בסוף השבוע ייסגר "הצופה", ביטאונו היומי האחרון של הימין בישראל - עוד מסמר בארון המתים של העיתונות הכתובה. אחרי יומונים רבים אחרים ששבקו חיים במרוצת השנים, הגיע עתה גם תורו של העיתון שנודע כמעוזה הרעיוני האחרון של הציונות הדתית בארץ.
דרך ארוכה ומפותלת עשה "הצופה" מאז נוסד לפני 70 שנה על-ידי עורכו הראשון, הרב מאיר בר-אילן, ראש המרכז העולמי של תנועת המזרחי. הרב בר-אילן, שנחשב לאחד מהמתונים שבמנהיגים הציוניים-הדתיים, עיצב את עיתונו במתכונת העיתונות הסולידית והשמרנית שהייתה נהוגה בשנותיה הראשונות של המדינה. אבל תור הזהב של "הצופה" היה בתקופת שבתאי דון-יחיא, עורכו השני של העיתון, שהפך אותו עד מהרה לביטאונה הרשמי של המפד"ל. אל נאמני העיתון, מהמחנה התורתי-הימני של המזרחי, הצטרפו אז גם אנשי "הפועל המזרחי", השמאליים יותר. דון-יחיא, בעל האסכולה הליטאית השנונה, עיתונאי מיתולוגי בחסד עליון, השכיל בידיו האמונות להפוך את "הצופה" לאחד מיומוניה הבולטים של המדינה ובזכות הפובליציסטיקה המבריקה שלו זכה "הצופה" לתהודה רבה גם מחוץ לכותלי המחנה הדתי.
פטירתו של דון-יחיא בישרה גם את ראשית קיצו של "הצופה" ובמלחמתו להישרדות עבר העיתון טלטלה עזה. לעורכו השלישי, משה אישון, מוותיקי היומון, לא נותר אלא להשקיע מאמצים ניכרים כדי לשמור על הגחלת האחרונה שלו.
ככלות הכוח
לימים, עם שינוי פניה של המפד"ל, ממחנה "יונים" מתון למחנה "ניצי", ירד תלולות מספר מנוייו של"הצופה". ככלות כוחה של המפד"ל כמממנת העיתון, הוא נותר לחסדיהם של מנוייו המעטים, שתרמו לו מכספם הפרטי. חרב הסגירה איימה עכשיו על העיתון ביתר שאת והשליטה בו עברה, בלית ברירה, לידיו של רואה החשבון שלו. מספר עמודיו צומצם בהדרגה וחרב הפיטורים איימה על מרבית עיתונאיו.
מינויו של גדעון גינת לעורכו האחרון של העיתון בישר שינוי מהותי בתוכנו ובעיצובו. מעיתון שמרני וסולידי הפך "הצופה" לטבלואיד של ממש, עם כותרות שמנות וצעקניות. אלא שגם השינוי הזה לא חולל ניסים וגרזן הכורת המשיך לאיים על העיתון בתפוצתו הדלה.
לפני חמש שנים, כשכבר דעך ממש, נמכר "הצופה", כמוצא אחרון, לשני אנשי העסקים, שלמה בן-צבי ורון לאודר. מאז שרר ערפל כבד סביב עתידו, עקב כוונתו של בן-צבי למזגו עם השבועון "מקור ראשון" ולהפכו למוסף שבועי בו. בינתיים נסוג רון לאודר משותפותו בעיתון ולפני שנה קרם רעיון המיזוג של בן-צבי, עור וגידים, כשעיתון סוף השבוע של "הצופה" המשיך להופיע, אלא שמאוחר מידי. בעוד שבעבר כלל העיתון רק מעטפת חדשותית, מגזין שבועי ויומן חדשות, ניסה רוכשו החדש של העיתון, שלמה בן-צבי, בעל רשת "הירש מדיה", לערוך בו שינוי מהותי. אולם, מחאת הקוראים הביאה לביטול הניסיון הזה באיבו.
בהגיעו לשנתו השבעים, הונף השבוע על "הצופה" גרזן הכורת. במרוצת שנות הופעתו חשף העיתון "סקופים" לא מעטים, כמו פרשת העמותות של ברק; נושאים שונים הקשורים לשב"כ; פרשת ההבטחות לכאורה שנתן הנשיא ויצמן לשחרור עצירים ביטחוניים; ואפילו מועמדותו של ג'וזף ליברמן לסגן נשיא ארה"ב נחשפה ב"הצופה" לראשונה.
מותו של "הצופה" הוא עדות נוספת לדעיכתה של העיתונות היומית הכתובה. ככל הנראה שמור מעתה תור הזהב של המדיה לעיתונות האלקטרונית, זו של האינטרנט החדשותי.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
