אבו עלא - פרופיל

בשבעה בספטמבר 2003 אישרו המועצה המרכזית של תנועת הפת"ח והוועד הפועל של אש"פ את מינויו של יו"ר המועצה המחוקקת הפלשתינית, אחמד קריע, "אבו עלא", לתפקיד ראש הממשלה הפלשתיני החדש.

המינוי בא בעקבות התפטרותו של מחמוד עבאס, "אבו מאזן", בשל מחלוקות פנימיות קשות בתוך תנועת הפת"ח. בניגוד למינויו של אבו מאזן שנעשה עקב לחצים חיצוניים ולמורת רוחו של ערפאת, מינויו של אבו עלאא נעשה בתמיכתו ובהסכמתו של ערפאת.

להלן כמה מהתבטאויותיו של אבו עלא בעבר בנוגע לעימות עם ישראל, לתהליך המדיני ולסוגיות הסדר הקבע. פרופיל זה הוכן על-ידי מכון ממר"י (www.memri.org.i):

1. על "אינתיפאדת אל-אקצא" והמאבק בישראל

תמיכה ב'התנגדות לכיבוש' והתנגדות לפיגועי ההתאבדות אבו עלאא ביטא תמיכה ב'התנגדות' הפלשתינית לכיבוש אך הביע התנגדות לפיגועים בתוך ישראל. במסיבת עיתונאים ברמאללה אמר: "ההתנגדות של עמנו תימשך עד אשר תיענה ישראל לחוק, להחלטות הבינלאומיות ולזכויות הלאומיות הפלשתיניות"[1] ובהזדמנות אחרת הצהיר: "כל המאמצים להפסיק את האינתיפאדה ינחלו כישלון, משום שישראל וגורמים נוספים מתייחסים למשבר כאל בעיה ביטחונית - בכך שהם קוראים להפסקת הירי וההפגנות ולחידוש התיאום הביטחוני - ולא כאל בעיה פוליטית שיש למצוא לה פתרון מדיני."[2]

למעשה, כבר בשנת 1996 לא שלל אבו עלאא את האפשרות של חידוש המאבק האלים בישראל. בראיון ליומון הפלשתיני "אל-נהאר" נשאל אבו עלאא "האם האנתיפאדה עלולה לחזור שוב למרות שההנהגה הפלשתינית נמצאת בעזה ובגדה המערבית". על כך הוא השיב: [הדבר] אפשרי בהחלט, אם תהיה זו אופציה שאין לה תחליף. כיום עומדות בפנינו שתי אופציות בלבד: או שתהליך השלום יימשך, או שיינקט מאבק על כל צורותיו, כולל סקילת הכובש באבנים. התשובה לכיבוש תהיה יותר מסוכנת מהאנתיפאדה. הנשק מחולק והארגון גדול יותר מבעבר. החלופה לשלום תהיה קשה עבור הישראלים. הם הבינו זאת לאחר "אנתיפאדת ירושלים" [ארועי ספטמבר 1996] שהעבירה מסר לישראלים כי קיימת אפשרות שכל הפלשתינים יתלכדו - החל בילדים וכלה בזקנים ובמשטרה - נגד הכיבוש. על הישראלים להבין שיש לנו אופציות וחלופות."[3]

דברים דומים אמר גם ב-1998: "ההנהגה שזרקה אבנים מוכנה היום לזרוק שוב אבנים כדי לשחרר את עמה ואת אדמתה." [4]

במהלך אינתיפאדת אל-אקצא הביע אבו עלאא את התנגדותו לפיגועי ההתאבדות בתוך ישראל. כאשר נשאל בראיון ליומון הלבנוני "אל-נהאר" בנוגע לפיגועי התאבדות, השיב: "אני באופן אישי תומך בהפסקת פעולות אלה ובמתן הזדמנות לתהליך השלום לחזור למסלולו הטבעי. זאת מפני שאני חושב שהאינתיפאדה הנוכחית רשמה הישגים גדולים ועלינו לנצל אותם."[5]

תמיכה בפתרון מדיני

על אף תמיכתו בהתנגדות הפלשתינית, קרא אבו עלאא פעמים רבות לפתור את הסכסוך בדרכים מדיניות. בראיון ל"אל-נהאר" הלבנוני הסביר: "אינני אומר שהאינתיפאדה הנוכחית צריכה להסתיים, אלא שהיא צריכה לפנות למסלול אחר ולכיוון אחר. יש אמצעים רבים ומגוונים בהם עמנו יכול לנקוט כדי להביע את התנגדותו המוחלטת לכיבוש. בה בשעה שאני אומר שפעולות מסירת הנפש צריכות להיפסק, אני [גם] אומר שהישראלים הם הטרוריסטים והם אלו המשתמשים בטרור מאורגן של מדינה."[6]

בהזדמנות אחרת אמר אבו עלאא: "הדם אינו האמצעי היחיד להגשמת המטרות. ישנו [גם] מאבק מדיני, תרבותי וחברתי ואלו גם מרכיבים של המאבק למען העניין שלנו."[7]

במהלך ביקור של משלחת של אנשי קונגרס אמריקאים במשרדו באבו דיס בינואר 2002 אמר: "הרשות הפלשתינית מבינה לחלוטין כי העולם נכנס לתקופה חדשה, לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, ועל כן, היא הגבירה את מאמציה, [מאמצים שהיא עושה מזה] זמן רב להפסיק את האלימות ולהשיב את תהליך השלום למסלולו" [8].

בעת שביקר בפאריס אמר אבו עלאא: "הדרך היחידה לפריצת דרך אמיתית ורצינית כדי לצאת מן המשבר הנוכחי היא הפתרון המדיני." לדבריו, יש צורך ליצור "שינוי מנטאלי במוחותיהם של הפלשתינים והישראלים כמו השינוי שיצרה החתימה על הסכם הצהרת העקרונות בשנת 1993.

אז, ישראל הודיעה כי היא מכירה במדינת פלשתין [שתשתרע על] גבולות 4 ביוני 67' כולל ירושלים ופלשתין הכירה במדינת ישראל בגבולות שקדמו ל-4 ביוני 1967, מה שאומר פתרון של 70% מהבעיה".[9]

2. על התהליך המדיני עם ישראל


על הסכם אוסלו

לדברי אבו עלאא, שהיה מבין אדריכלי הסכם אוסלו "האינתיפאדה הראשונה היא זו שהביאה את אוסלו וזה הישג חשוב וגדול מפני שהיא הביאה [הישגים] מבלי שניתן דבר" [10]

לשיטתו, גם לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא אוסלו לא מת ולא הסתיים: "הפגם אינו באוסלו אלא במדיניות הישראלית שחשפה כי היא אינה יכולה ליישם את אוסלו ולכן אינה יכולה להיענות להחלטות האו"ם...

אוסלו לא מת ולא הסתיים מפני שאילו היה מת או מסתיים היו נעלמים כל עקבותיו. נכון שישראל מנסה, וכבר ניסתה בעבר, להתחמק מכל ההתחייבויות שלה אבל ההסכם עדיין מהווה את מקור הסמכות והבסיס והוא עדיין קיים ומשפיע על היחסים הפלשתינים- ישראלים למרות התוקפנות וההפרות של ממשלת ישראל." [11]

על קמפ-דיויד ותוכנית קלינטון

כחבר בצוות המו"מ הפלשתיני התייחס אבו עלאא בהזדמנויות שונות לפסגת קמפ דיויד. בראיון ליומון הרש"פ אל-איאם אמר אבו עלאא "במו"מ בקמפ-דיויד לא הוצגה שום עמדה ישראלית חדשה. להיפך, הוצגו אותן עמדות בלתי מקובלות שהוצגו במשאים ומתנים [הקודמים]." [12]

על-פי דיווח של היומון העומאני "אל-וטן" אמר אבו עלאא כי "מה שהישראלים הציעו בקמפ דיויד, בהבנה עם האמריקאים, לא יהיה מוסכם עלי אפילו אם יוצע בעוד מאה שנה מהיום מפני שמה שדרוש הוא הסכם שלום כולל ובר קיימא שיכלול יציבות וביטחון לשני העמים הפלשתיני והישראלי באופן שווה."

עוד אמר: "ברק רצה להגיע להסכם עם [ולהופיע] הפלשתינים כגיבור בפני עמו. אבל הצעותיו לא היו בשום אופן מספיקות כדי להגיע להסכם כזה. היו לו אשליות שרק בגלל ההזמנה לפסגה ייאלצו הנשיא ערפאת וההנהגה הפלשתינית לקבל את מה שיוצע להם, מה שלא קרה ולא יקרה".[13]

בראיון ליומון הלבנוני, "אל-נהאר" אמר אבו עלאא כי צפה את הכישלון בקמפ- דיויד ואף ניסה להתחמק מההשתתפות בו: "אין ספק שהנשיא קלינטון היה נחוש בדעתו, רצה להגיע לפתרון בסכסוך הפלשתיני-ישראלי והשקיע מאמצים בלתי רגילים [לשם כך], ואני עד לכך. אבל, לא היה שותף ישראלי רציני. לקמפ-דיויד קדם מו"מ חשוב בשטוקהולם. אני באופן אישי ניהלתי את המו"מ הזה עם [שר החוץ הישראלי לשעבר] שלמה בן עמי. לא הגענו להצלחה הדרושה אבל התקדמנו במידה רבה. לדוגמא, אנו הסכמנו שהגבול המזרחי של המדינה הפלשתינית יהיה מצפון - בית שאן, ומדרום - עד ים המלח. אח"כ פנינו [לעסוק] במערב וכמעט הגענו [להסכמה] בנוגע לגבולות המערביים. קבענו עיקרון האומר שהגבולות הם גבולות 67 עם תיקונים הדדיים...

עשרים יום לפני קמפ-דיויד בא שלמה בן עמי ואמר: 'עלינו ללכת לפסגת קמפ-דיויד' אמרתי לו: 'אם הפער בינינו לא יהיה ברור - והפער הוא קטן - קמפ דיויד יוביל לאסון. לא יתכן שהמנהיגים יבואו לפסגה כדי לדבר על הנושא מתחילתו ועד סופו. אבל אם נלך לפסגה כשבאמתחתנו עמדות ברורות - זהו עניין אחר. הלכנו לקמפ-דיויד מבלי שנציב בפני המנהיגים עמדות ברורות וזה מה שגרם לאסון. אני אמרתי את הדברים האלה בפומבי לאחר שהודיעו על ההזמנה [האמריקנית] לקמפ-דיויד ניסיתי להתחמק מלהשתתף בפסגה אבל [למרות זאת] הלכתי [לפסגה] והשתתפתי [בה] והיו שם בעיות. הישראלים והאמריקנים בכלל לא הציעו שום דבר שהפלשתינים יוכלו להגיד עליו "כן" בסוגיות השונות, ולכן הפסגה נכשלה. אך אין פירוש הדבר שניתן להאשים אותנו בכישלון הפסגה. זכויותינו מקודשות ואיננו יכולים לוותר עליהן. אילו קמפ-דויד היה אחד מסיבובי המו"מ, אז הייתי אומר שהוא היה מצוין אבל בתור פסגה מכרעת הוא היה כושל"[14].

על המשך המו"מ לאחר כשלון פסגת קמפ דיויד אמר: "לשם כינוס פסגה נוספת דרושה התקרבות של העמדה הישראלית לעמדה הפלשתינית ולא להפך, כי הפלשתינים אינם הצד שנכנע ללחצים." לדבריו הפלשתינים מעונינים להמשיך את השיחות "ממקום בו נפסקו" ותובעים שהויתורים המותנים ימשיכו להיות שרירים וקיימים [15]. עוד אמר "כללי המשחק השתנו. כעת צריך ליישם את החלטות הלגיטימיות הבינלאומית ולא לחזור אל המשא-ומתן על פי כלליו הקודמים... לאחר קמפ דיוויד השתכנענו כי ממשלת ישראל תנסה לכפות את עמדתה בכוח על הצד הפלשתיני, אך העם הפלשתיני המנוסה הכשיל את ניסיונות ברק באמצעות דבקותו בעקרונותיו הלאומיים"[16].

אבו עלאא אף תמך בעמדה הפלשתינית שדחתה את תוכנית קלינטון: "אנו סירבנו להכיר ביוזמת קלינטון כבסיס למו"מ. הישראלים אמרו כי יש לראות בה בסיס [למו"מ], אך אנו דחינו זאת ולכן כאשר קלינטון אומר כי יש לקלוט 80% מהמתנחלים [בגושי התנחלויות], אנו שואלים: על-פי אילו סטנדרטים?! על-פי איזה הגיון? לסטנדרטים האלה אין כל משמעות ולכן איננו רואים בהם בסיס [למו"מ]. הבסיס מבחינתנו הוא הלגיטימיות הבינלאומית"[17].

3. על סוגיות הסדר הקבע


הסדר הקבע בעניין ירושלים

לדעת אבו עלאא הריבונות על ירושלים המזרחית בכלל, ועל החרם [אזור המסגדים והר הבית] בפרט, צריכה להיות רק בידי הפלשתינים. לדבריו "ירושלים מהווה את הבעיה החשובה ביותר עבור ההנהגה הפלשתינית ולא יתכן שיהיה שלום ללא ירושלים, אשר ההחלטות הבין לאומיות ציינו במפורש את השבתה [לפלשתינים]"[18]. עוד אמר: "על ממשלת ישראל והבכירים בה לדעת שהמדינה הפלשתינית היא בעיני כל הפלשתינים בגדה המערבית, ברצועה ובפזורה - היא ירושלים. המדינה משמעותה ירושלים ומדינה שירושלים לא תהיה בירתה לא תהיה מדינה"[19].

לשיטתו של אבו עלאא, ירושלים המזרחית, שצריכה להיות בריבונות פלשתינית, כוללת גם שכונות יהודיות כמו הגבעה הצרפתית ורמת אשכול [20] בנוסף לכך "כאשר ירושלים תועלה לדיון במשא-ומתן, הצד הפלשתיני ידון בנכסים הפלשתינים בירושלים המערבית, בדיר יאסין ובעין כרם"[21].

אבו עלאא טען כי קבלת הצעת הפשרה הישראלית בקמפ דיויד - לפיה תהיה ריבונות פלשתינית מעל החרם וריבונות ישראלית מתחתיו - היא בגידה באמונה: "[הישראלים בקמפ דיויד] הציעו ריבונות פלשתינית מעל פני הקרקע וריבונות ישראלית מתחת לפני הקרקע. מי יסכים לזה? הציעו גם ריבונות פלשתינית וריבונות-על ישראלית. אין לזה תקדים. כמו כן הם הציעו שליטה פלשתינית תחת ריבונות ישראלית, והציעו מעין ייצוג דיפלומטי, כמו שגרירות פלשתינית על אדמת ישראל. מי שמקבל את ההצעות הישראליות האלה בוגד באמונה. הם דיברו על חלוקת העיר לרובעים: הרובע הנוצרי, הרובע המוסלמי, הרובע היהודי והרובע הארמני. העיר מעולם לא הייתה מחולקת לרובעים כפי שהם הציעו… אם יהיה חייל ישראלי אחד באחד מן השערים לעיר העתיקה, יתרוקנו הדיבורים על ריבונות פלשתינית מכל תוכן" [22].

בראיון ליומון הפלשתיני "אל-איאם" אמר אבו עלאא: "ירושלים מצויה כעת בסכנה. ריח של מזימה [שמטרתה] לקבוע עובדות חדשות בעיר נודף, הן מההצעות האמריקאיות והן מההצעות הישראליות. לכן, צריך לתמוך בעמדה הפלשתינית באמצעות החלטה איסלאמית"[23].

למרות דברים אלו, העלה אבו עלאא בנאום בפני הפרלמנט האירופי בשטרסבורג, הצעה ל"בינאום ירושלים"- הצעה שנדחתה לאחר מכן על ידי הנהגת הרש"פ כאשר הועלתה על ידי שמעון פרס. הוא הבהיר בנאומו כי הצעתו מבוססת על החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם משנת 194, היא החלטת החלוקה. על פי הצעה זו, במידה ולא יושג הסדר קבע, יאוחדו שני חלקי העיר ויהפכו ל"בירת העולם" שתוכפף לריבונות בינלאומית [24]

סוגיית הפליטים ו"זכות השיבה"

עמדתו של אבו עלאא' בנוגע לסוגיית הפליטים גורסת כי הפליטים הפלשתינים צריכים לשוב לבתיהם וכי "עקרון זכות השיבה הוא עקרון מקודש וסוגיית הפליטים היא באותה רמה כמו סוגיית מסגד אל-אקצא"[25].

לדבריו, "במסגרת הסכמי אוסלו חזרו לבתיהם יותר מ- 150,000 פליטים פלשתינים, דבר המהווה חלק מהשאיפה הגדולה של שיבת כל הפליטים הפלשתינים לבתיהם והשגת פיצויים בעבור כל הסבל שנגרם להם מאז שנת 1948" [26].

לשיטתו, בנוסף לזכות השיבה צריכים הפליטים לקבל גם פיצויים: "זכות השיבה אינה מבטלת את זכות הפיצוי, וזכות הפיצוי אינה מבטלת את זכות השיבה, ולא מהווה תחליף לה, מאחר שזהו פיצוי הפליטים הפלשתינים על גירושם ממולדתם, הריסת תשתיתם המדינית, החברתית והכלכלית, הפסקת מהלך חייהם וניצול אדמותיהם ובתיהם, במשך חמשת העשורים הקודמים" [27].

כחבר בצוות המו"מ הפלשתיני הביע אבו עלאא תמיכה בעמדה הפלשתינית שהוצגה בפסגת קמפ דיויד לפיה על ישראל להכיר ראשית בעיקרון זכות השיבה של הפלשתינים לבתיהם, ורק לאחר מכן ידונו
הדרכים ליישום זכות זו: "על הישראלים להכיר באחריותם הפוליטית, המשפטית, והמוסרית לטרגדיה של הפליטים ועליהם להכיר בזכותם של הפליטים לשוב. אחרי שישראל תכיר בהחלטה מספר 194 יהיה צורך לדון במנגנון ובתוכניות ל[מימוש] השיבה, ולאחר מכן בזכותם של הפליטים לקבל פיצויים"[28].

4. על זהותה היהודית של מדינת ישראל

אבו עלאא מסרב להכיר בזהות היהודית של מדינת ישראל. בראיון ליומון הלבנוני "אל-נהאר" התייחס לדברי הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש בפסגת עקבה, שנערכה ביוני 2003, בנושא: "דברי הנשיא בוש שישראל היא מדינה יהודית עוררו דאגה רבה בקרבנו, דברים אלו לא היו צריכים להיאמר. לפסגה זו יש אלמנטים חיוביים והם: ההדגשה כי המדינה הפלשתינית היא זכותו של העם הפלשתיני. אבל סוגיות בנוגע למהות [המדינה הזו] ואופייה יקבעו במו"מ...

למה הכוונה [במילים] "מדינה יהודית"? האם אנו אומרים: 'זו מדינה יהודית, זו סונית, זו שיעית, או עלוית ו[מדינה] אחרת היא נוצרית'? אלו הגדרות שיכניסו את האזור למערבולת. כמו כן, הדבר גורם לדאגה בעניין זכות השיבה שהיא אחד מהעקרונות הפלשתינים שאסור לאף אחד לדבר עליהם לפני שנגיע לשולחן המו"מ" [29].

ב- 12 ביולי 1997, השתתף אבו עלאא בהפגנה ברמאללה במהלכה נשרף דגל ישראל. לאחר מכן, בצעדו בשורת המפגינים הראשונה, דרך אבו עלאא על הדגל השרוף.

5. על הדרישה ליישם את "החלטת החלוקה"

למרות היותו אחד מאדריכלי אוסלו שנועד להוביל "ליישומן של החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338", נוכח העיכוב ביישום הסכם, איים אבו עלאא כי הפלשתינים יחזרו לדרוש ריבונות פלשתינית על שטחי 1948 על-פי החלטת החלוקה.

במאמר פרי עטו שפורסם ביומון הרש"פ "אל-חיאת אל-ג'דידה" טען אבו עלאא כי: "ניתן לחזק את הלגיטימיות המשפטית של מדינה [פלשתינית] זו על ידי פניה לבית המשפט הבינלאומי, שישוב וידגיש את לגיטימיות קיומה של מדינת פלשתין, על כל זכויותיה וחובותיה בדומה למדינות העולם האחרות. כמו כן יש להדגיש כי למדינה זו יש גבולות מוכרים מבחינה בינלאומית והם הגבולות שנקבעו בהחלטת החלוקה.

אין ספק שכלל ההחלטות שהכירו בהקמתה של המדינה העברית, בהסתמך על ההחלטה הנזכרת, טמנו בחובן הכרה מובנת מאליה בגבולות המדינה הפלשתינית, שגם אם לא הוקמה באותו זמן, הרי שהלגיטימיות להקמתה עודנה קיימת" [30].

במקרה אחר אמר אבו עלאא כי כדי להאיץ בישראל לבצע את התחייבויותיה "אנו, מצדנו, נשקול מחדש את התחייבויותינו כלפי ישראל ונדרוש לפתוח משא-ומתן חדש על חיפה, יפו וצפת..."[31]

הערות:

1) אל-חיאת (לונדון), 26.10.2000.
2) אל-קדס (ירושלים), 26.11.2000.
3) אל-נהאר (ירושלים), 27.12.1996.
4) The New York Times, December 3, 1998.
5) אל-נהאר, (לבנון), 12.6.2003.
6) אל-נהאר, (לבנון), 12.6.2003.
7) www.aljazeera.net/news/arabic/2003/2/2-6-6.htm
8) אל-איאם (רש"פ), 11.1.2002.
9) אל-איאם (רש"פ),25.1.2003.
10) אל-נהאר, (לבנון), 12.6.2003
11) //www.amin.org/news/abed_elraouf_arnaout/2001/14sept2001.html
12) אל-איאם (רש"פ), 30.7.2003.
13) אל-וטן (עומאן), 25.7.2001.
14) אל-נהאר (לבנון), 12.6.2003
15) אל-איאם (רש"פ), 30.7.2000
16) אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 26.10.2000.
17) אל-איאם (רש"פ), 29.1.2001.
18) אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 22.1.1997
19) אל-קדס (ירושלים), 12.11.1997.
20) ראה ראיון שערך IMRA עם אבו עלאא 22.12.1997.
21) אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 22.1.1997
22) אל-איאם (רש"פ), 12.8.2000.
23) אל-איאם (רש"פ), 30.7.2000.
24) אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ, 6.9.2000.
25) אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 20.12.2000
26) אל-איאם (רש"פ), 13.9.1998.
27) אל-נהאר (ירושלים), 28.6.1996.
28) אל-איאם (רש"פ), 29.1.2001.
29) אל-נהאר (לבנון), 12.6.2003.
30) אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 21.12.1998.
31) אל-נהאר (רש"פ), 28.6.1996.
_______________
- הפורפיל הורכב על-ידי אתר ממר"י; www.memri.org.i