תביעה ובקשה לאישורה כייצוגית בהיקף מוערך של 5 מיליון שקלים הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד הנהלת בתי הדין הרבניים. זאת בטענה לאחריותה לכך שכספי אגרות שלא נדרשו על-ידי בעליהם נותרים בכיסה.
לדברי התובע משה בן ישי הוא שילם אגרה במסגרת הליך שפתח בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, כאשר הדיון בתביעה הסתיים טרם מתן פסק דין בתיק, זאת בהתאם לבקשת הצדדים שקיבלו את המלצת בית הדין, והתיק נסגר עם סידור הגט בפועל.
לדברי התובע מאחר שהתיק הסתיים לפי בקשתו טרם מתן פסק דין הוא זכאי בהתאם לתקנות הדיינים להשבת סכום האגרה העודפת ששולמה על ידו.
לטענת התובע בהתאם לברורים שנעשו עם הנהלת בתי הדין הרבנים על-פי חוק
חופש המידע עולה כי אין המדובר בתקלה נקודתית אלא בשיטה הנהוגה אצל הנתבעת. זאת מאחר שמערכת המחשב בבתי הדין הרבנים אינה יודעת להבדיל בין הליכים בהם נגמר הדיון בהליך לפי בקשת מגיש ההליך טרם מתן פסק דין בתיק לבין כל המקרים האחרים. עוד הסתבר כי אין כל החזר אגרה באופן אוטומטי אלא הדבר מותנה בבקשה המוגשת על-ידי בעל הדין הזכאי בלבד.
כך יוצא לדברי התובע כי לפי השיטה הנהוגה אצל הנתבעת כספי אגרות שלא נדרשו על-ידי בעליהם נותרים בכיסה, ומכאן הצורך בתביעה זו.
התובע מצטט מתקנות הדיינים בהם נקבע כדלקמן: נגמר הדיון לפני מתן פסק הדין לפי בקשת מגיש התביעה תקטן האגרה ב50%,אם נגמר הדיון לפני שמיעת הראיות ב-25%,אם נגמר הדיון לאחר שמיעת טענותיהם של בעלי הדין.
לדברי התובע באמצעות עוה"ד
עופר לוי ושמואל אהרנסון לשון התקנות ברורה וחד-משמעית- על מי שקיבל את האגרה (הנתבעת) להחזירה לידי משלמה, כלומר חובת ההחזר היא חובה אקטיווית דהיינו על הנתבעת להחזיר את האגרה מיוזמתה ומבלי שתידרש פעול כלשהי מצדו של הזכאי.
התובע טוען כי אסור לנתבעת מכוח מעמדה הציבורי להמשיך ולהחזיק בכספים שלפי דין אינם שייכים לה ועל כן מתבקש בית המשפט להורות לה להשיב לציבור המתדיינים הזכאים לכך את חלק האגרה לה הם זכאים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
