"במקרים בהם חל החריג לכלל, ונדונה עילת היילוד בגין ה'חיים בעוולה', על-אף ביטולה בהלכת המר, ראוי לפסוק את הפיצוי ליילוד על-פי הכללים שנקבעו בהלכת המר, תוך שאיפה, במידת האפשר, להאחדת הפיצוי והתאמתו להלכת המר". כך קובעת (30.4.14) שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה,
יעל וילנר.
הלכת המר היא פסק דינו של בית המשפט העליון, בו בוטלה עילת "חיים בעוולה" כעילה לתביעת פיצוי על לידתו של תינוק חולה אנוש. בית המשפט העליון קבע, כי תביעות כאלו יש להגיש בעילה של "הולדה בעוולה", והדגיש, כי המטרה איננה לפגוע בפיצוי המתאים המגיע לילד ולהוריו.
עם זאת, נותרו מקרי ביניים שלא הוכרעו בידי בית המשפט העליון, ואחד מהם הגיע לפתחה של וילנר. היא מתארת אותו כך: "התובענה הוגשה טרם ניתנה הלכת המר והיא כוללת את תביעת ההורים (שהוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות) יחד עם תביעת היילוד (שטרם נתיישנה, אך עילתו בוטלה בהלכת המר והוראת המעבר לכאורה אינה חלה לגביה משום שתביעתו הוגשה יחד עם תביעת הוריו)".
וילנר מדגישה: "השוני בפסיקת הפיצויים על-פי כל אחת מהעילות, מלבד הברור מאליו כי לאחר הלכת המר חלק הארי בפיצוי ניתן להורים עבור היילוד (ולא ליילוד) אינו סמנטי בלבד. ניתן להצביע על מספר הבדלים משמעותיים: א) בעילת ההורים הפיצוי ניתן בגין 'הוצאות קיום' במקום 'הפסדי השתכרות' של היילוד, וכפועל יוצא - אין עוד מקום לפסיקת פיצוי ב'שנים האבודות'. ב) נבחן כאבם וסבלם של ההורים ולא של היילוד, ובהתאם לכך, נפסק הפיצוי להורים. ג) ישנו הבדל בנוגע לניכויי תגמולי המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצויים".
מסקנתה של וילנר היא כי "יש לפסוק את הפיצוי ליילוד בעילת ה'חיים בעוולה' בהתאם לעקרונות שהתוו ב[הלכת] המר - בהיותו הדין הנוהג, וכן על-מנת שלא יווצרו מערכות פיצוי נפרדות ובלתי שוויוניות".
הדברים כלולים בהחלטתה של וילנר לחייב את מכון מור לשלם פיצוי להוריה של ילידת 1996, הסובלת ממום קשה מולד בעמוד השדרה. המדינה תשלם מיידית 3.6 מיליון שקל, ועוד 2.2 מיליון שקל ישולמו - במלואם או בחלקם - בעתיד, בהתאם לתשלומי הביטוח הלאומי. המכון גם ישלם לה 23,000 שקל לחודש (צמוד למדד) מיום הגיעה לגיל 40, וכן ישלם הוצאות בסך מיליון שקל.
