בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה תביעה בסך 3.45 מיליון שקלים, שהוגשה (יוני 2012) על-ידי הפרסומאי אייל ארד באמצעות חברות יורו אר.אס.סי.ג'י ישראל והחברה הבת אייל ויובל ארד תקשורת (1986) כנגד איש העסקים ויו"ר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 10 יורם שכטר.

שכטר כיהן בתקופה הרלוונטית כיו"ר דירקטוריון של חברת היל"ת - החברה הישראלית לתקשורת בשליטת משפחת שכטר, שעמדה מאחורי מיזם הסלולר הווירטואלי "הלו 015". אביו מרדכי שכטר במשותף עם שלמה אליהו הקימו בשנות ה-80 את קניון גן העיר בתל אביב. משפחת שכטר מכרה באחרונה את חלקה בפרויקט גן העיר לשותף אליהו.

בתביעה נטען כי בין הצדדים נחתם הסכם לפיו משרד הפרסום יורו ישראל - שבבעלות אייל ארד, יובל ארד וליאור חורב - ייצג את היל"ת כמשרד יחסי ציבור וכיועץ אסטרטגי ותעניק להיל"ת שירותי פרסום ורכש מדיה.

בתביעה נטען כי שכטר התחייב בפני אייל ארד כי הוא אישית יהיה ערב לכל חובותיה של היל"ת כלפי יורו ישראל בגין רכישות שונות מספקים, שלטי חוצות, מודעות בעיתונים וזמן פרסום בטלוויזיה וברדיו.

לדברי ארד, שכטר טען בפניו כי ערבותו הינה הבטוחה הטובה ביותר לאור הנכסים הרבים של משפחתו ובשים לב לרקורד האישי שלו.

בתביעה נאמר כי מאחר ששכטר התכחש לערבותו ולהבטחותיו, הוא אחראי אישית לפירעון חובה של היל"ת. שכטר הכחיש בבית המשפט את הטענה לפיה ערב אישית כלפי התובעות להתחייבויותיה של היל"ת, וטען כי מילא את תפקידו כיו"ר דירקטוריון היל"ת בצורה נאותה ולא התרשל.

השופטת אסתר נחליאלי-חיאט השתכנעה כי לא עלה בידי התובעות להרים את הנטל לשכנע כי יש לקבל את גרסתן לפיה שכטר נתן ערבות אישית להתחייבויות היל"ת כלפיהן, ומשכך אחראי אישית לתשלום חובותיה של היל"ת.

השופטת קבעה כי משלא עלה בידי התובעות לעשות כן ומשלא הציגו ראיות מספיקות לתמיכה בגרסתן, ממילא לא הרימו את הנטל הרובץ עליהן ולא עלה בידן להוכיח טענותיהן.

היא הוסיפה כי התביעה מבוססת למעשה על טענות נסיבתיות ועל טענות בעל פה לפיהן ההסכם נחתם רק לאחר הבטחת שכטר כי יהיה ערב באופן אישי לכיסוי התחייבויות היל"ת, ואולם בחומר הראיות לא נמצאו תימוכין לטענות אלה.

לדברי נחליאלי-חיאט, לא סביר כי התובעות שאין זו להן ההתקשרות העסקית הראשונה יסתמכו על אמירה של שכטר במהלך המשא-ומתן לחתימת ההסכם לפיה בעלי המניות העיקריים של היל"ת הם בעלי אמצעים ובכוונתם לעמוד מאחורי החברה, ויפעלו אך לפיה מבלי שידרשו לשכלל את הערבות ויעמדו על מתן ערבות אישית בכתב.

השופטת השתכנעה כי שכטר לא גמר בדעתו לתת ערבות אישית למילוי התחייבויות היל"ת כלפי התובעות, לא הביע מסוימות ולא נטל על עצמו התחייבות ספציפית לתשלום חובות היל"ת לתובעות.

לסיכום קבעה השופטת כי התובעות לא הרימו הנטל להוכיח קיומה של ערבות אישית של שכטר להתחייבויות היל"ת כלפיהן וכי פעל שלא בתום לב, הטעה אותן והתרשל כלפיהן, הוליך אותן שולל על באשר למצבה של היל"ת. השופטת קבעה כי שכטר התנהל בתום לב וכי לא ידע כי היל"ת לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה.

התביעה נדחתה והתובעות חויבו בהוצאותיו של שכטר בסך 35,000 שקלים.