולהתמודד בזירה נוחה יותר מול המשקיעים הפיננסיים.
234. כמו-כן לא נמצאו ראיות מספקות לטענה, שהקבוצה פרשה בעקבות אי קבלת תכתיביה ולאחר שהבינה שניסיונה לזכות בהליך המותאם רק לה נכשל. אכן, לא ניתן לפסול את האפשרות שאחד הנימוקים לפרישת הקבוצה היו תנאי ההליך. עם זאת מחומר הראיות עולה תמונה מורכבת הרבה יותר לגבי הסיבות לאי הגשת הצעה מטעמה של הקבוצה: הקבוצה לא הייתה מגובשת, לא זוהה בין חבריה מנהיג שיוביל את המהלך, המשקיעים לא גילו פעלתנות רבה וגם לא ביצעו את הנדרש להסדרת היחסים ביניהם וכו'.
235. אכן, אולמרט לא קיבל את כל עמדותיו של זליכה, ואף ניסה לערב גורמים נוספים במשרד האוצר ובנק ישראל כדי לשמוע טיעונים החולקים עליהן. נראה, כי התנהלות זו מקורה גם בחוסר אמון בין השניים ובמערכת היחסים העכורה ביניהם. אולם יש לזכור, כי בעל הסמכות בנושא הוא שר האוצר ולא החשב הכללי. בנסיבות אלה, לא הייתה חובה על אולמרט לקבל את דעתו של זליכה בכל דבר ועניין. אין צריך לומר, כי דחיית עמדתו של זליכה (או כל פקיד בכיר אחר - תהיה בכירותו אשר תהיה) אינה מבטאת כשלעצמה "סטייה מן השורה", וממילא אינה מביאה לכך כי היא תזוהה כסטייה פסולה בהקשר לבחינת התקיימותם של יסודות העבירה.
236. העולה מדברים אלה הוא כי לא הוכח קיומה של סטייה מן השורה במתווה עליו הצביע זליכה.

העמקת ההטבה על המניות שבאופציה

265. ביום 2.11.05 קיים אולמרט פגישה נוספת בנוגע לשינוי תנאי ההליך. התנהלותו של אולמרט בעייתית, כיוון שהדיון התמקד במכתב הערות של קבוצה אחת בלבד. אולמרט הנחה את הדיון לאחר שדרש לקבל מבן דוד את המכתב שבו הוצגו פרטי דרישותיה של הקבוצה.
266. אולמרט לא ביקש לקבל לידיו מסמך שירכז את כלל הדרישות שהעלו המשקיעים, אלא פעל באופן עצמאי כדי לקבל לידיו את דרישות הקבוצה בלבד. אולמרט אף נמנע מלחשוף את מקורו של המכתב ואת הדרך שבה הגיע אליו.
267. אילו נכון היה הדבר, כפי שעולה מאחת העדויות, שבן דוד ידעה על קיום הישיבה קודם לנציגי המדינה, היה הדבר מחזק את התחושה שהדברים נסגרים ישירות בין נציגי המשקיעים לבין שר האוצר. אולם חקירה משלימה שנערכה לא העלתה ממצא בעניין זה, אין כל ראיה לכך שאולמרט הוא שמסר את המידע הזה לבן דוד. נזכיר כי בן דוד מכחישה שידעה על קיום הישיבה.
268. ולמרות כל אלה, מהראיות עולה כי אולמרט לא כפה את דעתו אלא קיים דיון עם כלל הגורמים הרלוונטיים. אולמרט ציין בפני הנוכחים מפורשות כי הוא מסתמך על מכתבה של אחת הקבוצות, ולא ניסה להציג מצג שמדובר, כביכול, בציטוט של דרישות כלל המשקיעים האסטרטגיים. המכתב עצמו לא הוסתר במכוון מן הנוכחים בישיבה. זליכה אף מציין כי הצליח להציץ ולראות ממי הגיע המכתב.
269. יתרה מזאת, מדובר במכתב שאמור היה להימצא בשלב זה בידיעת כל המשתתפים בישיבה, כיוון שהוא נשלח בתפוצה רחבה כבר מספר ימים קודם לכן, וניתן להניח שניתן היה לזהות אותו גם בדרך זו.
270. עוד נזכיר כי בסופו של דבר, החלטתו של אולמרט לא הייתה מוטה דווקא לכיוון הקבוצה, אלא פעלה בעיקרה לטובת כלל המשקיעים האסטרטגיים, בהתאם להחלטת מדיניות לגיטימית. כמפורט לעיל, אולמרט אף לא אימץ את בקשותיה של הקבוצה כלשונן, אלא פעל להענקת הנחה צנועה מזו שנתבעה ע"י הקבוצה, וזאת בהתאם למנגנון חישוב שהציעו אנשי האוצר, אשר היה שונה במובהק מזה שדרשה הקבוצה.

הפגישה ביום 12.9.05 עם בן דוד ועו"ד אפרים אברמזון

55. נוהל המכירה אמור היה להתפרסם ביום 13.9.05. יום קודם לכן, ביום 12.9.05, נפגש אולמרט עם בן דוד, שייצגה באותה עת את משפחת לואי, ועם עו"ד אפרים אברמזון (להלן - אברמזון) שייצג משקיע מתעניין נוסף בשם ביל דוידסון (להלן – דוידסון). גם דוידסון ואברמזון הם מכרים של אולמרט מזה שנים רבות (כל אחד בהקשרים שונים). הפגישה נקבעה יום קודם לכן, דהיינו בהתראה קצרה.
56. לקראת הפגישה הוכן על-ידי חודק, חנוך ובן דוד מסמך המבהיר את התנגדותם לקוחם להליך המכירה במתכונתו הקיימת. על-פי הראיות שנאספו, לצורך הכנת המסמך נעשה שימוש במידע פנימי, שקיבלה בן דוד מבנק ישראל מתוקף היותה חברה בוועדת הרישיונות של הבנק. עניין זה נחקר אף הוא ואיננו נוגע להחלטה זו.
57. בפגישה עם אולמרט, שנקבעה לבקשת בן דוד, ניסו אברמזון ובן דוד לשכנע את אולמרט לשנות את תנאי ההליך ולדחות לשם כך את פרסום נוהל המכירה.
58. מהראיות עולה, כי לאולמרט היה ברור שבן דוד באה בשמו של לקוח מסוים. לא נמצאו אומנם ראיות ישירות לכך שאולמרט ידע כבר באותה עת שהלקוח אותו היא מייצגת הוא משפחת לואי. עם זאת, הנסיבות מצביעות על כך שאולמרט אכן ידע כי בן דוד ייצגה בפגישה את משפחת לואי. אפשרות אחרת, לפיה - בן דוד טרחה ופעלה בעניין זה מול ידידה שר האוצר שלא בשם לקוח מסוים, או בשם לקוח שזהותו לא נחשפה בפניו - אינה מתקבלת על הדעת.
59. פגישה זו התקיימה בלא נוכחות הדרג המקצועי שליווה את הליכי המכירה, ויתרה מכך, אולמרט אף לא גילה לאיש מגורמי המקצוע דבר על קיום הפגישה, מראש או בדיעבד.
60. יצוין כי בחקירתו מסר אברמזון כי לאחר הפגישה פגש את אולמרט בחטף במהלך משחק כדורסל. לדבריו, אולמרט סיפר לו כי הוא "הולך לקראתם" אך לא פרט.
61. ביום 13.9.05 נפגשו בן דוד ואברמזון עם רו"ח זאב פלדמן, שייעץ למשפחת לואי, במטרה לבחון אפשרות כי הלקוחות שלהם יחברו יחדיו לקבוצה אחת שתתמודד על גרעין השליטה. מגעים אלה לא הבשילו. אין ראיה שאולמרט ידע על מגעי החבירה בין שני המשקיעים או על כך שניסיונות התארגנות שכזו קדמו לפגישה במשרדו.
62. לאחר הפגישה פנה אולמרט לזליכה בבקשה לדחות את מועד פרסום נוהל המכירה בנימוק שיש לו הערות לנוהל. אולמרט לא סיפר לזליכה כי בקשתו באה בעקבות פגישתו עם בן דוד ואברמזון.
63. עם זאת, אולמרט לא עמד על דרישתו לדחות את מועד הפרסום. בפועל הוא ויתר עליה לאחר שזליכה שכנע אותו כי ניתן יהיה לבחון את תנאי ההליך גם לאחר פרסומו.
64. ואמנם, תנאי נוהל המכירה פורסמו כמתוכנן, כאשר על פיהם ניתן היה להגיש הערות לנוהל המכירה עד ליום 2.10.05. מועד הגשת ההצעות עצמן נקבע ליום 7.11.05.
65. סעיף 5.2 לנוהל המכירה קבע את אופן קבלת ההערות מן המתמודדים. על-פי סעיף זה היה על המתמודדים להעביר הערות ושאלות עד ליום 2.10.05 בפקס בלבד. הודגש כי לא יתקבלו הערות בדרך אחרת. עם זאת, הנוהל שמר לעורכי ההליך, דהיינו לחברת נכסים מ.י, את הזכות להיפגש עם הפונים - בין בנפרד ובין בפגישה משותפת.
66. זליכה טען כי על-פי הוראתו לעוה"ד החיצוני שליווה את ההליך, יצא מכתב לכל הגורמים המעורבים, בו נאסר על אנשי המערכת ליצור קשרים עם המתמודדים בניגוד להוראות הנוהל. מכתב זה לא אותר, ואיש מלבד זליכה לא זכר כי יצא מכתב מעין זה, כולל עורך הדין לו ייחס זליכה את כתיבתו. מחומר החקירה אף עולה כי חלק מעובדי המדינה שהיו מעורבים בהליך קיימו מגעים עם משתתפים בהליך.
67. במקביל, באותה תקופה, החלה להתגבש קבוצת המשקיעים שגרעינה כלל את לואי, צוקרמן וספרא. לצדה באו והלכו משקיעים נוספים כמו אלפרד אקירוב וקרן יורק. בשלב מסוים אף ניסו חברי הקבוצה לחבור לקרן סרברוס, אך ללא הצלחה.
68. ביום 2.10.05, המועד האחרון להגשת ההערות לנוהל מטעם המעוניינים, ולאחר הגיבוש הראשוני של הקבוצה, נשלח על-ידי משרד גרוס-חודק מכתב הערות מטעמה לתנאי נוהל המכירה. מכתב זה התמקד בניסיון לשפר את תנאי המכירה עבור המשקיע האסטרטגי.

הפגישה עם אנשי משרד האוצר ביום 9.10.05

80. ואמנם למחרת, ביום 9.10.05, נפגש אולמרט עם נציגי משרד האוצר ונציגי נכסים מ.י והורה להם לבחון את תיקון תנאי ההליך בצורה אשר תעדיף משקיעים אסטרטגיים על פני משקיעים פיננסיים.
81. מחומר הראיות עולה כי ישיבה זו נקבעה בדחיפות רבה, כשעה וחצי לפני שהחלה. ממצא זה מעלה חשד סביר כי הפגישה נקבעה לכאורה בעקבות הפגישה שקיימו אולמרט ובן דוד ביום השבת קודם לכן, כדלעיל.
82. בן דוד קיבלה מידע על הישיבה זמן קצר לאחר סיומה, ומיהרה לדווח על כך מייד לאחר מכן לחברי הקבוצה. בן דוד מסרה שקליין הוא זה שעדכן אותה בעניין זה. הראיות שנאספו מחזקות את טענתה של בן דוד, וזאת למרות הכחשתו של קליין.

הפגישה עם בן דוד ביום שבת, ה-8.10.05

75. ביום שבת, ה- 8.10.05, לפני הצהריים, הגיעה בן דוד לארוחה בביתו של אולמרט. אולמרט, שידע מראש על כוונתה להגיע, ביקש מבן דוד כי תביא עימה עותק של מכתב ההערות שנשלח על-ידי משרד גרוס-חודק ביום 2.10.05.
76. בפגישה, סיפר אולמרט לבן דוד, כי הוא מעדיף שמניות הבנק תימכרנה למשקיע אסטרטגי, וכי הוא מתכוון לשנות את תנאי ההליך כך שתינתן עדיפות מסוימת למשקיע אסטרטגי על פני משקיע פיננסי. כן סיפר לה אולמרט, כי בכוונתו להעניק הנחה במחיר האופציה וכי שכנע את הנגיד להסכים לשינוי ההגבלות על חלוקת דיבידנד לאחר הזכייה.
77. עוד סיפר אולמרט לבן דוד, כי יש לו אופוזיציה במשרד האוצר המורכבת מזליכה וסגנו, אשר מבקשים להיפטר מהמניות במחיר שוק, מהר ככל האפשר, ועל כן מעדיפים אלה מכירה למשקיע פיננסי.
78. בתום הישיבה מיהרה בן דוד לעדכן את חברי הקבוצה באמצעות הודעת דואר אלקטרוני על פגישתה עם שר האוצר, ועל המידע שהעביר לה אולמרט. בן דוד אישרה בחקירתה, כי המידע הכלול בהודעה נמסר לה על-ידי אולמרט.
79. גם את דבר הפגישה הזו לא חשף אולמרט בפני איש מאנשי הדרג המקצועי של משרד האוצר.

השיחה עם בן דוד ביום 12.10.05

83. ביום 12.10.05, ערב יום הכיפורים, שוחחו אולמרט ובן דוד פעם נוספת, ככל הנראה בטלפון. אזכורה של שיחה זו מופיע בדוח השעות של בן דוד. בן דוד טוענת כי אינה זוכרת שיחה זו וייתכן כי נערכה במועד אחר. באותו מועד שוחחה בן דוד גם עם קליין.
84. חודק טען כי קיבל מידע מהשיחות הללו והעבירו למייקל רובינוף, יועץ הקבוצה שישב בניו-יורק. רובינוף מצידו, דיווח לחברי הקבוצה על המידע שמסר לו חודק. מדובר במידע מפורט על הכוונה המתגבשת של משרד האוצר לשנות את תנאי המכירה ועל האופי הכללי של השינויים, שכולם נועדו להיטיב עם המשקיעים האסטרטגיים. שיפורים אלה כללו – הארכת תקופת האופציה, הקלה במגבלות על חלוקת הדיבידנדים והנחה על מחיר האופציה. מדובר במידע שמשקף במידה רבה את השינויים עליהם הוחלט הלכה למעשה רק מספר ימים מאוחר יותר.
85. הגם שלא ברור אם מקור המידע היה אולמרט, עולה מנתונים אלה כי אולמרט המשיך במגעיו עם בן דוד בנוגע להליך המכירה גם לאחר הפגישה בביתו ביום 8.10.05. אין ראיות לגבי תוכנה של השיחה עם אולמרט, אולם מרישום השעות של בן דוד, בהן היא והמשרד חייבו את הלקוח, עולה כי היא נסובה על ענייני הליך המכירה.

יישום ההלכה על עניינו של שבס

171. אכן, לקביעות הנורמטיביות בפסק דין שבס קיימת חשיבות רבה. הן מנחות אותנו בקביעת גבולותיה של העבירה. עם זאת, גם לאחר פסק הדין גבולותיה של העבירה אינם מחודדים עד תומם. הערכים המוגנים מנוסחים באופן רחב, באופן היוצר קושי למציאת אותו גבול, שאינו תמיד ברור, בין התנהגות בעטייה יוטבע אות קין פלילי לבין התנהגות שהיא פסולה אמנם, אך שאינה מגיעה לכדי צביון וגוון פלילי, ושלעיתים (ולמרבה הצער לא תמיד), ניתן לטפל בה בכלים אחרים.
172. כלי עזר בקביעת הגבולות האמורים ניתן למצוא בדרך שבה יישם בית המשפט את האמירות העקרוניות בפסק הדין על העובדות שבפרשת שבס. במילים אחרות, יישום העקרונות בפסק הדין, זיהוי התבחינים על פיהם הוערכו העובדות ומתן המשקל והדגשים למאפייני החומרה שהביאו להרשעה בעבירה, חשובים לנו גם לניתוחם של אירועים אחרים ולהערכת סיכויי ההרשעה שיהיו בהעמדתם במבחן הפלילי.
173. בתקופה הרלוונטית היה הנאשם שמעון שבס מנכ"ל משרד ראש הממשלה וזוהה כאחד האנשים החזקים בשירות הציבורי. פסק הדין בדיון הנוסף הרשיע את שבס בעבירות של מרמה והפרת אמונים בשתי פרשות שונות.
174. בפרשה המכונה בפסק הדין "פרשת המדינה הזרה" פעל שבס לטובת חבר קרוב, שטרן, לשם קידום עסקה שיזם החבר עם מדינה זרה. אותו חבר ניהל עבור שבס חשבון בנק ללא תמורה והפקיד בחשבונו סכומי כסף נכבדים.
175. בפרשה המכונה בפסק הדין "פרשת האחים שולדנפריי" פעל שבס לטובת קידום פרויקטים של האחים שהיו מעסיקיו בעבר וחבריו הקרובים. לאחר סיום תפקידו הציבורי הועסק שבס על-ידי חברה שנשלטה על-ידי האחים וקיבל לידיו סכום נכבד. בשני המקרים עסק שבס בפעילות ממוקדת שאמורה הייתה להיטיב עם אנשים שהיו חבריו. לחברויות אלה נלוו גם מערכות יחסים כלכליות קודמות, ובמקרה אחד אף מאוחרות.
176. נזכיר כי פסק הדין בדיון הנוסף ניתן בהרכב מורחב. זאת לאחר ששבס זוכה בערעור בבית המשפט העליון.
177. כל השופטים הסכימו כי במעשיו בפרשיות בהן הורשע קלע עצמו שבס למצב של ניגוד עניינים. השאלה הייתה האם נלווה לניגוד עניינים זה אותו פן מחמיר שיש בו כדי להפוך את מעשיו של שבס לפליליים.
178. דעת הרוב השיבה על שאלה זו בחיוב, כיוון שמעשיו של שבס פגעו פגיעה מהותית באמון הציבור ובטוהר המידות.
179. הנשיא א' ברק תלה את הפגיעה המהותית באמון הציבור, במעמדו הבכיר של שבס כמנכ"ל משרד ראש הממשלה ובניגוד העניינים החריף ביותר בו היה מצוי. חריפותו של ניגוד העניינים התבטאה ביחסי החברות הקרובים אליהם נלווה (אם כי בעבר) קשר כספי– כלכלי. מדבריו של ברק עולה, כי הוא אומנם מייחס חשיבות של ממש לקשר הכספי - כלכלי כאלמנט המחמיר בניגוד העניינים.
180. ביטוי לחשיבות הקשר הכלכלי שנלווה ליחסים הקרובים של שבס עם מיטיביו ניתן למצוא גם בדעות של שופטים אחרים שהצטרפו לדעת הרוב. כך, כבוד השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) קבעה כי:
"6. על-פי השקפתי, המקרה שלפנינו איננו מקרה גבול. במעשיו של המשיב נתקיימו כל אותם מאפיינים המוסיפים חומרה לעצם ניגוד העניינים. בשני האישומים שיוחסו לו פעל המשיב במסגרת מילוי תפקידו הציבורי לקידום אינטרסים של חבריו. מערכת הקשרים שהייתה למשיב הן עם שטרן בפרשת האישום הראשון הן עם האחים שולדנפריי בפרשת האישום השני, מלבד היותה מערכת יחסים אישית היא הייתה גם מערכת יחסים כלכלית-פיננסית." (עמוד 458).

כבוד השופטת מ' נאור הלכה בדרך דומה כבר בפסק הדין אליו התייחס הדיון הנוסף. בפסק הדין בדיון הנוסף ציטט הנשיא ברק בהסכמה את דבריה הבאים:

"שבס פעל בניגוד אינטרסים מובהק. בכמה עניינים רואה אני חומרה יתרה המעבירה את המעשים אל מעבר לקו הגבול כאמור. אין מדובר רק בטובה לחברים. מערכת היחסים הכספית שהייתה לשבס עם שולדנפריי בתקופה שקדמה למינויו כמנכ"ל משרד ראש-הממשלה, נותנת למעשיו של שבס בענייניהם של חבריו-מיטיביו ממד של שחיתות. חומרה יתרה נובעת גם ממעמדו הבכיר של שבס הן כמנכ"ל משרד ראש-הממשלה הן בשל 'מבצע האצת הבניה'. גם פעולה מינורית יחסית של עובד ציבור בעל עמדה בכירה יש בה פוטנציאל להשפיע הרבה יותר מפעולה אינטנסיבית של עובד ציבור זוטר. זאת ועוד, את פעילותו של שבס יש לבחון לא רק על-פי מעשיו שלו, אלא גם על-רקע העובדה שהוא הפעיל את עובדי משרדו. אכן, גיל שולדנפריי לחץ גם הוא על עובדי משרד ראש-הממשלה ועל גורמי התכנון, אך אין בכך כדי למעט מחלקו של שבס" (ההדגשה הוספה) (בעמוד 426).

181. מן האמור עולה כי הרשעתו של שבס התבססה בעיקרה על פעולה בניגוד עניינים ללא הוכחה של תוצאה המהווה סטייה מן השורה או תוצאה שפגעה באינטרס הציבור. הפן המחמיר בהתנהלות של שבס נבע ממעמדו הרם ומעוצמת ניגוד העניינים – מערכת יחסים חברית שלצידה קשרי עבר כלכליים. כאמור, משקל רב ניתן בפסק הדין לקשרים הכלכליים בין שבס לחבריו הקרובים.

לסיכום נושא הסטייה מן השורה

271. למרות הקושי בהגדרת השורה, לגבי חלק מההתנהגויות במקרה שלפנינו השורה ברורה. אולמרט יצר קשר ישיר מול מקורביו ולא חשף אותו בפני הדרג המקצועי ובפני יתר המתמודדים. נגישות ישירה אל השר אינה מובנת מעליה, וזמינותו מול משקיעים פוטנציאליים אינה נתפסת בהכרח כאופציה של כולם. התנהלות זו אכן פגעה במידה מסוימת בניהול השוויוני של ההליך ובאמון הציבור בטוהרו. התנהלות אולמרט גם הביאה לחשדנות כלפיו (גם אם בדיעבד נמצא כי הייתה מופרזת), ולפגיעה באמון פקידי ציבור שפעלו במחיצתו של נבחר הציבור. אולם בסופו של יום, ההחלטות נתקבלו לאחר דיון עם כלל הגורמים הרלוונטיים, והמגעים של אולמרט עם מקורביו לא הניבו שינוי משמעותי בתנאי ההליך ולא פעלו לטובת הקבוצה דווקא.
272. מכל מקום, את המגעים הללו יש לבחון על-רקע ההתנהלות הכוללת בהליך ועל-רקע טענות על הקשיים הטבועים בו. לכן, אין מדובר לטעמי בסטייה מהותית ומובהקת מן השורה שיש לטפל בה בכלים פליליים, כיוון שהיא נעדרת את אותו פן מחמיר הנדרש לשם עליית המדרגה הנדרשת לצורך הגשת אישום פלילי.
273. מסקנתי, כי גם ראייה אינטגרטיבית של כלל יחסי הקרבה של אולמרט עם משקיעי הקבוצה ומייצגיה, ושל דרך התנהלותו לטובת האינטרסים שלה כמשקיעה, אינה מצדיקה את המסקנה כי נחצה בפרשה זו הרף הפלילי של התנהלות בניגוד עניינים ובסטייה מן השורה. לדעתי אלה, בנסיבות העניין, בעלי עצמה יחסית חלשה מידי, ואינם מובהקים ומהותיים דיים כדי להצדיק ולבסס אישום בעבירה של מרמה והפרת אמונים. אין הם כוללים את אותו פן מחמיר אותו דורשת הפסיקה לצורך ביסוס ראייתי של כתב האישום.

מעורבות אולמרט בגיבוש הקבוצה

53. ביום 9.9.05 השתתף אולמרט בארוחת ערב לכבודו של לואי בביתו של ידידם המשותף אלפרד אקירוב. מחומר הראיות עולה כי אולמרט נהג להשתתף בארוחות שאורגנו לכבוד פרנק לואי בעת שזה ביקר בישראל, ובכלל כך גם בביתו של אקירוב.
54. במהלך האירוע, הציע אולמרט לפרנק לואי לחבור למורטימר צוקרמן (להלן - צוקרמן) איש עסקים אמריקני שאף הוא ידידו של אולמרט, לצורך התמודדות בהליך המכירה. ככל הנראה, בעקבות שיחה זו נוצר הקשר בין השניים שהוביל לגיבושה הראשוני של הקבוצה יחד עם שותף נוסף, ג'וסף ספרא (להלן – ספרא), שגם איתו נפגש אולמרט בעבר.

ניסיונותיו של אולמרט לשנות את תנאי ההליך בעקבות הפגישות עם בן דוד

הניסיון לדחות את מועד הגשת ההצעות

261. ביום 2.10.05 קיים אולמרט דיון חפוז ודחוף בנושא השינויים בנוהל המכירה. התועלת בדיון זה לא הייתה רבה. באותה עת טרם התקבלו כלל הערות המשתתפים, וגורמי המקצוע לא ביצעו עיבוד של דרישות המתמודדים. לא ניתן לקבוע כי עצם קיום הדיון במועד זה יש בו, כשלעצמו, סטייה מן השורה.
262. בישיבה זו דרש אולמרט לדחות את מועד ההגשה בשבועיים. במהלך הישיבה לא הסתיר אולמרט כי עשה זאת בעקבות פנייה של משקיעים, אם כי לא זיהה אותם בפני הנוכחים. בחקירתו במשטרה הוא לא פסל את האפשרות שהייתה זו בן דוד שפנתה אליו בעניין זה. אלא שבן דוד הכחישה את הדבר ואין ראיה פוזיטיבית שאולמרט עשה זאת בעקבות פנייתה של בן דוד.
263. העלאת הנושא לדיון על-ידי אולמרט נעשתה למרות שאיש מהמשתתפים הפוטנציאלים במכרז לא דרש את דחיית המועד במכתב ההערות שהעביר.
264. דחיית מועדים במכרזים ונהלי מכירה שעורכת המדינה אינה נדירה. במקרה דנן הדבר העניק תקופת התארגנות נוספת למשקיעים בכלל, ובמיוחד למשקיעים האסטרטגיים, וגם בכך אין פסול. אמנם, אולמרט פעל בעניין זה שלא בהתאם להוראות נוהל המכירה שעה שקיבל הערות ישירות מהמשקיעים וביקש לקדם בקשתם מבלי שהדבר עבר בדיקה וסינון מוקדמים על-ידי הגורמים המקצועיים, אולם בשל מהותו של נוהל המכירה, וכיוון שממילא הנושא הועלה על-ידי אולמרט לדיון בפני כלל הגורמים הרלוונטיים, אין בהתנהגותו בישיבה זו פוטנציאל של פגיעה בניקיון ההליך ברמה המצדיקה את ההערכה כי מהווה היא סטייה של ממש מן השורה.

סיכום

274. כאמור, בפסק דין שבס נקבע כי:
"אכן, לא כל ניגוד עניינים גורר פגיעה מהותית באינטרס המוגן. זו תלויה במהותו ובאופיו של ניגוד העניינים. בהקשר זה יש להתחשב, בין השאר, בעוצמת ניגוד העניינים; במידת הסטייה מהשורה, אם הייתה כזו; במעמדו של עובד הציבור בהיררכיה הציבורית ובהשפעת פעולותיו על עובדי מדינה ועל הציבור." (שם, עמ' 419). (ההדגשה הוספה)
275. החקירה בבחינת תוצריה על ידינו התמקדה בהתנהלותו של אולמרט כמתבטא מעצם ניהול ההליך כשהוא מצוי לכאורה בניגוד עניינים בעיקר מול הקבוצה ומייצגיה. מדובר בניגוד עניינים המבוסס על יחסים חבריים עם המשקיעים ועם בן דוד. לכך יש לצרף את קשריו המשפחתיים עם מחותנו עו"ד פרופ' גרוס, אם כי לא הוכחה מודעותו של אולמרט לאינטרסים החומריים שנותרו לו במשרד המייצג לאחר שפרש ממנו.
276. בנוסף, התבוננו במידת הסטייה מן השורה כמתבטא במהלכיו של אולמרט, שעה שעמד לכאורה בקשר בלתי מדווח עם בן דוד לצורך הידברות ישירה. קשר זה שימש גם להעברת אינפורמציה פנימית בנוגע למהלכי משרד האוצר, אם כי בעלת חשיבות משנית וככזו שהייתה גם מוכרת בעיקריה לעוד מתעניינים מחוץ לגורמי הרשות. הקושי העיקרי בהתנהלות זו נובע מאי גילוי הפרטים לפקידים שניהלו את ההליך וליתר המתמודדים, וכן באי חשיפת ניגוד העניינים בו היה מצוי. למרות אלה, כפי שהסברתי, בנסיבות העניין מדובר בסטייה מן השורה שאינה מהותית ושאינה מובהקת דיה לטיפול בכלים פליליים.
277. בסופו של יום, בחינת מכלול פרטי אופן התנהלותו של אולמרט בפרשה על-פי הראיות שנאספו, הביאה אותי למסקנה כי גם אם אולמרט פעל בפרשה זו כשהוא מצוי בניגוד עניינים, עוצמתו הייתה נמוכה יחסית, וגם אם סטה במידת מה מן השורה, הייתה זו מוגבלת. משניגוד העניינים והסטייה מן השורה אינם מובהקים דיים – אף בראייה מצרפית – לא די בהם כדי לבסס אף לכאורה פגיעה מהותית באותם ערכים מוגנים שביסוד העבירה. בענייננו גם לא ניתן להצביע על קיומו של פן נוסף לחומרה הנדרש לצורך ביסוס הרשעה בפלילים, בעבירה של הפרת אמונים.
278. אכן, התמונה בכללותה לא נתגבשה בשלמותה. בעניינים שונים הרלוונטיים לעוצמת ניגוד העניינים שבו פעל אולמרט ולאופן התנהלותו בהליכי המכירה בהתייחס לקשריו עם הקבוצה ומייצגיה, הותירה החקירה חשדות מסוימים שאילו היו מוכחים, אפשר שהיה בהם כדי לבסס ביצוע עבירה פלילית. אלא שבחקירה פלילית עסקינן, ורק חשדות שניתן לבססם, מעבר לספק סביר, על חומר הראיות שנאסף, יכולים לאפשר אישום בפלילים.
279. לסיכום, בחינתנו את חומר הראיות במקרה שלפנינו מעלה איפוא כי לא נמצאה תשתית ראייתית כנגד אולמרט, היכולה לבסס אישום פלילי בעבירה של מרמה והפרת אמונים וסיכוי סביר להרשעה בה, ועל כן החלטתי לסגור התיק מחוסר ראיות מספיקות.

עוצמת ניגוד העניינים בו היה מצוי אולמרט

189. כאמור, לצורך הוכחת הרכיב של הפרת אמונים הפוגעת בציבור, די במקרים מסוימים, בהוכחת קיומו של ניגוד עניינים בעוצמה גבוהה, ללא צורך בהוכחת קיומה של סטייה מן השורה או פגיעה מוחשית - חיצונית אחרת באינטרס הציבורי .
190. נדמה כי אין מחלוקת שאולמרט היה נתון בניגוד עניינים מול הקבוצה ומיצגיה בעת ניהול הליך המכירה. בנסיבות אלה, נדבך מרכזי בבחינת משמעויות התנהלותו של אולמרט בפרשה זו, יהיה בחינת עוצמת ניגוד העניינים האמור, על מאפייניו השונים. זאת על-מנת לבחון, האם ניגוד העניינים בו פעל אולמרט, כשלעצמו, מהווה ניגוד עניינים בעל גוון מיוחד ופן מחמיר שהוא מעשה של הפרת אמונים הפוגע בציבור, ובהמשך האם בהצטרף למכלול הנסיבות יש באלה משום ביצוע עבירה פלילית.
כאמור, ניגוד העניינים של אולמרט מתבסס על שלשה מעגלים – יחסי החברות עם המשקיעים, יחסיו עם בן דוד מייצגת הקבוצה, וכן קשריו המשפחתיים עם משפחת גרוס. נדון עתה בכל מרכיב ומרכיב בנפרד, ולאחר מכן נבקש לבחון את סוגיית ניגוד העניינים גם במבט כולל, מתוך גישה לפיה אפשר ולביטויים הנפרדים של ניגודי העניינים גם משמעות מצטברת לענייננו (ראו עניין אטיאס הנ"ל).

קשריו של אולמרט עם המשקיעים

191. אתחיל במערכת היחסים עם המשקיעים בקבוצה, ובעיקר עם פרנק לואי. כזכור, החשד העיקרי בחקירה – בו התמקדו חשדותיו של זליכה - היה, כי חברותו של אולמרט עם פרנק לואי היא שהובילה ליחס המיוחד שלו זכתה הקבוצה.
192. לצד לואי היה שותף לקבוצה גם צוקרמן, שאף הוא ידידו של אולמרט, וכנראה אף ידיד טוב מלואי.
193. אלא שממצאי החקירה העלו, כי מערכת יחסי הידידות של אולמרט עם לואי וצוקרמן לא הייתה מערכת יחסים חברית הדוקה. בהתאם לממצאי החקירה, לא אפיינו את הידידות היבטים כלכליים, ולא ליוו אותה תרומות או סיוע אחר.
194. מחומר הראיות עולה, כי מערכת היחסים עם צוקרמן ולואי אינה שונה ממערכות יחסים רבות אחרות שאולמרט התמיד לפתח עם מנהיגים וגבירים בעולם היהודי, כולל משתתפים אחרים בהליך כמו ביל דוידסון ודנקנר.
195. נדמה כי אין מדובר בחברות עמוקה אלא בקשרים בעלי אופי ידידותי, שמקורם בפעילות רבת שנים שקיים אולמרט בתחום הציבורי. מדובר, אם כן, במערכות יחסים שונות לחלוטין מאלה שעמדו במוקד פרשת שבס.
196. אופי טובת ההנאה שאמורים היו להפיק חברי הקבוצה יכול ללמד גם הוא על עוצמת ניגוד העניינים ועל משמעות הפעולה בניגוד עניינים. פעולתו של אולמרט לא כוונה להועיל ולהקל על חברי הקבוצה בלבד, אם כי היא הייתה ממוקדת בעיקר בדרישות, כפי שקבוצה זו אומנם הציגה, אך שממנה היו נהנים גם אחרים. בסה"כ נועדו פעולותיו של אולמרט לתמוך בעמדה כלכלית עקרונית ולגיטימית ממנה היו כל המשקיעים האסטרטגיים הפוטנציאליים עשויים להפיק תועלת, אם כי במידת שונות שתאמה את עניינם הפרטני, כאשר מצעה של הקבוצה לקביעת תנאי ההליך, הוא ששימש את אולמרט, כאמור. בכך שונה המקרה שלפנינו ממקרה שבס, שבו פעולתו של שבס כוונה ישירות להועיל לחבריו ולמיטיביו. על משמעות דברים אחרונים אלה נפרט בהרחבה להלן.

קשריו המשפחתיים של אולמרט - עו"ד יוסף גרוס וכלתו ורדית גרוס

197. מערכת היחסים השנייה נוגעת למערכת יחסיו המשפחתית של אולמרט עם מחותנו וכלתו. משרד גרוס-חודק היה המשרד שייצג את לואי ואת הקבוצה בישראל. גם לאחר פרישתו, המשיך גרוס, כאמור, ליהנות מתשלומים שנגזרו מרווחי המשרד, והמשרד ממשיך להיקרא על שמו עד עצם היום הזה.
198. ניגוד עניינים משפחתי הוא לרוב בעל הפוטנציאל החמור ביותר מבין כל סוגי ניגודי העניינים. עם זאת, ולצורך הערכת הדברים בהקשר הפלילי, במקרה שלפנינו יחסי המחותנים שבין גרוס לאולמרט אינם יחסי משפחה במעגל הראשון. הם אינם מוגדרים גם כקרבה משפחתית היוצרת ניגוד עניינים בחקיקה הישראלית, בהקשרים שונים שבהם המחוקק או מחוקק המשנה הגדיר את קשרי המשפחה היוצרים ניגוד עניינים אסור, כגון זו של כללי שירות המדינה (מינויים) (סייגים בקרבה משפחתית), התשס"ח-2007. גם בכללי ועדת אשר האוסרים על פעולה בניגוד עניינים של שרים, מחותן אינו מוגדר כ"קרוב" שעניינו מעורר על פניו חשש לניגוד עניינים. ראו לעניין זה הודעה בדבר כללים למניעת ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים, התשס"ג- 2003.
199. אגב, חשוב לזכור כי לא נמצאה כל ראיה למעורבות של גרוס בהליך המכירה.
200. אולמרט הכחיש שידע על טובות ההנאה הכלכליות שהותירו לגרוס לאחר פרישתו מן המשרד. כאמור, טענה זו מעוררת קושי מסוים, ולפיכך שקלתי את האפשרות לייחס לאולמרט מודעות לאמור, על יסוד האפשרות כי עצם עיניו ונמנע מלברר עובדות אלה. אלא שבנסיבות המקרה, ועל-רקע מערכת יחסים אפשרית בין מחותנים, שאינם נוהגים בהכרח לשתף זה את זה במידע אודות הכנסותיהם או פרנסתם, ועוד פחות מכך אודות הסדרי פרישה מפירמה אותה עזבו, לא מצאתי בסיס איתן דיו לשימוש בדוקטרינה זו של עצימת עיניים.
201. מכל מקום, כשהנטל על התביעה הוא להציג עובדות מבוססות מעבר לספק סביר, לא ניתן ליחס לאולמרט מודעות לאינטרסים החומריים שעוד נותרו לגרוס בפירמה לאחר עזיבתו, החיוניים "להכתמה הפלילית" של מערכת היחסים דנן בניגוד עניינים. על כן לא נתמלאו לדעתי התנאים לקיומו של היסוד הנפשי לביצועה של העבירה בנוגע למערכת יחסים זו, כעומדת בפני עצמה.
202. אכן, היועצת המשפטית של משרד האוצר באותה עת, עו"ד ימימה מזוז, מסרה בחקירתה במשטרה, כי לו היה אולמרט חושף בפניה את קשריו המשפחתיים עם גרוס היא הייתה פוסלת אותו מלנהל את ההליך. נתון זה הוא בעל משקל, גם כיוון שאם קשריו המשפחתיים של אולמרט היו נחשפים מלכתחילה ניתן היה לברר את מעמדו של גרוס במשרד בשלב מוקדם. יחד עם זאת, כיוון שלא ניתן להפריך ברמה הנדרשת את טענתו של אולמרט, שלא ידע על הסדרי הפרישה של גרוס, לא ניתן לייחס לעמדה זו של עו"ד מזוז נפקות פלילית מבוססת דיה.
203. מכל מקום, גם אם היה מקום לקבוע, בהתאם לכללי המשפט המנהלי, כי ראוי שאולמרט יימנע מלטפל בעניין לנוכח קשרי המשפחה עם גרוס, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי העובדה שלא משך ידו מהטיפול, די בה כדי לבסס אישום פלילי, וזאת בין השאר משום שקשרי מחותנים אינם קשרי משפחה במעגל הראשון.
204. גם באשר לקשר המשפחתי הנוסף בין משרד גרוס-חודק לאולמרט, הוא הקשר עם ורדית גרוס, כלתו, לא ניתן ליתן משמעות מכתימה בניגוד עניינים פלילי. ורדית גרוס, כלל לא עבדה במשרד באותה עת וגם לא תפקדה בישראל כעורכת דין. ממילא מובן כי גם לא הייתה מעורבת בהליך.
205. בנוסף, גם כאן לא ניתן לקבוע ברמה הנדרשת להליך פלילי, כי אולמרט ידע על הזכויות שנשמרו לכלתו לגבי שותפות בפירמה בעתיד, היה ותחזור לעריכת דין במשרד. בכל מקרה, ספק אם תנאי השותפות העתידיים רלוונטיים עבור מי שכלל לא עסקה בעריכת דין באותה עת. אולמרט ידע, כמובן, שבנו וכלתו אינם נמצאים בארץ, ומן הסתם ידע שכלתו אינה עוסקת בעריכת דין.
206. עוד נזכיר כי משרד גרוס-חודק השלים כתיבת פסק בורר שאולמרט לא הצליח להשלים לבדו. אלא שהמשרד קיבל תשלום מלא תמורת שירותיו ישירות מהצדדים לבוררות, ולכן לא ניתן לראות בכך מתן הענקת הטבה כלכלית לאולמרט או משום קיום מערכת יחסים כלכלית המצביעה על ניגוד עניינים של ממש, אם בכלל. אכן, הפנייה דווקא למשרד גרוס-חודק, מעידה על יחס, וככל הנראה גם על הערכה, מיוחדים של אולמרט למשרד, ייתכן על-רקע קשרי החיתון עם גרוס, אך אין מדובר בקשר היוצר את אותו פן מחמיר בקשר בין השניים.
207. בסופו של דבר, מדובר באירוע שהתרחש שנתיים לפני הליך המכירה, כאשר המשרד קיבל שכר טירחתו מהצדדים. אירוע זה היה חד פעמי ואינו יכול לבסס ניגוד עניינים בעל משמעות.

מערכת הקשרים עם בן דוד

208. מערכת היחסים השלישית נוגעת לקשרים של אולמרט עם בן דוד. כאמור, בן דוד היא ידידה אישית של משפחת אולמרט ונהנית מאמונו האישי. בתוך כך, ייתכן, כי בין השאר בעטיה של מערכת יחסים זו, היא מונתה על ידו בעת כהונתו כשר התמ"ת וכראש הממשלה לועדות ציבוריות שונות וקיימה עימו קשרים מקצועיים נוספים. מכל מקום, מערכת קשרים זו מלמדת, וודאי, גם על הערכתו המקצועית של אולמרט אליה.
209. אולמרט ובן דוד טענו שאין מדובר בחברות אישית עמוקה, אם כי ברור שלא מדובר בהיכרות שטחית גרידא. החברות לא כללה קשרים כלכליים. בנוסף, מהראיות עולה כי בן דוד השתכרה תשלום שנתי קבוע תמורת שירותי הייעוץ שלה במשרד גרוס-חודק, ולכן אין כל ראיה שהיא אמורה הייתה לקבל טובת הנאה ישירה, אם העסקה עם לקוחותיה הייתה משתכללת ומושלמת. זאת הגם שאפשר להניח שאילו הובילו פעולותיה לטובת הקבוצה לזכייתה בהליך המכירה, אפשר והיה ניתן לכך ביטוי חיובי בשידרוג מעמדה במשרד.
210. עוד נזכיר כי גם כאן, אין מדובר בניגוד עניינים מול משקיע אלא בקשר מול מייצג ויועץ, ועוצמת ניגוד העניינים בעניינו צריכה להיבחן, כאמור, מתוך פרספקטיבה זו. אכן, כפי שעולה מעניין אטיאס הנ"ל, גם קשרים מול מייצג יכולים לעלות לעיתים לכדי עבירה פלילית, אולם בעניין אטיאס, מדובר היה באב שסייע ללקוחותיו של בנו סיוע הדוק ופסול, בעוד שהמקרה שלפנינו נעדר את אותו פן מחמיר הנדרש לביסוס יסודות העבירה הפלילית.
211. לא ניתן לבחון את קשריו של אולמרט עם בן דוד במהלך ההליך מבלי להעמידם גם אל מול קשריו עם עורכי הדין האחרים באותו הקשר. פרטים על אלה כללנו בפרק העובדתי בדבר מערכות היחסים עם עורכי דין שונים, שייצגו לקוחות בהליכי המכירה דנן.
212. כתבנו, כי במהלך התקופה הרלוונטית קיים אולמרט קשרים עם ידידים נוספים - עו"ד רם כספי למשל - שייצגו קבוצות מתחרות בהליך. לגבי חלקם, עוצמת ניגוד העניינים אפשר והייתה גבוהה מזו שבין אולמרט לבן דוד, הגם שעל-פי חומר החקירה הקשר עם בן דוד באשר להליך המכירה היה האינטנסיבי ביותר; חלקו - ממש בביתו. מכל מקום, קשריו של אולמרט עם נציגים של קבוצות מתחרות צובעים באור מתון יותר את עוצמת ניגוד העניינים בו היה שרוי אולמרט בנוגע לעו"ד בן דוד בפרשה זו, שכן יש באלה למתן את היתרון היחסי שהיה לה (לפחות על פני אותם עורכי דין שהכיר ויזמו בפועל פנייה אליו בהקשר להליך המכירה) וכן כדי ליצור את הרושם, שאולמרט ראה עצמו כמי שפועל לטובת כלל המשקיעים האסטרטגיים, ולאו דווקא לטובת הקבוצה, או לטובת בן דוד.

פגישותיו של אולמרט עם נציגי הקבוצה ובעיקר עם בן דוד

239. כאמור, אולמרט נפגש עם לואי מספר ימים לפני פרסום תנאי ההליך, ביום 9.9.05, ואף הציע לו לחבור לצוקרמן. בפגישה זו, כשלעצמה, אין פגם (כל עוד אין היא מעניקה יתרון של ממש למי מהם על פני מתמודדים אחרים). למדינה היה אינטרס לעידוד משקיעים להצטרף להליך ואפשר וכך צריך להבין את שעשה אולמרט.
240. המצב מורכב יותר בכל האמור לפגישות ולשיחות שקיים אולמרט עם בן דוד, סמוך לפרסום נוהל המכירה וגם לאחריו. מדובר, בין השאר, בפגישה עימה יחד עם אברמזון ב-12.9.05, יום לפני פרסום ההליך, בפגישה בביתו של אולמרט ביום 8.10.05 ובשיחות שהתקיימו כנראה בין היתר ביום 12.10.05. בפגישות ושיחות אלה שמע אולמרט על דרישות הקבוצה ואף מסר מידע לגבי כוונותיו לשנות את תנאי ההליך. פגישות אלה לא נחשפו בפני איש, ובעיקר לא בפני הדרג המקצועי שניהל את ההליך.
241. על-מנת לבחון האם סטה אולמרט מן השורה במגעים אלה, יש לברר תחילה האם קיים פסול במגעים ישירים בין שר האוצר לנציגי המתמודדים ללא נוכחות הדרג המקצועי ומבלי ליידע אותו. דהיינו, יש להגדיר תחילה את "השורה" כדי לבחון האם אולמרט סטה ממנה.
242. במקרה שלפנינו קיים קושי לעשות כן בשל אופיו של ההליך. אין מדובר במכרז עליו חלים דיני המכרזים. מדובר בנוהל מכירה שקיבל פטור מחובת מכרז, וזאת בשל ייחודיותו, ובשל הצורך לשמור על גמישות ההליך, כולל על קשר גמיש עם המתמודדים הפוטנציאליים. עם זאת יצוין, כי גם בנוגע להליך זה חלים דיני המינהל הציבורי המחייבים הליך שוויוני, המבוסס על קבלת החלטות ענייניות ללא שיקולים זרים.
243. ניתן היה לטעון כי המצב פשוט. כפי שהראינו, נוהל המכירה קבע מתכונת ברורה ומגבילה לפגישות עם הפונים לצורך קבלת הערותיהם. אולם מחומר החקירה עולה, כי הוראות אלה לא קוימו ככתבן וכלשונן גם על-ידי פקידים נוספים שהשתתפו בהליך. הערות בכתב התקבלו לאחר המועד שנקבע; שאלות ובקשות הועברו באמצעות פניות לא פורמאליות אל פקידי האוצר ובנק ישראל, ובין אלה גם כאלה שהגיעו דרך שר האוצר; ובתוך כך, מידע על הדיונים הפנימיים הועבר למתמודדים גם שלא בדרך המלך - דרך גורמים שונים שנטלו חלק בהליך.
244. כך, לדוגמא, ביום 6.11.05, נפגש זליכה עם דנקנר במטרה לבחון הסרת מכשולים שעמדו בפניו כדי לאפשר את השתתפותו בהליך. מהודעותיהם של דוד חודק, עופר חנוך ויעקב נאמן עולה כי נציגי מתמודדים פוטנציאליים שוחחו עם בכר בעניין ההליך. קליין שוחח בנושאי ההליך בין היתר עם חודק, עם בן דוד ועם אברמזון. שיחות כאמור התקיימו גם עם יובל ברונשטיין ועם עו"ד וול שליווה את ההליך.
245. קיום פגישות ומגעים עם משקיעים במהלך ההליך לא היה אפוא חריג במקרה דנן. גם קבלת הערות של מתמודדים לנוהל המכירה, שלא באמצעות הצגתן בדרך הפורמאלית בכתב ובמועד המיועד, הייתה חזון נפרץ בהליך זה. כל זאת, הגם שהתנהלות זו מעלה חשש לפגיעה בתקינות ההליך ובעקרון השוויון.
246. למרות האמור, התנהגותו של אולמרט הייתה חריגה גם על-רקע ההתנהלות הכוללת של הליך המכירה. דברינו נכונים בעיקר לגבי הפגישה ביום 8.10.05 שנערכה בביתו של אולמרט במסגרת פגישה בעלת מאפיינים חברתיים – אישיים.
247. פגישה זו, על הנסיבות בהן קוימה ועל תוכנה, מעוררת קושי. זאת, הן בשל עיתוי הפגישה ומיקומה החריגים, והן בשל מסירת מידע פנימי אודות הלכי הרוחות במשרד האוצר ותוכניותיו בעניין זה. לעניין זה יש לזכור גם כי שיחת השניים על תנאי הליך המכירה לא הייתה אקראית כי אם מתוכננת מראש, שהרי אולמרט ביקש מבן דוד מראש כי תצטייד במכתבה של הקבוצה בבואה לביתו.
248. עם זאת, המידע שמסר אולמרט לבן דוד לא היה, ככל הידוע לנו, מידע מהותי ממש שהביא ליתרון משמעותי לקבוצה: לא ניתן יהיה לשלול את הטענה לפיה חילוקי הדעות בין אולמרט לזליכה היו כנראה ידועים וכך גם נטייתו של אולמרט למכירה למשקיע אסטרטגי. גילויי הסימפטיה של אולמרט גם לא כוונו אולי לקבוצה אלא לכלל המשקיעים האסטרטגיים. פגישה זו אף לא הניבה שינוי בבקשות או בעמדות הקבוצה וכן לא הובילה לשינוי בתנאי ההליך בהתאם לדרישות הקבוצה הלכה למעשה.
249. דברינו אלה נכונים גם באשר ליתר המגעים שקיים אולמרט עם בן דוד – כמו הפגישה מיום 12.9.05 (יחד עם אברמזון) והשיחה מיום 12.10.05. גם כאן ניתן יתרון מסוים לבן דוד ולקבוצה, בעיקר בנגישות לאולמרט, אולם מדובר היה ביתרון לא משמעותי - הן ביכולת להשפיע ולכוון את אולמרט הלכה למעשה, והן במידע שנמסר על ידו לבן דוד.

קיום הפגישות ללא הדרג המקצועי ואי דיווח עליהן

250. אולמרט קיים את הפגישות עם בן דוד (ועם חלק מהמשקיעים והנציגים האחרים) ללא נוכחות הדרג המקצועי. אין בהכרח פסול פלילי בקיום פגישה עם משקיעים ללא השתתפות הדרג המקצועי, הגם שרצוי שלא כך יקרה. לעיתים פגישות אלה מתחייבות בשל הנסיבות ועל-מנת לקבל מידע ישירות מפי המשקיעים. דברינו אלה לגבי פגישות עם מתמודדים בהליך המכירה נכונים גם בנסיבות המיוחדות של ההליך שלפנינו.
251. אולם גם אם עצם קיום הפגישות אינו יוצר פסול פלילי, אין מקום שלא לחשוף את קיום הפגישות מהדרג המקצועי ולתעדן.
252. בנושא זה של אי גילוי הפגישות התלבטתי. מכל מקום, לעניין זה, כשבחנו את נסיבות התנהלותו של אולמרט אל מול נציגי הקבוצה (בעיקר מול בן דוד) הבאנו בחשבון גם את מערכת היחסים חסרת האמון בין מ"מ שר האוצר, שהיה חדש בתפקידו, לבין החשב הכללי.
253. אולמרט לא בטח בזליכה והדבר השפיע על שקיפות מהלכיו - לפחות מולו. גם זליכה הודה בחקירתו כי לא חשף בפני שר האוצר את כל המידע הרלוונטי. כך, כבר בראשית הדרך, לא היה זליכה להוט להעביר לאולמרט את מסמכי נוהל המכירה. זליכה אף לא תיקן את אולמרט כשהבין שאולמרט אינו מבחין, לפי התרשמותו, בין הטבה באמצעות הנחה במחיר המניה שבאופציה לבין הטבה באמצעות הגדלת שווי האופציה. זליכה אף מודה כי ניצל את חוסר ההבנה של אולמרט בעניין זה כדי להעניק הטבה קטנה ככל הניתן.
254. מעדותו של קליין עולה כי זליכה מנע ממנו להציג את השגותיו על ההליך בפני אולמרט. מעדותו של אולמרט ניכר היה שהוא הבין כי הוא מקבל עמדה אחת ב"קול אחד" – קולו של זליכה.
255. חלק מהמשקיעים האסטרטגיים ראו בזליכה מי שמנסה לקדם את מכירת הבנק דרך שוק ההון. זאת, בניגוד לעמדת מ"מ שר האוצר, ומבלי שניתנה למשקיעים הפוטנציאליים יכולת להצביע על הבעייתיות של המהלך ולהשפיע על תנאי ההליך. אי לכך ביקשו המשקיעים הללו להגיע ישירות לבעל הסמכות – הוא מ"מ שר האוצר, שלא דרך זליכה והדרג המקצועי שהיה כפוף אליו ישירות.
256. עם זאת, בסופו של דבר התקבלו ההחלטות בנוכחות הצוות המקצועי ולאחר דיון והתייעצות עימו. החלטות אלה לא תאמו את דרישות הקבוצה.
257. לכן, גם אם ראוי היה לגלות את דבר הפגישות בפני הגורמים הבכירים הרלוונטיים שעסקו בהליך המכירה מטעם המדינה, עצם קיומן של הפגישות ואי גילוין לא הוליך במקרה זה לפגיעה מהותית בהליך, ומכל מקום, לא היה לדעתי באלה כדי ליצור סטייה מהותית מן השורה.

קשריו של אולמרט עם הקבוצה ועם חברי קבוצות אחרות

126. עד כה עסקנו בתיאור כרונולוגי של האירועים העיקריים, בעיקר בנוגע להתנהלותו של אולמרט ובעלי שיחו, כעולה מממצאי החקירה. אולם כיוון שמוקד החקירה הוא בקשרים של אולמרט עם הקבוצה, תוצג עתה סקירה של ממצאי החקירה בנוגע לקשרים עם הקבוצה ועם קבוצות נוספות.

הקשרים עם משקיעי-חברי הקבוצה

127. ליבת המשקיעים של הקבוצה כללה את משפחת לואי, צוקרמן וספרא. צוקרמן ופרנק לואי הם ידידיו של אולמרט מזה שנים רבות. אולמרט הכיר את שניהם על-רקע תפקידיו הציבוריים.
128. מהראיות עולה כי אולמרט נהג להיפגש עם שניהם בעת ביקוריהם בארץ ובעת שהוא שהה בארצות מושבם. עם זאת, לא נמצאה ראיה לקשר חברי עמוק, או למערכת יחסים כלכלית כלשהי עם מי מהשניים, ובכלל זה לא נמצאו ראיות לתרומות כלשהם או לסיוע כלכלי שהעמידו מי מביניהם לאולמרט.
129. כמו-כן לא נמצאו ראיות למערכת יחסים מיוחדת או קרובה יותר שקיים אולמרט עם השניים בהשוואה לקשרים שקיים עם משקיעים אחרים שהשתתפו בהליך, דוגמת דנקנר ודוידסון.
130. לא נמצאו גם ראיות כלשהן לשיחות ישירות בין אולמרט לבין חברי הקבוצה עצמם בנוגע לקביעה או לשינוי של תנאי ההליך. עם זאת, כפי שתיארנו לעיל, מספר ימים לפני פרסום נוהל המכירה שוחח אולמרט עם לואי על הרעיון לרכוש את מניות הבנק ואף עודדו לחבור לצוקרמן.
131. מחומר החקירה עולה כי בראייתה של הקבוצה, דווקא צוקרמן נחשב למקורב ביותר לאולמרט מבין חבריה. לכן, צוקרמן הוא זה שהומלץ על-ידי יועצה הבכיר של הקבוצה – מייקל רובינוף - כמי שאמור לפנות לאולמרט כדי לנסות ולהביא לשינוי התנאים של ההליך.
132. אלא שאין ראיה כי צוקרמן אכן פעל בהתאם. נהפוך הוא, קיימות ראיות לכך שלאחר הרוד שואו, סירב צוקרמן לדבר עם אולמרט בעניין שינוי תנאי ההליך.
133. בשלבים מסוימים של ההליכים היה מעורב בקבוצה גם אלפרד אקירוב, חברו של אולמרט וגם חברו הטוב של פרנק לואי. בסופו של דבר אקירוב לא היה חלק מהקבוצה בחלקים המשמעותיים של ההליך. לכן, קשריו של אולמרט עם אקירוב אינם יכולים להוות בסיס לחשד לניגוד עניינים.

קשריו של אולמרט עם מייצגי הקבוצה, בעיקר עם גרוס ובן דוד

134. כשעוסקים בבחינת ניגוד העניינים הנוגע לבעלי עניין במשרד עורכי דין, יש ליתן את הדעת גם לטיבה של העסקה בה טיפל המשרד. בענייננו, מדובר במאמצים שקידם המשרד כדי שלקוחותיו ירכשו את גרעין השליטה בבנק מרכזי במדינה. הצלחה ברכישה שכזו, מעבר לתנובת שכר הטרחה המשמעותי שהייתה עשויה להניב, יצרה לבטח גם ציפייה לצירוף הבנק לקדמת רשימת לקוחות המשרד בשנים שתבואנה.

הקשרים עם יוסף גרוס

135. כאמור, משרד גרוס – חודק ייצג את הקבוצה בהליך המכירה.
136. מייסד המשרד הוא, כאמור, מחותנו של אולמרט, עו"ד יוסף גרוס, שפרש מהמשרד קודם למינויו של אולמרט למ"מ שר האוצר.
137. מן הראיות בתיק עולה כי גרוס, גם לאחר פרישתו, המשיך ליהנות מהכנסות שנגזרו מרווחי המשרד. המשרד ממשיך להיקרא על שמו עד עצם היום הזה.
138. בהקשר זה יצוין, כי גרוס היה מעורב בסיוע שניתן על-ידי המשרד לאולמרט בכתיבת פסק בורר בו עסק אולמרט במהלך מספר שנים.
מדובר בהליך שאולמרט קיבל על עצמו לשמש בו בורר עוד בעת כהונתו כראש עיריית ירושלים, אלא שאולמרט התקשה להשלימו. לצורך השלמת המטלה שקיבל על עצמו – כתיבת פסק בורר מנומק על-פי חומר רב שנאסף במהלכה של הבוררות – אמור היה אולמרט להשקיע שעות עבודה מרובות של עיון בחומר, ניתוחו וכתיבת ההחלטה הסופית. פסק הבורר נכתב על-ידי חנוך, בסיועם של גרוס ובן דוד. אירוע זה היה בשנת 2003, כשנתיים לפני שהחלו הליכי המכירה של מניות הבנק דנן.
139. נציין כי הראיות מעלות כי משרד גרוס-חודק קיבל תשלום תמורת סיוע זה ישירות מהצדדים לבוררות, ואילו אולמרט תרם לארגון ציבורי את שכרו - זמנו. לכן אין מדובר בהטבה כלכלית שהעניק המשרד לאולמרט.
עם זאת, עצם הפניה של אולמרט בזמנו, דווקא למשרד גרוס-חודק מעידה על היחס המיוחד של אולמרט למשרד זה. בחקירתו במשטרה מסר חנוך כי באותה עת גרוס ואולמרט היו "מחותנים צעירים" ויכול להיות שזו הסיבה שאולמרט פנה דווקא לגרוס בעניין זה.
140. אולמרט הכחיש שידע כי גרוס ממשיך ליהנות מרווחי המשרד גם לאחר פרישתו. לטענתו הוא סבר שגרוס התנתק מהמשרד, ומכל מקום לא נתן דעתו לתנאי הפרישה. ניתן לקבוע שאולמרט לבטח ידע שלמרות הפרישה המשיך המשרד לשאת את שמו של גרוס, כראשון לשמות השותפים.
141. הגם שטענת אולמרט מעוררת ספק, לא נמצאו ראיות המעידות על מודעותו לעניינו החומרי המתמשך של גרוס בהצלחתו ובשגשוגו של המשרד גם לאחר פרישתו.

הקשרים עם ורדית גרוס

142. ורדית גרוס, בתו של יוסף גרוס וכלתו של אולמרט, הופיעה ברשימת עורכי הדין שעל נייר המכתבים הרשמי של המשרד בתקופת הליך המכירה. נייר מכתבים זה שימש את המשרד כמובן גם בפניותיו אל נציגי המדינה במהלך הליכי המכירה. על-פי הסכם השותפים של המשרד, לכלתו של אולמרט מעמד מיוחד המקנה לה זכות להצטרף בעתיד כשותפה במשרד גרוס-חודק בתנאים מסוימים. עם זאת, כלתו של אולמרט לא הועסקה כלל במשרד באותה עת, ולמעשה היא אף הקפיאה את חברותה בלשכת עורכי הדין כבר בשנת 2003. אין כל ראיה לכך שאולמרט היה מודע למעמדה המיוחד של כלתו כלפי המשרד. כמו-כן ברור כי אולמרט ידע שכלתו התגוררה, בתקופה הרלוונטית, בניו-יורק, ולא עסקה בעריכת דין.

הקשרים עם בן דוד

143. הקשר בין אולמרט לקבוצה התנהל בעיקר באמצעות בן דוד. בן דוד מועסקת כיועצת במשרד גרוס-חודק.
144. בן דוד היא ידידה אישית של אולמרט ושל רעייתו. בנוסף, הראיות מעלות כי היא נהנית מהערכתו המקצועית של אולמרט ומאמונו. בתקופתו של אולמרט כשר התמ"ת וכראש הממשלה מונתה בן דוד לועדות ציבוריות שונות. בין היתר היא מונתה לוועדה לבדיקת מינויי בכירים בשירות הציבורי – ועדת טירקל; בן דוד סייעה לאולמרט בכתיבת פסק הבורר, כאמור; ואולמרט אף גייס את בן דוד לפעילות בקרן החדשה לירושלים, הגם שפעילות זו, לדבריה, לא הייתה מהותית.
145. אולמרט ובן דוד טענו שאין מדובר בחברות אישית עמוקה. אולמרט טען כי בן דוד היא חברה בעיקר של אשתו. עם זאת, עולה כי מדובר בידידות רבת שנים שכללה התארחות של בן דוד בבית משפחת אולמרט. ככל שעולה מהראיות, החברות לא כללה קשרים כלכליים.
146. מהראיות עולה עוד כי בן דוד קיבלה תשלום שנתי קבוע תמורת שירותי הייעוץ שלה למשרד גרוס-חודק, ולכן אין כל אינדיקציה לכך, שהיא אמורה הייתה לקבל טובת הנאה ישירה כתוצאה מהשלמה אפשרית של העסקה. עם זאת תרומתה המקצועית והאחרת לשגשוגו של המשרד - אין צריך לומר - היא מטבע הדברים מדד לביסוס מעמדה במשרד ולחיזוקו.
147. מהראיות עולה עוד כי הקשר העיקרי בין קבוצת לואי לאולמרט התנהל באמצעות בן דוד. בשל צינור השפעה זה נהנתה הקבוצה מיחס מיוחד, הן ברמת הנגישות לאולמרט והן בתדירות הפגישות והשיחות עימו.
148. כמתואר לעיל, אולמרט קיים קשר רציף עם בן דוד במהלך התקופה הרלוונטית. הוא שוחח עמה בטלפון ואף נפגש עמה לפחות פעמיים - גם בביתו - בנושאי ההליך. הפגישות והשיחות התקיימו שלא בנוכחות הצוות המקצועי המלווה את ההליך ומבלי שאולמרט עדכן איש מהם לגבי פגישות אלו. למעשה, מאז החל ההליך, המגעים היחידים בין אולמרט לקבוצה, שלגביהם נמצאו ראיות, התנהלו באמצעות בן דוד.

קשרים נוספים

149. מן הראיות עולה עוד כי אולמרט הוא ידיד של קנת ביאלקין שהיה עורך הדין של הקבוצה בארצות הברית. עם זאת, אין בחומר הראיות ראיות למגעים בינו לבין אולמרט בנוגע להליך.

קשריו של אולמרט עם נציגי הקבוצות האחרות

150. לצד הקשר עם קבוצת לואי ונציגיו, נפגש אולמרט גם עם עוד נציגים של קבוצות אחרות, שאף הם היו מיודדים עמו, כמפורט להלן.
151. עו"ד רם כספי ייצג את נוחי דנקנר שבירר את האפשרות להשתתף גם הוא בהליך המכירה כמשקיע אסטרטגי. כספי נפגש עם אולמרט מספר פעמים במהלך התקופה. בחלק מהמקרים היו אלה פגישות הנוגעות לזכויותיהם של עובדי הבנק שגם אותם ייצג כספי. על-פי דבריו של כספי, באחת הפגישות (כנראה הפגישה שהתקיימה ביום 2.11.05), הוא קיים ישיבה עם אולמרט וזליכה שבה העלה את בקשותיו של לקוחו, נוחי דנקנר.
152. בתגובה לשאלות החוקרים באשר לעוצמת ניגוד העניינים בינו לבין בן דוד, טען אולמרט כי מערכת הקשרים שלו עם רם כספי, שייצג את דנקנר, הדוקה ממערכת היחסים עם בן דוד.
153. ביום 4.11.05 נפגש אולמרט עם הרווי קרוגר, שהיה באותה עת סגן נשיא בנק ההשקעות ליהמן ברודרס, שליווה את הליך המכירה מטעם קבוצת סרברוס. הרווי קרוגר הוא ידיד ותיק של אולמרט. קרוגר אישר שתרם לאולמרט בעת שזה היה ראש עיריית ירושלים, ואף רכש תמונה שציירה עליזה אולמרט.
154. קרוגר סיפר שבפגישה סיפר לאולמרט על קבוצת סרברוס, אך לטענתו לא ביקש ממנו לשנות את תנאי ההליך. הייתה זו הפגישה השנייה של אולמרט עם נציג חברת סרברוס. קדמה לפגישה זו פגישה עם עו"ד יעקב נאמן, עורך דינה של סרברוס. הפגישה נערכה ביום 9.9.05, לפני פרסום ההליך. כידוע, קבוצה זו היא שזכתה בסופו של דבר בהליך.
155. כאמור לעיל, אולמרט נפגש גם עם אברמזון שייצג את דוידסון, וזאת יחד עם בן דוד. אולמרט מסר כי דוידסון הוא מכר ותיק, והזכיר כי אף השתתף באחת ממסיבות ימי ההולדת שלו.
כאמור, אברמזון תיאר עוד פגישה אקראית עם אולמרט בשלב מאוחר יותר, שבה שמע ממנו כי הוא "הולך לקראתם".
156. מן האמור עולה כי אולמרט היה מיודד עם עוד מספר משקיעים ונציגיהם, ואף נפגש עימם במהלך ניהול הליך המכירה ובקשר אליו. עם זאת, ממצאי החקירה מעלים כי במהלך התקופה הרלוונטית הקשר של אולמרט עם בן דוד בנוגע להליך המכירה ולתנאיו, היה האינטנסיבי בהשוואה לקשריו עם יתר מכריו. עם זאת יש לציין שעיקר החקירה התמקד בקשריו של אולמרט עם הקבוצה ונציגיה ולא בקשריו עם קבוצות אחרות.

תחילת מעורבות אולמרט וגילוי עניין בפרטי הליך המכירה

50. ביום 23.8.05 אישר אולמרט את המתווה העקרוני של נוהל המכירה. לאחר מכן, ביקש אולמרט את זליכה, כי יעביר לידיו עותק של מסמכי נוהל המכירה. זליכה נמנע במכוון מלעשות כן. לטענת זליכה, לאחר שתחילה עיכבם, ורק לאחר שאולמרט גם איים כי לא יאפשר את פרסומם, הוא הורה להעביר לאולמרט את המסמכים. לדברי זליכה, כבר לאחר מספר ימים החזיר אולמרט את המסמכים מבלי שהעיר לגביהם דבר.
51. אולמרט הסביר בחקירתו כי ביקש את המסמכים במטרה ללמוד אותם, וכי נהג באופן דומה גם בתפקידיו הקודמים. הוא מסר כי אינו זוכר אם העביר את המסמכים לאחרים, ובכלל זה לבן דוד. בן דוד הכחישה שקיבלה את מסמכי המכרז, ומכל מקום, לא נמצאה ראיה המעידה, כי אולמרט העביר בפועל את המסמכים לבן דוד או לאדם אחר כלשהו.
52. על כן, למרות שאולמרט לא שלל האפשרות כי העביר המסמכים לבן דוד, לא נמצא בסיס ראייתי לחשד, כי נטילת המסמכים נועדה לאפשר העברתם לאחרים, או כי נעשה במסמכים מעשה פסול כלשהו.

תאריך:  04/12/2008   |   עודכן:  04/12/2008
משה לדור
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ידידים וחברים לדרך שלום רב,
17/11/2008  |  עוזי לנדאו  |   מקורות

07/10/2008  |  משרד האוצר  |   מקורות
ארקדי גאידמק מוכר לד"ר יוסי שגב, ושגב קונה מארקדי 3.92 מיליון מניות של אוסיף, משוחחרות בכל שיעבוד וחוב. שגב ישלם 110 מיליון שקל, שיועברו לבנק מזרחי-טפחות, כפרעון חוב של אוסיף לבנק.
06/10/2008  |  מחלקה ראשונה  |   מקורות
שלום לכולם,
09/08/2008  |  משה לדור  |   מקורות
כאזרח במדינה דמוקרטית תמיד האמנתי כי משנבחר ראש ממשלה בישראל, חובתו גם של מי שהתנגד לו בקלפי, לרצות בהצלחתו. אלא שבמקום לזכות באמון הבסיסי הזה, מצאתי את עצמי, מיד עם היבחרי, נתון בגל של חקירות, בדיקות וביקורות.
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
היועצת המשפטית קרעה הלילה את מסכת הצביעות והרמייה והשטיקים והטריקים של בנימין נתניהו ושריו ובעיקר החרדים שבהם    בהרב-מיארי אמרה למאיר פרוש ולמגעילים שעימו כי צריך להגן על האומה ולה...
עידן יוסף
עידן יוסף
כ-900 אלף כרטיסי רב-קו עם יתרות בשווי עשרות מיליוני שקלים יופקעו מהציבור ויגיעו לאוצר המדינה    משרד התחבורה טוען שהמצב הנוכחי מקשה עליו טכנולוגית, אך בפועל "תורם" את כספי הנוסעים ל...
בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
הרבה זמן כבר לא חוויתי פער גדול כל כך בין המציאות לסיקור המעוות שלה בתקשורת הישראלית    צר לי לקלקל למחרחרי הריב והמחלוקת, אבל מה לעשות, פשוט הייתי שם וזה היה הרבה פחות דרמטי...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il