בואו נודה על האמת. משחק הסופר קאפ, שמפגיש בכל שנה את זוכת ליגת האלופות עם מחזיקת הליגה האירופית, הוא משחק לא מעניין. פשוט כך. התואר הזה נמצא כל כך עמוק בתחתית סולם החשיבות של כל מועדון באשר הוא, כשאפילו הפרס הכספי המוצע בו (3 מיליון יורו למנצחת, 2.2 למפסידה) לא באמת משנה משהו. אבל המפעל הזה ממשיך להתקיים, שנה אחר שנה אחר שנה. השאלה היא איך ולמה.
בגדול, ערב הסופר קאפ הוא שיאו של חגיגות פתיחתה הרשמית של עונת הכדורגל באופ"א, שנמשכות יומיים שלמים, וכוללות כינוס של ראשי המועדונים המובילים ביבשת לרגל הגרלות שלב הבתים בשני המפעלים הגדולים. ועסקנים צריכים איזשהו אירוע מכונן גדול ומפואר. אז משחקים כדורגל. ועדיין, זה באמת לא כזה משחק מעניין. אז מה עושים? משווקים אותו. איכשהו. פעם זאת הסינדרלה שמחפשת גביע אירופי מול ענקית היבשת, פעם זאת הסתערות של מועדון פאר על כל תואר אפשרי. הפעם, כשבאיירן מינכן תפגוש את צ'לסי, הסיפור הוא פפ וז'וזה. גווארדיולה מול מוריניו. 'היריבות הגדולה ביותר בכדורגל העולמי'. האמנם?
מספרים שבין פפ גווארדיולה לז'וזה מוריניו קיימת מלחמה. לאו דווקא חוסר הערכה או שנאה תהומית, אבל עדיין. יריבות. ולא סתם מספרים, גם טוענים שהיריבות הזאת רודפת אחר השניים. אז בואו נדבר על ה'יריבות' הזאת. הקשר בין השניים דווקא התחיל מצוין, כשפפ ומו שיתפו בעבר פעולה. האחד כשחקן, השני בצוות המקצועי. היו בעלי אותן מטרות ואינטרסים, באותו המועדון ממש. בשלב מסוים הם נפרדו, וכל אחד הלך בדרכו שלו. חלפו כמה שנים, והשניים נפגשו שוב. הפעם כמאמנים משני צדי ההצגה הטובה בעולם. ובהצגה, כמו בהצגה, גם עליהם הוטל תפקיד - לשמר ולתחזק את היריבות. להוסיף קצת פלפל, קצת מלח. אצבע לעין פה, מסיבת עיתונאים שם. לשחק את המשחק.
בדיוק לפני שנה החליט גווארדיולה שהוא מיצה את התפקיד, ויצא לחופש. שנת שבתון. יכול להיות שההצגה קצת נמאסה עליו, יכול להיות שהוא הרגיש שהוא חייב שינוי. רצה לנוח ולהתרענן, ולהמשיך לתפקיד הבא. לפני חודשיים גם מוריניו החליט שהגיע הזמן לגוון, ועזב את ההצגה. במקום השניים התייצבו שני שחקנים חדשים, אחד מהם אלמוני לחלוטין והשני ותיק ורגוע, אבל שום דבר לא הפריע להם לעשות את מה שהם צריכים לעשות. אז אחד מכפיש וטוען שההתנהלות של האחר היא חוסר כבוד לעולם, השני אומר עליו שאין לו שום מושג בכדורגל אירופי. ההצגה חייבת להימשך, אז ממשיכים. ומה עם מוריניו וגווארדיולה? הם כבר המשיכו הלאה.
בסופר קאפ הקרוב, בפעם השנייה בהיסטוריה של השניים, ז'וזה ופפ שוב יפגשו אחרי תקופת פיצול כוחות. הפעם זה יקרה למשחק אחד, בנקודת הזינוק של העונה האירופית. מעמד לא מחייב בשום צורה, שלאחריו כל אחד יפנה חזרה לעיסוקיו וישכח מהשני, ובכל זאת - מפגש. עכשיו בואו נחזור לעניין ה'יריבות'. קחו את מה שאתם יודעים על הצמד הזה, תזכרו שמדובר בשני אנשים שכבר עברו דבר או שניים עם או מול השני, ותבינו שכל היסטריית הפיקנטריה פיקטיבית לחלוטין. 'היריבות' ההיא הייתה לא יותר מתפקיד בהצגה, שנשכח הרחק מאחור. שום דבר אישי, שום דבר עקרוני, אין פה לא שנאה ולא קנאה. יש פה שני מאמנים שסיימו את תפקידם ועברו למקום אחר.
היום, לאחר פרישתם של יופ היינקס ואלכס פרגוסון, אפשר להגיד שמוריניו וגווארדיולה הם שניים מהמאמנים הפעילים הטובים ביותר בעולם, אם לא הטובים שבהם. שני חבר'ה 'צעירים', עם פילוסופיות משחק ברורות, שעברו לאתגר הגדול הבא. הפורטוגלי חזר למקום בו הוא היה ונותר האחד והמיוחד, כשמהמקום התדמיתי בו הוא נמצא אחרי העונה שעברה אפשר רק לעלות, וכשהבית החדש-ישן שלו זקוק לשינוי מרענן כדי לחזור להיאבק בליגה של הגדולים. והספרדי? הוא הגיע מהקצה השני. אחרי שהוכיח שהוא הכל-יכול הוא מגיע לקבוצה שנראית, לפחות לפי העונה שעברה, ככל-יכולה. מין מצא את מינו. מכאן, באופן כללי, אפשר רק לרדת. איש איש וסיפורו, כל אחד ותפקידו החדש. מי אמר יריבות?
אז נכון, קיימים כנראה משקעים כאלה או אחרים. קשה מאוד להתעלם מתקופה ארוכה של מאבקים – ספורטיביים או לא – שהתנהלו מול המצלמות ומאחוריהן. אבל האם זה מה שמשהו שירדוף את השניים גם במשחק כל כך שולי כמו הסופר קאפ? כנראה שלא. יריבות פרסונלית אין כאן. למעשה, סיכוי גדול יותר שהשניים יתחבקו כמו אהובים שלא ראו האחד את השני הרבה מאוד זמן. המשחק הזה חסר כל משמעות אמיתית, כך שאפילו אם היה חצי רגש שלילי בין השניים – אין שום סיכוי שהוא יתעורר במפגש הלא מחייב הזה. ועדיין, מדובר בבאיירן מול צ'לסי ביום שישי בערב. עם שני מאמנים גדולים, ושחקנים גדולים לא פחות. אז מה, לא נראה? נראה. ואפילו נשתדל ליהנות.
