"אתרי הזיכרון לשואה באירופה יתפסו את מקומם של הניצולים ההולכים לעולמם בהנצחת זכר השואה, לכן החשיבות לשימורם הולכת וגוברת. על ישראל ומדינות אירופה בהם גרמניה להשקיע יותר בשימור אתרי הזיכרון מתוך מחויבות היסטורית והומנית להנצחת השואה ומאבק בהכחשתה". זוהי המסקנה והתובענה העיקרית העולים מעבודת הדוקטורט של ד"ר פלורנס אייזנברג, מרצה במכללה האקדמית צפת.
בשנת 2011 החלה ד"ר פלורנס אייזנברג את מחקרה לדוקטורט: הגנה על אמת - מאבק בהכחשה - האתגר לנהל ולשמר את אתרי הנצחה לשואה לשמירת אותנטיות ולהנצחת הזיכרון. עבודת הדוקטורט נעשתה במהלך לימודיה באוניברסיטת מערב טימישוארה ברומניה, במחלקה לניהול.
במסגרת מחקרה יצאה יחד עם חברתה ועמיתתה למחקר אן הנסן, אף היא מרצה במכללה, ל-13 אתרי הנצחת השואה באירופה, כדי לחקור את המצב הנוכחי ב-4 מדינות ו-9 ערים באירופה. במהלך מחקרה ראיינה ד"ר אייזנברג 65 מנהלים שעובדים במחנות ומוסדות. עבודתה כללה גם כמה מוסדות מחקר וחינוך בפולין, גרמניה, אוקראינה וצ'כיה. כמו-כן, חקרה את ניהול זיכרון השואה, כיצד הוא מנוהל היום הארץ ובחו"ל, מהם האתגרים העומדים בפני ראשי מוזאון בניהול ותחזוקה של האתר לנוכח קשיים כלכליים, הכחשת השואה ואנטישמיות, ומהם ההבדלים באתגרים לראשי מוזאון באתרים הקיימים כגון אושוויץ ואלה שהושמדו לחלוטין כמו סביבור.
מתמונת המצב עולה, כי מרבית המחנות אינם מתוחזקים כפי שראוי שאתרי הנצחה היסטוריים חשובים יתוחזקו. מנהלי המחנות לא זוכים לשיתוף פעולה שוטף מישראל או ממדינות כגרמניה. מבחינה נפשית הם מרגישים כי "הופקרו לנפשם...". כמעט ולא נותרו ניצולים ממחנות ההשמדה מה שמעמיד את זיכרון השואה בסכנה. מתברר, כי גרמניה מסייעת חלקית בתחזוקת האתרים אבל האחריות המרכזית נופלת רק על הממשלה הפולנית. גרמניה מסייעת בעיקר לתחזוקת האתרים או המחנות הנמצאים בתחומה.
לדבריה, המנהל הקודם של מחנה ההשמדה סוביבור הטיב לתאר את המצב: "פולין היא בית הקברות האירופי הבינלאומי של השואה. מדוע נפקד מקומן של מדינות אירופה בתמיכה באחזקת המחנות?"
ד"ר אייזנברג מציינת במחקרה, כי מעט מאוד ניצולי שואה נותרו בישראל ובעולם, וניצולים בודדים נותרו מקרב מחנות ההשמדה. כאשר שרידים אלה ילכו לעולמם (מדובר בעניין של שנים בודדות) יאבד כליל הזיכרון האנושי של השואה. מרגע זה עולה חשיבותם של אתרי ההנצחה במחנות ההשמדה, אשר יהפכו לעדות היחידה הממשית למה שבאמת התרחש בשואת מלחמת העולם השנייה. מכאן עולה גם הצורך בתמיכה כספית בינלאומית לשימורם הפיזי של האתרים, אחזקתם במצב תקין לפני שיהרסו כתוצאה מפגעי הזמן, מזג האוויר, והשכחה.
מסקנות העיקריות של המחקר הן: כי יש לחקור לעומק את מצבם הפיזי של אתרי ההנצחה שחלקם נמצאים במצב פיזי גרוע בהעדר תקציבים; את מקומם של ניצולי השואה חייבת לתפוס מערכת החינוך בארץ ובעולם, בעיקר בארץ; ישראל חייבת לקחת חלק חשוב יותר ולהיות מעורבת ישירות בטיפול באתרי ההנצחה; יש לקדם מחקר מקיף על קברי האחים ואתרים לא ידועים המפוזרים ללא שם וללא מיקום מדויק באירופה, בעיקר בתחום אתרי ההשמדה, כדי לחשוף אותם ובו-זמנית לקדם את המודעות לשואה; מערכת החינוך בישראל חייבת להנחיל את מורשת השואה כבר מגיל צעיר בכל בתי הספר, כאשר שיאם של הלימודים חייב להתמקד במסעות המסובסדים ע"י ממשלת ישראל למחנות ההשמדה בפולין. ישראל חייבת ליזום פרויקטים משותפים לבני נוער יהודים ולא יהודים מרחבי העולם, כדי להתמודד עם בעיות הגזענות, דעות קדומות והפליה; יש להחמיר בעונשים הנגזרים על זילות בזיכרון השואה בקרב אנשים ובני נוער בארץ ובעולם; חייב להיות שיתוף פעולה בינלאומי הכולל את מוסדות האו"ם, כדי לעזור לפולין להתמודד עם תחזוקת אתרי ההנצחה ושימורם כעדות לדורות הבאים כמחנות ההשמדה ההיסטוריים.
ד"ר פלורנס אייזנברג מגלה, כי הסוד השמור ביותר בקרב מנהלי אתרי ההנצחה באירופה הוא - שבשואה נרצחו יותר מששה מיליוני יהודים. אבל אף אחד לא רוצה לדבר על זה. היא מסתמכת על קביעה זו במחקריה וראיונות שקיימה עם ניצולים, מנהלי אתרי השמדה שטוענים, כי קברי אחים גדולים שלא אותרו ולא נחשפו נמצאים בשטחי המחנות.
כששואלים את ד"ר אייזנברג מדוע היא ערכה את מחקרה למרות שאיננה זוכה לתמיכה, תשובתה היא: "אנחנו חייבים זאת לעצמנו ולדורות הבאים אחרת זיכרון השואה יאבד. הזיכרון הוא לא רק לזכור את המתים אלא זיכרון החיים. אנחנו חייבים לזכור שפעם חיו שם בני אדם כמונו, בקהילות שלמות, בערים ובכפרים – אנחנו חייבים לזכור שהיו שם חיים".
