האשמתו של ראש עיריית ירושלים לשעבר, אורי לופוליאנסקי, בקבלת שוחד משמואל דכנר והלל צ'רני - באמצעות תרומות ל"יד שרה" - היא "אבסורד מפלצתי". כך אומרים (יום א', 2.2.14) סניגוריו, עוה"ד עמוס ון-אמדן ושלומית הראל-שוורץ, בסיכומיהם במשפט הולילנד.

סיכומי ההגנה תוקפים בחריפות את אלו של המדינה: "מוכרים עשרות כשלים לוגיים, ודומה שאין אפילו אחד מהם שלא מצא מקום בסיכומי המאשימה; בנוסף, חוזר אצל המאשימה כשל של 'מסעות בזמן', שבא בדרך כלל עם 'עריכה קולנועית': הצמדת שני אירועים/עובדות/ראיות, שאינם קשורים; הכל, בניסיון ליצור 'רצף' כוזב של אירועים וזמן".

לדבריהם, "הסקת המסקנות מצד המאשימה לא עומדת בשום מבחן... אופן טיעון המאשימה נועד ליצור רושם כוזב על-ידי עיוות העובדות, הצמדת עובדות באופן מלאכותי והסקת 'מסקנות' שאינה עומדת בשום מבחן לוגי... בסיכומיה מבקשת המאשימה פעם אחר פעם, שאת סברותיה, תמיהותיה ופליאותיה, יראו משל היו עובדות שהוכחו. ולא היא!". לטענתם, באחד המקרים אף משתמשת המדינה במסמך בצורה כוזבת וממציאה לגביו תוכן שלא היה ולא נברא.


שיתף פעולה כמיטב יכולתו


עוד נטען, כי המדינה אפילו לא ניסתה להוכיח את היסוד הנפשי הדרוש לשוחד בנוגע ללופוליאנסקי. התביעה יצרה מיתאם בין התרומות של דכנר ל"יד שרה" לבין אירועים תכנוניים - אך בחקירתו הנגדית חזר בו דכנר עצמו ממיתאם זה. על טענתה של המדינה כאילו לופוליאנסקי שתק בחקירתו אומרים ון-אמדן והראל-שוורץ, כי הוא שיתף פעולה עם חוקריו ככל שמצבו הנפשי והגופני אפשר לו.

לטענת הסניגורים, לופוליאנסקי לא ניהל את "יד שרה" כאשר התרבו מטלותיו בעירייה, והעובדה שבכל 15 שנותיו בעירייה הצטברו בלשכתו רק שני קלסרים העוסקים ב"יד שרה" - מוכיחה זאת. טענות המדינה בנושא זה לוקות ב"הצגת דברים כוזבת", הם ממשיכים.

על היחסים בין צ'רני ללופוליאנסקי אומרים סניגוריו של האחרון, כי המדינה שמה מילים בפיו של מרשם - ואז הופכת אותן לגירסה שלטענתה אינה מתקבלת על הדעת. לדבריהם, הטענה של המדינה נגד רישום התרומות ליד שרה בספרי הולילנד כ"הוצאות פרויקט", מגלמת חוסר הבנה בסיסי בהיבטי המס. "מצופה היה, בלשון המעטה, שפרקליטות 'מיסוי וכלכלה' תהא בקיאה בכגון דא בכלל, ולא תנסה לזרות חול בעיני בית המשפט בסוגיה זו בפרט", הם אומרים.

עוד מתייחסים הסיכומים למפגש בין לופוליאנסקי לבין צ'רני ואמו בעת ביקור שערכו האחרון בבית "יד שרה" ביוני 2000. לדברי ההגנה, המפגש היה מקרי, התרחש שלוש וחצי שנים לאחר נגיעתו האחרונה של לופוליאנסקי בפרויקט, הכל הצביע על תרומה כשרה לחלוטין ולופוליאנסקי לא צריך היה לקרוא את מחשבותיו של צ'רני - אם היו כאלו.


דכנר אישר את גירסת שרעבי


הסניגורים מסתמכים על שושנה שרעבי, מרכזת התרומות של "יד שרה", שהעידה שלופוליאנסקי מעולם לא הפנה אותה לדכנר, ומזכירים שהיא הציעה לחוקריה להיבדק במכונת אמת. "עד מתנדב לעבור בדיקת פוליגרף? 'החלום הרטוב' של כל חוקר! אולם המשטרה, באופן שהוא תמוה בעליל, 'נמנעה' מלערוך לה את הבדיקה... היו ימים, רחוקים ונשכחים, שהפרקליטות הייתה מבררת טענה בעלת כוח מזכה עד תומה; יותר מכך, מביאה עדות כזאת, ודאי כשמדובר בעד אמין, מטעמה, הגם שהעדות לא נוחה לה. כאן, הפרקליטות אפילו לא מרימה את הכפפה של בדיקת פוליגרף שמציעה שרעבי".

לדכנר היו כמה מניעים לתרום ל"יד שרה", אומרים ון-אמדן והראל-שוורץ. היו בהם מניעים לגיטימיים: חשיבותו של הארגון, הוקרה על סיועו לבני משפחתו, הכבוד שבהענקת התרומה ועוד; והיה לו גם מניע פסול: גלגול התרומות על-ידי החלפת צ'קים, כך שיקבל זיכוי כפול ומשולש ממס הכנסה.

על תרומתו של דכנר לבניית בית הכנסת בבית "יד שרה" אומרת ההגנה, כי בחקירתו הראשית אישר דכנר את דבריה של שרעבי במשטרה, ולפיה במקור לא תוכננה הקמת בית כנסת. "ימינה של המאשימה אינה יודעת משמאלה", אומרים הסניגורים על טענת המדינה, לפיה לא הטיחו בדכנר את גירסתה של שרעבי. לדבריהם, לא ייתכן שתרומה שהיא למעשה שוחד הייתה זוכה לפרסום כה נרחב כפי שנעשה לגבי בית הכנסת.

התרומה היחידה שלופוליאנסקי מאשר שביקש בעצמו מדכנר הייתה לרכישת כסאות גלגלים ערב האירוע לציון 30 שנה ל"יד שרה". היה זה יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והנסיבות מלמדות שלופוליאנסקי ניצל פגישת אקראי עם דכנר כדי לגייס את התרומה - טוענים סניגוריו. במקביל, מלמדות הראיות שדכנר לא היה זקוק באותה עת לסיוע כלשהו מצד לופוליאנסקי.


קיום הפגישה לא הוכח


טענה נוספת של דכנר הייתה, שהוא העניק ללופוליאנסקי 120,000 שקל במזומן ערב הבחירות לראשות עיריית ירושלים ביוני 2003. אולם, טוענים ון-אמדן והראל-שוורץ, גירסתו בנושא זה קרסה לחלוטין, הוא לא היה מסוגל להצביע על הצ'קים שמימנו כביכול העברה זו, אין כל ראיה לקיומה של הפגישה הנטענת ומאיר רבין לא הזכיר נושא זה בשיחתו המוקלטת עם פרקליטיו של דכנר. אולם, במקום לחזור בה מן האישום בנושא זה - המדינה "מנסה להציע קרעי ראיות נסיבתיות, שיש להן הסבר נגדי סביר לחלוטין".

החלק האחרון של הסיכומים עוסק בשאלה האם לופוליאנסקי העניק תמורה כלשהי לדכנר ולצ'רני. ון-אמדן והראל-שוורץ אומרים, כי המדינה התייחסה לסוגיה זו למרות שהשופט דוד רוזן אמר במפורש שאינו מעוניין בכך, ולכן הם מגיבים: טענות אלו "הן כולן וללא יוצא מן הכלל עורבא פרח".

בין היתר אומרים הסניגורים, כי אין זה נכון שתב"ע ג' של הולילנד אושרה במהירות יוצאת דופן. להפך: אישורה ארך חמש שנים, והכשיל את החלק המרכזי של הקמת בתי מלון לקראת שנת 2000. את ההחלטה שלא לשמוע התנגדויות בוועדה המקומית אלא להעביר את התוכנית לוועדה המחוזית, הם מסבירים בדחיפות של הקמת בתי המלון, שהביאה להחלטה להימנע מכפילויות. ואילו את תב"ע ד' כלל לא יכול היה לופוליאנסקי לזרז, שכן אישורה היה בסמכות שר הפנים.