משרד החקלאות ופיתוח הכפר יוצא במכרז לאיוש תפקיד מנהל אגף הדיג במשרד. במקביל, המשרד שוקד על תכנון ארוך טווח לענף הדיג, על כלל שלוחותיו. מדוברות המשרד נמסר כי המטרה היא לשקם את האגף, ליצור תכנון ארוך טווח ולהשיב את האמון של העוסקים בו.
תוכנית האב הרב-שנתית בעניין תוצג בשבועות הקרובים. היא תתמקד במחקר לצד הגדלת הייצור המקומי ואספקה שוטפת של דגים איכותיים לאוכלוסייה, במסגרת חזון המשרד לחיזוק ההתיישבות ושמירה על בריאות הציבור. במסגרת התוכנית, אף ישולבו הממשקים של הענף עם גורמי ממשל נוספים בהבטים סביבתיים והתיישבותיים, ביניהם המשרד להגנת הסביבה ורשות מקרקעי ישראל.
נמסר כי התוכנית הרב-שנתית תהיה מוכוונת מחקר ותתבסס על פיתוח טכנולוגיות לשיפור הענף, והכנתה כוללת בחינת הענף על כל רבדיו, ובדיקת התועלות הכלכליות בשלוחותיו, כדי להבטיח פרנסה לעוסקים בו מחד-גיסא, ומאידך-גיסא הוזלת עלויות לצרכן. המטרה הינה להגדיל את הייצור המקומי של דג טרי, כדי להתבסס פחות על ייבוא, ובכך להוזיל את העלות לצרכן ולהבטיח את איכות ובטיחות המזון הנצרך.
11 ק"ג דגים בשנה
על-פי נתוני משרד החקלאות ופיתוח הכפר, רק שליש מכמות הדגים הנצרכת בישראל מבוססת על ייצור מקומי. בשנת 2012 צרכו הישראלים כ-75,000 טון דגים, מהם 25,000 טון דגים טריים מייצור מקומי ו- 50,000 טון מייבוא (ברובו קפוא). הייצור המקומי של הענף (25,000 טון) נחלק לשלושה מקורות: חקלאות מים (מדגה) כ-19,000 טון (כ-75%), דייג כ-4,000 טון (כ-15%) וחקלאות ימית כ-2,000 טון (כ-10%).
בחודש ממוצע צורך הישראלי כ-900 גרם דגים (כ-11 ק"ג לשנה). הצריכה המקומית לנפש נמוכה יחסית לצריכה במדינות אחרות: מדינות הים התיכון צורכות לשנה 40-20 ק"ג לנפש, ביפן צורכים 60 ק"ג לנפש והאמריקנים צורכים 7-6 ק"ג לנפש לשנה. הדג המוביל במכירות הוא הקרפיון, אחריו האמנון ובמקום השלישי הבורי.
האתגרים עימם יתמודד הענף בשנים הקרובות מורכבים. כאמור, שוק הדגים בישראל מאופיין בעשור האחרון בביקוש קבוע למדי. כמות הדגים הנצרכת על-ידי הצרכנים הישראלים כמעט שלא עלתה בעשר השנים האחרונות. לעומת זאת, בעולם מצביעים הנתונים על עלייה מתמדת במכירות דגים, בפרט במדינות ה-
OECD.
בראש המדד – טעם ומחיר
במחקר שערך פרופ' אמיר היימן מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ומומחה לשיווק, עבור משרד החקלאות ופיתוח הכפר נמצא כי שני המדדים החשובים בהחלטה על קניית המוצר הם טעם ומחיר, ואחריהם בהפרש ניכר מדד הבריאות.
במחקרו של היימן נמצא כי למרות שהצרכנים מודעים לתרומתם של הדגים לבריאות, רק חלקם מודע לכך שדג טרי בריא יותר מדג קפוא ומרביתם אינם מודעים לערכים התזונתיים של הדגים. חוסר המודעות מביא לדירוג הדגים על סקאלת הבריאות לפי תפישות שאינן בהכרח מעוגנות במציאות.
חשיבות התכנון בענף וביסוסו על מחקר והחדרת טכנולוגיות חדשות קריטיים, כיוון שעל-פי ניתוחו של פרופ' היימן, גם אם יעלה הביקוש לדגים ב-10% או ב-20% כרגע אין הגידול המקומי מסוגל למלא את הפער. מגבלת כושר הייצור היא צד אחד של המטבע. ללא מעבר לטכנולוגיות חדשות, שהן חוד החנית של ההתפתחות המדעית, הענף לא יוכל להתמודד מול המתחרים ויקטן מאוד.
הצד השני של המטבע הקשור לייצור הוא צד העלות לחקלאי. הרווחיות בגידול אמנון וקרפיון, המהווים כיום כ-80% מהגידול המקומי, היא שולית. כלומר, שולי הרווח לאחר כיסוי הוצאות תקורה ומימון הם בסביבות 10%-5%. מקובל לקבוע כי הסף התחתון של רווחיות ענפית, המחושבת כתשואה על ההון, הוא 15% לפני מס. בניתוחים של חברות פרטיות המפעילות בריכות דגים וחקלאות ימית ברחבי העולם דובר על שיעור כפול מזה המושג בישראל על מרבית הדגים. למותר לציין, כי יצוא דגים מישראל אינו ריאלי במצב התחרותיות הנוכחי בו נזקקת התעשיה המקומית להגנה מכסית כדי לשרוד. ללא השקעה בתשתיות ובטכנולוגיות חדשות לא תיתכן הגדלה של תפוקת הענף, לא תשופר הרווחיות ולא ניתן יהיה להתמודד עם היבוא של דגים פחות איכותיים, קפואים, מייבוא.
