המח"טים מאחלים חג סוכות שמח

הנה עברנו את ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים בהתעלות נפש גדולה ובחיזוק גדול וראינו בחוש, חסדי ה' כי לא תמו. בחסד הגדול של הישיבה הקדושה, יותר משלוש עשרה אלף משפחות נעזרו בקהילת קודש "שובה ישראל" בערב ראש השנה.

שורות אלו נכתבות בעיצומו של החודש השביעי שהוא כידוע חודש החגים, בין יום הכפורים לחג הסוכות; ועל יסוד מה שכתבנו בשבוע שעבר - על יסוד הכלל "מעלין בקודש" - אודות תהליך התשובה, שהוא תהליך של התקרבות שמתחיל בראש חודש אלול ומגיע לשיאו ביום הכפורים (בכלל, ובתפילת הנעילה בפרט) מן הראוי להתבונן במסרים הפנימיים של החגים בחודש הזה ולראות כיצד הם מתיישבים עם הכלל הנ"ל, שהרי הוא תקף לכל העניינים שבקדושה. כי לכאורה, מה הקשר בין המרירות של יום הכפורים והחרדה (שמעורר השופר) בראש השנה ובין השמחה שהיא עניין עיקרי בחג הסוכות שהוא (על-פי נוסח המוסף של החג) "זמן שמחתנו"? והרי החגים באים ברצף, שבוע אחד בן ראש השנה לייום כיפור וארבעה ימים ממנו לסוכות; לא נותנים לנו זמן ארוך לעבר ממצב נפשי אחד למשנהו.

כן, היו זמנים שבהם היה חג הסוכות חגו העיקרי של עם ישראל - הכל, כמובן, בהתחשב בכך שראש השנה ויום הכיפורים, להבדיל, אינם בגדר חגים במלוא מובן המלה. אחרי ככלות הכל דבק בהם חותם "הימים הנוראים" של ימי הדין, שבהם עומדים הכל למשפט האלוהים. גם חג הפסח, שהוא חג המצות וחג האביב, איננו, על-פי המסורת, בגדר חג מלא, בהיותו קשור בהגבלה חמורה של איסור אכילת-חמץ, וזה כשלעצמו מכשול ברור לשמחה שלמה. חג השבועות אף הוא אינו יכול לזכות בתואר הנכסף של חג החגים, באשר הוא קצר מדי ונמשך רק יום אחד, מה גם שבתקופת בית שני מועדו לא היה קבוע.

בחדרים שלך השמש משרטטת