"יש לפעמים חוסר הלימה בוטה בין הענישה בעבירות אלימות לבין חומרתן. ביהמ"ש העליון חוזר וקובע קביעות ברורות ומפורשות שעל הענישה בעבירות אלה להלום את חומרתן הרבה, ולמרות זאת אנחנו נתקלים ביותר מדי מקרים בהם ניתן משקל יתר לשיקולים אישיים הקשורים לנאשם". כך אומר (יום ו', 10.1.14) פרקליט המדינה,
שי ניצן, בכנס העמותה למשפט ציבורי.
לדברי ניצן, "תחושת הביטחון של הציבור הרחב נפגעת מאוד. זה דבר נורא שאדם לא יכול לצאת בביטחון מהבית. אתה הולך על שפת הים ורואה שני אנשים ניצים ואתה יודע שאם תיגש אליהם, ותנסה להפריד ביניהם, אתה עלול לסכן את חייך. אם תראה שנטפלים לילד ומרביצים לו ותנסה להגן עליו בעצמך, אתה עלול להסתכן בחייך".
ניצן הוסיף: "ברור שבתי המשפט לא עושים זאת מרוע לב חלילה או מ
רשלנות. כנראה שהאינסטינקט הטבעי, כשאתה מסתכל במקרה ספציפי על הנאשם ועל נסיבות חייו, הוא להתחשב בנסיבות אלה. אבל לפעמים צריך להתרומם מרמת התיק ולהסתכל על התופעה. לא יכול להיות שיהיה אי-ציות לפסיקת ביהמ"ש העליון, שאומר שוב ושוב שהתופעות מזעזעות ושצריך לענוש בגינן בחומרה". לדבריו, אחת ממטרותיו תהיה לפעול ליישום פסיקת העליון באמצעות ערעורים על קולת העונש בעבירות אלו. "לשופטי שלום אסור להתעלם מפסיקת ביהמ"ש העליון", הדגיש.
לדברי ניצן, "כשנערוך הסדרי טיעון, ואני לא מדבר על מקרים שיש בעיות בראיות, אלא על הסדרים שנועדו לייעל את התהליך ולזרז ולהקל בעומס, צריך בעבירות האלה להקפיד שיהיה יחס סביר בין חומרת המעשה לבין הענישה. צריך להקל לעיתים בעונש, בשביל לאפשר מניעת הצפת בתי המשפט בתיקים שבהם ינוהלו הוכחות עד תום, אבל גם לזה יש גבול. לא ייתכן שזה תחום שימשיך ככה".
עוד התייחס ניצן לתיקון 113 לחוק העונשין, העוסק בהבניית שיקול הדעת בענישה, ולקריאות לבטלו בשל הסרבול שיצר. לדעתו, יש להיזהר לפני גיבוש מסקנה סופית בנושא, שכן "יש לעיתים פערים גדולים בענישה וזה תלוי הרבה בשופט, כי שופט פלוני רואה בעבירה מסוימת משהו חמור ואחר לא". לדבריו, החוק שיפר את השיח בפרקליטות בנושא הענישה ויצר בסיס לניסיון לאחד את הטיעונים לעונש בין זרועותיה.