דבר אחד משותף היום לכל 256 הרשויות המקומיות שגובות ארנונה בישראל: כאוס. ארנונה היא מס חשוב שמסייע לרשויות המקומיות להתקיים ולהעניק שירותים לתושביה. עם זאת, המצב כיום, בשנת 2013, הוא שבגלל צווי ארנונה ארכאיים ובלתי קריאים, כל רשות מקומית גובה ארנונה לפי ראות עיניה, ללא כל אחידות בשיטת חישוב השטחים.
בשל כך, תושבים ברשויות שונות המחזיקים בדירה זהה משלמים ארנונה שנתית בפערים של עד 100%; אין כל גוף המפקח על הקשר בין תשלום הארנונה לרמת השירותים שניתנים לתושבים; רשויות מקומיות גובות מהאגודה למלחמה בסרטן הפועלת בשטחן ארנונה לפי תעריף משרדים שמגיעה ליותר מ-350 שקל למ"ר; רשויות מקומיות מחייבות חניות של משרדים בתעריף המשרדים; עסקים שונים אינם מחויבים על-פי הסיווג האמיתי שלהם, והדבר מוביל להליכים משפטיים שגוזלים מיליוני שקלים מהקופה הציבורית.
לפני חודשיים וחצי עתרה לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבג"ץ בדרישה להפסיק את גביית הארנונה על-ידי חברות חיצוניות. העתירה הוגשה נגד משרד הפנים, היועץ המשפטי לממשלה, מרכז השלטון המקומי ומרכז המועצות האזוריות, בדרישה שיכריע אם הרשויות המקומיות יוכלו להמשיך ולגבות ארנונה באמצעות חברות חיצוניות ומשרדי עורכי דין חיצוניים, שמקבלים את שכרם על-פי אחוזי הצלחה בגביית ארנונה - מה שמציב את האינטרס שלהם במיקסום שיעור הגבייה.
לטענת לשכת התיאום, במשך שנים מתבצעת גבייה זו ללא הסדרה חוקית ותחת ביקורת חריפה של
מבקר המדינה, הכנסת ובג"ץ עצמו. העתירה מגיעה לאחר מאבק ארוך שמנהל המגזר העסקי כנגד גבייה חיצונית של ארנונה, ובהמשך לקביעת בג"ץ משנת 2005 שלפיה על המדינה להסדיר את הנושא בחקיקה. לטענת לשכת התיאום, בשנים האחרונות רובן המכריע של הרשויות המקומיות בישראל נעזרו בשירותי גבייה חיצוניים, הן במסגרת של חברות עצמאיות והן במשרדי עורכי דין, וזאת בעידודו של משרד הפנים. הנושא אף הוזכר כמה פעמים בדוחות מבקר המדינה שהצביע על ליקויים מהותיים, כשל ממשי בפיקוח ופגיעה באזרחים כתוצאה מכך.
במסגרת סמכויות הגבייה מאפשרות הרשויות המקומיות לחברות החיצוניות לבצע פעולות אכיפה ובהן רישום עיקולים והוצאתם לפועל, גביית חובות פיגורים, ניתוק וחיבור מדי מים, שהן פעולות שלטוניות שביצוען מוטל בחוק על הרשויות עצמן.
"ההערכות הן כי מדובר בתעשיה שמגלגלת יותר מ-100 מיליון שקל בשנה", אומר צביקה אורן, נשיא לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, "בעלי עסקים קטנים ובינוניים שאינם מחזיקים צי של יועצים משפטיים משלמים סכומי עתק בלי לדעת שהגבייה נעשית כאינטרס מובהק של החברה הגובה ובניגוד לחובתה הבסיסית של הרשות המקומית לפעול לטובת תושביה ולטובת בעלי העסקים בה. היה למדינה די זמן להסדיר את הנושא בחקיקה, היא בחרה שלא לעשות כן ולכן בג"ץ צריך להתערב ולעשות סדר במחדל המתמשך הזה שכבר גרם לפגיעה בלתי הפיכה בעשרות ואולי במאות עסקים קטנים ובינוניים ברחבי המדינה".
המלצות ועדת ברזלי
הממשלה כבר הבינה בעבר את הבעייתיות בהשארת המצב על-כנו, כאשר שר האוצר רוני בר און מינה במארס 2007 את הוועדה הציבורית לרפורמה בארנונה, בראשות רו"ח אודי ברזלי, מי שכיהן בעבר כנציב מס הכנסה. עיקרי המלצות הוועדה נחשפו לראשונה ב"
גלובס" בתחילת 2012, ואלה עסקו בהכרח לבצע שינוי בשיטת החישוב שתתבסס על שווי הנכס, ותהיה אחידה ודומה יותר לשיטת נטו, לתת עצמאות לעיריות לקבוע תעריפי ארנונה בטווח המינימום והמקסימום שקבע משרד הפנים, ולהסדיר את כאוס הסיווגים, שכיום אינו נותן מענה לכל השימושים הקיימים.
במהלך פרויקט "גלובס", הצהיר משרד הפנים כי הוא עדיין בוחן את מסקנות הוועדה, חמש שנים לאחר כינונה. בינתיים כבר הספיקה להתחלף ממשלה.
"הרעיון היה להמליץ המלצות מחוברות למציאות", הסביר היום ברזלי ל"גלובס", "בניגוד לממשלה הקודמת, נראה שהנושא מעסיק את הממשלה החדשה, ואחרי זמן רב זומנתי להציג את הנושא בפני משרד הפנים הנוכחי. שר הפנים החדש
גדעון סער בוחן ברצינות את הנושא, וכעת יש תקווה אמיתית לשינוי המצב הקיים. מיסוי הארנונה בישראל הוא בלתי מתקבל על הדעת, לא הכללים שעל פיהם נגבית ארנונה ולא היישום של הגבייה. יש הכרח להסדיר את נושא הסיווגים שנמצא בכאוס מוחלט, ולשים קץ לתעשיה שלמה של
מאכערים שפועלת כדי להביא לגישור בין צדדים בנושא ארנונה, תוך ניפוח שומות, וכל המצב הזה מתקיים בגלל האי בהירות בצווי הארנונה הקיימים".
בראיון שערך "גלובס" עם שר הפנים גדעון סער, שיתפרסם ביום ראשון הקרוב במוסף הנדל"ן, התייחס סער לנושא וציין כי "אנחנו לומדים בימים האחרונים את הדוח שהכינה בשעתו ועדת ברזלי. בימים אלה מתבצעת פה עבודת מטה וזה עניין של שבועות עד שנגבש כיוון לטיפול בנושא הארנונה".
עד הטיפול בהסדרת נושא הארנונה, רשויות מקומיות מבקשות בכל שנה משרי הפנים והאוצר לאשר שינוי מבוקש בצו הארנונה, ונענות בשלילה או בחיוב.
"בעיית שקיפות חמורה" "יש בעיית שקיפות חמורה בעניין, כיוון שמשרד הפנים לא מפרסם לציבור את הקריטריונים לאישור או דחייה של בקשות לאישור חריג", מסבירה עו"ד שירן זנדברג ממשרד מלכה אנגלסמן, המתמחה במיסוי מוניציפלי, "למרות שמדובר בבקשות שצריכות להיות חריגות, מוגשות מדי שנה עשרות בקשות על-ידי הרשויות המקומיות. על-פי הנתונים שבידינו ב-2005 הוגשו לאישור השרים 92 בקשות ומהן אושרו 79. ב-2010 המספר כבר גדל והוגשו לאישור 148 בקשות חריגות. מנגנון הרגולציה הנהוג היום מביא למצב אבסורדי שבו מצד אחד מופעל מנגנון ריסון על הרשויות המקומיות הנדרשות לאישור השרים לכל שינוי בצו הארנונה, ומצד שני מוגשות בקשות רבות לאישור חריג באופן המעמיד בסימן שאלה את השמירה על תעריפי הארנונה, שמירה שהייתה לנגד עיני המחוקק בעת חקיקת דיני ההקפאה".
זנדברג מוסיפה כי במסגרת שיקולי השרים לאישור הבקשות החריגות, נכנסים גם שיקולים שאינם קשורים ישירות לסבירות התעריפים ששינוים מבוקש, אלא שיקולים נוספים ובהם שיקולים תקציביים כמו מענקי האיזון שמשלמת המדינה לרשויות מקומיות ואותם היא מבקשת להקטין, שיקולים להשוואת תעריפים בין רשויות מקומיות קרובות וכן שיקולים פוליטיים כמו מועד בחירות.
באשר לשיקול השרים בכל הקשור למענקי האיזון, חשוב להבהיר כי ככל שמצבה הכלכלי של הרשות איתן יותר, כך היא נזקקת פחות למענקי האיזון מהמדינה. ככל שהארנונה גבוהה יותר כך תיאורטית הכנסות הרשות צריכות לגדול ויפחת הצורך במענקי האיזון לרשות. היום מענקי האיזון נקבעים על-ידי נוסחה שנקבעה על-ידי ועדה בראשה עמד יעקוב גדיש והיא מיושמת מ-2004. על-פי נתוני משרד הפנים, ב-2013 תקציבי האיזון מוערכים בכ-2.75 מיליארד שקל.
"מצב זה מעמיד את משרד הפנים בניגוד עניינים", מוסיפה זנדברג, "מצד אחד הוא הוסמך לשמור על חוקי ההקפאה כדי להביא לריסון יכולתן של הרשויות שמוסמכות לקבוע את צו הארנונה, ומצד שני יש לו אינטרס ברור בהעלאת הארנונה והעמקת הגבייה מהאזרחים. עקב הניגוד עניינים הזה אנחנו עדים למצבים שבהם הרשות המקומית בדעה שיש להפחית תעריף ארנונה ומשרד הפנים מחייבה להעלותו או מסרב להפחיתו".
לדברי זנדברג, "מועצת עיריית ירושלים הגיעה למסקנה כי התעריף המושת על מכוני הכושר בעיר גבוה מדי ואינו סביר בהתחשב בגודל הנכסים ובתחרות הקשה בענף. בקשתה של עיריית ירושלים להפחתת התעריף נדחתה על-ידי השרים, שהחליטו שלא לאשר שינוי זה בשנת בחירות. סירובם של השרים לאשר את ההפחתה המבוקשת פגעה פגיעה כלכלית אנושה בחלק ממכוני הכושר, שחלקם אף נאלצו לסגור את עסקיהם. דוגמה אחרת מתייחסת למועצה מקומית כפר ורדים שעתרה לבג"ץ נגד החלטת מנכל משרד הפנים שלא לאשר לה העלאה חריגה של תעריף הארנונה בארנונה, בנימוק שהתעריף צריך לעלות ב-10%. כלומר על-אף דיני ההקפאה שמתאשרים מדי שנה, בפועל ההקפדה על יציבות התעריפים נשחקה לאורך השנים, בשל ריבוי הבקשות החריגות ואישורן על-ידי השרים".
שקר ושמו "ערי עולים" האם רמת השרון היא עיר קולטת עלייה? כבר לא. יחד עם זאת, בניגוד לנכסי מדינה שמשולמת בגינם לערים ארנונה מופחתת (55% מהשיעור המלא), ברמת השרון מחויבת המדינה לשלם על נכסיה ארנונה בתעריף מלא, מאחר שבשנות ה-50 הוגדרה "עיר עולים". בשנות ה-50 הכריז שר הפנים על 61 רשויות מקומיות כערי עולים, שבהן המדינה תהיה מחויבת לשלם לרשות ארנונה בשיעור מלא בגין הנכסים באותה עיר, וזאת כדי להגדיל את הכנסות העיר קולטת העלייה.
ב-1995 נקבע כי המדינה תשלם ארנונה בשיעור מופחת, אך עדיין תשלם ארנונה בשיעור מלא על נכסים ב"ערי עולים", עד היום, גם כשבחלק גדול מהרשויות כבר מזמן אין עולים.
"מאז ששר הפנים הכריז בשנות ה-50 על רמת השרון כעיר עולים, השתנתה המציאות. העלייה למדינת ישראל אינה משמעותית עוד, אחוז העולים ביישובים אלה זעום, אולם מתקני צבא וביטחון יש בהם למכביר, ואלה רק שלוש דוגמאות", מסביר עו"ד עדי מוסקוביץ ממשרד מוסקוביץ אזרואל, המתמחה במיסוי עירוני, "לעומתן נתניה וחיפה שריכוז העולים בהן גדול לאין שיעור, לא הוכרזו מעולם כיישוב עולים".
לדברי מוסקוביץ, האבסורד הבוטה ביותר נמצא במועצות האזוריות שאין בהן כלל עולים, כמו המועצה האזורית תמר. "הגיעה העת לטפל בעניין ולבטל לחלוטין את ההכרזה על יישובי עולים", אומר מוסקוביץ. במרכז מחקר המידע של הכנסת מצוין כי מתוך 61 רשויות מקומיות שהוכרזו בשנות ה-50 כ"ערי עולים", ב-26 רשויות שיעור העולים נמוך מ-14%. אם יוצאו מרשימת ערי העולים 26 הרשויות יקטן סכום הארנונה שמשלמת המדינה מ-203 מיליון שקל בשנה ל-67 מיליון שקל בשנה, כלומר המדינה תשלם להן סכום נמוך ב-136 מיליון שקל לשנה.
ב-2010 קבעה ועדת ברזילי שאין הצדקה לכך והמליצה לבטל את הנושא, אך מסקנותיה כאמור טרם נידונו. גם מבקר המדינה מתח ביקורת על המצב, אך בפועל דבר לא קרה.
