ירושלים של שנות החמישים הייתה ירושלים אחרת, זכה יותר, תמימה יותר. כשהלכנו לבושים בסוודר צבאי שאמא קנתה מרוכל זקן, הרגשנו כמו כל ילד אחר. כולם הסתפקו במועט, החיים היו חיים של צניעות וצנע.
בשכונת בתי סיידוף שבה גדלנו, הייתה תכונה מיוחדת בחגים. המסורת הייתה הדרך להאיר את השגרה האפורה. לקראת חגי תשרי, האוויר הפך מלא הוד יותר. חשוון עבר לו בנעימים וחיכינו כבר לחנוכה, כדי להכין לנו פנסי פח. כל פחית הייתה טובה לכך, ונר דולק בפנים הפחית הפך את הלילות לשביל קסום..."אנו נושאים לפידים"...
כל חג וההוד שלו: בסוכות ידענו ליהנות מעץ הערבה, שעמד במרכז השכונה סמוך לבור המים. בסוכות זה היה עץ הפרנסה של כולנו. לא בכל שכונה צמח לו עץ ערבה. טיפסנו על העץ והקמנו שם "מחנה" שאפשר להיסתר בו מעין רואים. ובסוכות? היינו סוגרים את שני שערי השכונה, שלא יבואו ילדים מ"אבו בסל" ומ"בית יעקב", השכונות הסמוכות ויזנבו בעץ היקר שלנו. אנו הילדים התחלפנו במשמרות ליד השערים, למנוע פלישה של ילדים זרים לעץ הערבה שלנו. ואיך זכינו אנו? היינו פושטים על העץ, ומאגדים אלומות של עלי ערבה. הלכנו לשוק מחנה יהודה והתפזרנו שם ברחבי השוק, במקום שבו עמדו דוכני ארבעת המינים. היינו מנסים להתחרות מי ירוויח יותר ממכירת עלי-ערבה לחג. זו הייתה חוויה שקשה לשכוח: ישבנו על רצפת השוק, ואלומות ערבה קשורות בגומי למרגלותינו. "ערבה, ערבה" צעקנו, "ערבה לחג הסוכות". אספנו את הפרוטות שהצטברו, ובערב התאספנו, כל ילדי השכונה, ובדקנו מי היה "העשיר" של אותו יום. ואגב: את הגרושים שהרווחנו ביושר, ניצלנו לקניית ממתקים. כמובן, תמיד שמרנו מטבעות לקניית חוברות וספרי קריאה.
כל כתיבה על הילדות היא בעינינו סיור אל מחוזות הילדות: בחגים בשכונת בתי סיידוף הייתה דרך לחוש את הקשר המיוחד בין יהדות לבין ציונות, ובבית שלנו זה היה סיפור מורכב; נולדנו שבועיים לפני הולדת המדינה ב-1948, ואבינו, שהיה פעיל במחתרת הציונית, בחר לקרוא לנו בשמות שביטאו את החלום הציוני: הרצל ובלפור. הרצל חלם לקבל את הצ'ארטר, ובלפור נתן אותו. נו, כמובן: הצהרת בלפור. אך לרוע המזל הרצל ובלפור לא נפגשו, למרות שעמדו להיפגש ב-1903 סמוך לקונגרס הציוני השישי, כיוון שבלפור הציע אז להרצל את "הצעת אוגנדה", ומעטים יודעים שבלפור היה אז רה"מ של בריטניה. הרצל ביומנו מספר שהוא לא פגש את בלפור אלא רק את שר המושבות צ'מברלין. אבינו החליט לתקן את "המעוות" והוא הפגיש את הרצל ובלפור כתאומים זהים. אבינו היקר העניק לנו שמות אלה, עקב היותו פעיל במחתרת הציונית בבגדד, אך הסבא מוראד חקק זצ"ל העניק לנו שמות עבריים: אלדד ומידד. כשנולדנו תפרו לנו אמא וסבתא כותנות פסים, השמורות עימנו עד עצם היום הזה.
עלינו ארצה כילדים בני שנתיים ב-1950, כיוון שאבינו נעצר "בעוון פעילות ציונית". לאחר שהמשפחה הצליחה לשחררו תמורת בקשיש לחגוג את הפסח בביתו, נמלטה משפחתנו בפסח תש"י (1950) לפרס ומשם לישראל. לאחר חודשי קליטה במעברה עברנו לגור בירושלים. גרנו שנתיים בשכונת זיכרון יוסף בדירת חדר קטנה ברחוב הירקון ואחר כך עברנו לגור בשכונת בתי סיידוף, שם בילינו את ילדותנו עד גיל שתים עשרה. עבורנו, שכונת בתי סיידוף היא השכונה שבה גדלנו, ומראות ילדותנו צומחים משכונה מיוחדת זו.
בתי סיידוף בירושלים
בתי סיידוף, מחוז החלומות שלנו, נבנו ב-1911 על-ידי יהודי מבוכארה והם עומדים עד היום ברחוב יפו סמוך לתחנת דלק "הטוּרים" מול שכונת "אבו בָּסל" (שנוסדה על-ידי יצחק ליפקין, סבו של אמנון ליפקין שחק). לצערנו היום כל השכונה סגורה כאתר בנייה, והכוונה לשמר את חלקה ולבנות עליה מגדל דירות. "בתי סיידוף" הייתה בנויה כפטיו. השכונה הייתה דו-קומתית ובנויה כחצי קשת, ולמעלה הייתה מרפסת המשכית שהקיפה את כל השכונה. אנו גרנו בקומה התחתונה סמוך לחצר הגדולה, ובה היו שני בורות-מים ועץ ערבה שופע ענפים ועלים. על השכונה סיפרנו בסיפורי ילדים שהופיע בשנים האחרונות בעיתוני ילדים, והיא גם אזור ההתרחשות של מרבית סיפורי הקובץ 'תאומים זה סיפור מצחיק לפעמים' שפרסמנו בהוצאת ירון גולן, 1994.
ההווי בשכונתנו היה מאד קהילתי. כולם חָוו בשכונה בחצר הגדולה את חוויותיהם, תחת העין הפתוחה של "המשפחה הגדולה": יחד ראינו שעות של שמחה ושעות של עצב. כל השמחות המשפחתיות נעשו בתוך היחד, בתוך הקהילה. וגם כשהייתה הלוויה, לא עלינו, היא יצאה מחצר השכונה, כילדים, שמענו הן את גבאי בית הכנסת מספיד את המת והן את שירתן של המקוננות.
סמוך לעץ הערבה האהוב שלנו, עמד מבנה השירותים של השכונה. בבתים לא היו בתי שימוש, ולכל משפחה היה תא שירותים. באותן שנים, בשנות החמישים, כולם היו עניים. בשכונה גרו רק בני עדות המזרח וספרדים. השכונה הייתה מקום מגורים למשפחות עניות. בשום בית לא היה מקרר או תנור. האמבטיה שלנו הייתה פיילה (גיגית). את שיעורי הבית הכנו על אדן החלון, כיוון שלא היה לנו שולחן כתיבה. ובלילה היה הבית כולו חסום במיטות (במשך היום היו המיטות מקופלות, כמובן).
גרנו כולנו: זוג הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות בדירת חדר. חדר אחד. במרכז החדר היה שולחן אחד, והוא שימש לכל הצרכים: גם שולחן-בישול עבור אמא, גם שולחן-אוכל משפחתי, ולפעמים גם שולחן משחקים וכתיבה.
בבוקר היה מגיע החלבן ומוזג לאמא את החלב לסירים, לפי המידה שרצינו. הכמויות נמדדו אז באונקיות ובליטרים. אחר כך היה רושם בעיפרון קופִּי בפנקס, ואמא שילמה בהקפה בסוף החודש. מלבד החלבן, היו מגיעים לשכונה בעלי מקצוע שונים: משחיז הסכינים, מלבין הכלים (וייסן קסלאך), הזגג, מתקני השמשיות, מנפץ הכותנה וכיו"ב.
עולם הילדים ,קבוצת מופלאה של מסתורין
בהיותנו בני עשר הקמנו קבוצת ילדים בשם "נשר". למה "נשר"? (בעצם, למה לא?) הסיבה לשם "נשר" נעוצה הייתה בהערצתנו כילדים לקבוצת חסמב"ה. השם חסמב"ה, הוא כידוע ראשי תיבות: חבורת סוד מוחלט בהחלט. הערצנו אז את הסופר יגאל מוסינזון ז"ל ואת החבורה שיצר, ורצינו להידמות להם. לקבוצה שהקמנו קראנו נש"ר: נערים שומרי רז. חילקנו את הקבוצה לשתי פלוגות, וכל אחד פיקד על פלוגה. הדפסנו להם כרטיסי חבר, הענקנו דרגות וגם קיימנו פעילות חברתית מדי ערב. לבלפור היה תפקיד מיוחד: הוא היה "מספר הסיפורים" של הקבוצה. כל ערב היה עליו לספר סיפור. יצאנו יחד לטיולים רגליים, וגם ביימנו עבורם הרפתקאות מדומות. כך יצאנו בשבת אחת לליפתא וסיפרנו לילדי השכונה שאנו יוצאים אל מעבר לגבול לכפר ערבי. הילדים זחלו לעבר המעיין על קוצים ועשבים והסתתרו מאחורי סלעים. הם היו משוכנעים שהם בסכנת מוות, זוחלים בכפר ערבי עוין. פנס הפח שהכינונו בחנוכה עזר לנו בלילות אפלים: הנר הונח בתוך קופסת השימורים, וכל ילד נשא את הפנס באמצעות חוט ברזל שנקשר לקופסה או ידית שהוברגה לקופסה.
גיבורי ילדות: החזן אברהם לוי ויצחק הסַפָּר השכונתי
הכוכב של השכונה היה החזן של בית הכנסת, הלא הוא אברהם לוי. לוי היה מנהל סניף דואר של מחנה יהודה - וכולנו זכינו לשמוע את הסיפורים על הדרך שבה סייע בימי המנדט להגנה ולשירותי הביטחון שלה. אברהם לוי לקח בחשאי, בימי המנדט, מברקים סודיים של הבריטים, צילם אותם והעבירם לשירותי הריגול של ההגנה. לנו כילדים היה קסם בתפקידו השכונתי: אברהם לוי היה החזן, והוא היה ידוע בקולו העמוק, המסלסל. וכמובן, לנצח לא נשכח את הדואט שלו עם ג'ו עמר. זה היה בתשרי, כאשר הזמר המפורסם ג'ו עמר הגיע לשכונה להנעים בפיוטים. עמר התלהב מבתו של אברהם לוי, יפה לוי, וכעבור שבועות זכינו לשמוע אותה על התקליטים של ג'ו עמר, כסולנית של הלהקה שלו. הקול שלה בשיר "חבצלת השרון" עדיין מלווה אותנו, וזה הד נצחי של הילדות הקסומה.
גיבור אחד שנותר מאז הוא יצחק, הסַפָּר של השכונה. אחד הפרקים בספר שכתבנו, "תאומים זה סיפור מצחיק לפעמים", הוא על הביקור במספרה השכונתית. בשכונה שלנו "בתי סיידוף". גיבור הסיפור הוא הסַפָּר משכונת בתי סיידוף, יצחק כהן, והמספרה שלו עמדה (למעשה, עדיין עומדת) ברחוב יפו סמוך לשכונה. הוא היה מרוכז בלי התספורת שלו - ולא הבחין בינינו כתאומים.
יום אחד הרצל נכנס למספרה והסתפר, וכעבור שעה הגיע בלפור. הוא נחרד ממש: "מה קרה? כבר צמח לך השיער?". סצנה משעשעת זו זכתה לפיתוח בסיוע דמיוננו הפורה בספר שכתבנו "תאומים זה סיפור מצחיק לפעמים". בסיפור תיארנו כיצד יצחק הסַפָּר מספר את מידד (כלומר: בלפור) וזה פונה לדרכו. וכעבור דקות, מגיע אלדד (כלומר: הרצל) וכמובן, הסַפָּר זועם עליו: הוא חושב שעשו לו כישוף וכבר צמח לילד השובב השיער ולכן מסרב לספר אותו. כאשר רואה הסַפר את שני התאומים סמוך למספרה הוא מנסה למשוך את אלדד חזרה למספרה, אך שניהם נמלטים.
בשנים שחלפו, אהבנו לעבור לא פעם סמוך למספרה של יצחק כהן - וכמובן איננו נמלטים עוד. להיפך. היינו נעצרים ומתבוננים מבעד לחלון הראווה בסַפָּר הזקן שעיניו עייפות, מחכה בכיליון עיניים ללקוחות שבקושי מגיעים. כל הסתכלות מאוחרת מחזיקה אותנו לשאלת הזהות שלנו - הזהות היהודית, על דעת המקום והזמן.
לפעמים אנו נכנסים דרך שערי הברזל הפתוחים אל השכונה, והשערים - כידוע - פתוחים למי ששב. תמיד בשיבה מאוחרת רואים את הדברים אחרת. תמיד חוזרים הגעגועים אל הימים שהיינו ילדים, אל מראות הילדות. וכבר כתב ביאליק בסיפורו "ספיח":
"באמת אמרו, אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם - אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש. ומבשרי חזיתי זאת: כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי, לא ניזונו אלא מכוח ראייה ראשונה ".
