לקחים מן המלחמה הם לא בלבדיים לחמאס, שגרם להרס ולהרג באוכלוסיה הפלשתינית, בכך שהפר את ההפוגה, ולא השאיר לישראל ברירה - הם מיועדים גם לנו המנצחים, עם או בלי מרכאות כפולות. זה לא רק בכל הנוגע לאמירה "בנפול אויביך אל תשמח ובכשָלו אל יָגל לבך [משלי כ"ד] אלא הרבה מעבר לזה. ההיסטוריה מלמדת אותנו, למוד היטב, שדימום אוכלוסיית האויב והשפלתה הם המרשם לשנאה, הם הזרעים למערכה הבאה ולהרס. יש מקום לא רק לראות מה האויב עשה לנו אלא מה אנו עשינו לו, בעיקר לקרבנות שווא, לחסרי האונים שבקרבו. הם ראויים לחמלה ולעזרה. הדברים אמורים לגבי כולנו ובייחוד לוויג'ילנטים, שצמחו כאן או שקיבלו השראתם במשטרים טוטאליטריים, שמאמינים ב"זבנגים" - אחת ולתמיד.
בדיווחים ובפרשנויות שהתלוו אליהם הודגשה העובדה שרק עכשיו, לאחר שתושבי עזה עומדים מול החורבן, הם עשויים להבין את חלקו של החמאס בהרס ובהרג. באותה מידה, לא פחותה, גם אנו בראותנו כמעט בפעם הראשונה את מימדי ההרג וההרס שנגרמו לתושבי עזה, התודעה שלנו שזה מעשה ידינו, אף היא מציאות שיש להתמודד איתה. סביבון, מעץ או מ"עופרת יצוקה", לא תמיד נופל על האות שבלקיחת כל הקופה. בכך אני בשום אופן לא מבקש להמעיט כהוא זה מן הכורח שבמלחמה זאת. מלחמה צודקת, מלחמה על הבית, תגובה בהיקף כזה או אחר, שאני נותן לה ביטוי מזה שנים. יצאנו מעזה לגבול הבינלאומי ואין לסבול התקפות תכופות עלינו מצד ישות או כנופיות טרור.
עם זאת, הדיווח מלכתחילה לא היה סימטרי. אנו, כלומר המדיה שלנו, הראו כל קורה, כל קיר וכל גג שנפגעו כתוצאה מן הטילים. הכל ב-close-up (תקריב). את עזה ראינו כל הזמן ברקע, בעיקר בחשכה ב-long shot, כשתמרות עשן עולות מעליה. לא הראו לנו את הסבל הפרטני שהמלחמה גורמת לאוכלוסיה של האויב. גם אם דובר צה"ל חסם את המרקע לכל רוחבו, היו די דיווחים מן הצד השני על ההרס וההרג, שחייבים היינו לראות אותם. גם לנו, עם כל הצדק שבמאבקנו, דרושים לקחים. כאשר במסדרונות בית החולים בתל השומר עומד ד"ר אבו אל עייש וזועק בכאבו בפנים ובחוץ, על שלוש בנותיו שנהרגו בעזה, מגיחה מטיחה לעברו, כמעט מסתערת עליו בצעקות ובתנועות ידיים, אישה, על מה שהם גרמו לנו. א-סימטריה. מבחינה זאת יש לנו עדיין כיסים רבים של חוסר סובלנות, בלשון המעטה. אנו טרם הגענו למצב שבו יחד עם האמונה בצדקתנו המוחלטת, לא השכלנו לצרוב בתודעה שלנו ההכרה בעוול, כאב ושכול, שמלחמה גורמת ליריב.
זעקות היחיד חזקות דיין, אין צורך במגפונים
זעקתו של ד"ר אבו אל עייש, שאיבד שלושה מששת ילדיו קורעות את לבי. מאבקם העיקש של נועם ואביבה שליט שובה את נפשי אלף מונים מכל התנועות שמתייצבות מאחוריהם. כאשר נועם שליט מכריז
ש"גלעד חייב להיכלל בכל הסדר", לאחר מבצע "עופרת יצוקה" - אני מבין אותו ומזדהה עימו. אבל ההיגיון אומר שבמקרה זה אין צורך בטרמפ של פלנגות של שדולות כדי לשמוע את העם כולו שהיה רוצה לראות את שליט בבית. לא פחות מכולנו גם הממשלה רוצה מאוד, ואם יש דברים שאני מאמין לה, הוא הדבר שעומד בראש.
אך לעתים, החיבוק הזה, של הציבורי הישראלי, הוא חיבוק דוב, או פריסת כנפיים של בת יענה. צבעוני כל כך וגם צבוע כל כך. הנה תנועת "עלה ירוק" רוצה להפוך למפלגת "גלעד שליט" ובמכתב שאלה שלחו למשפחת שליט הם מצוטטים בין היתר: "אנו מרגישים שללא עזרה פוליטית כלשהי, המאבק של כולנו להשיב את גלעד, מטופל באופן ציני לפחות". האם יכול להיות ציני יותר ממכתב כזה של נטורי הפלורה (הצומח), אשר מוכנים על חשבון רווחתם של הבריות - החי - הפאונה - להפוך עולמות ובלבד שלא יפגעו חלילה באיזו גבעה טבעית.
בכל הנוגע לגלעד שליט, במהלך הקרבות בעזה, תיארתי לעצמי תרחיש, לפיו יחידת קומנדו ישראלית הצליחה להגיע למסתור שבו מוחזק שליט, השתלטו על הבונקר ושחררו את החייל השבוי. בקרב נפלו שבעה קצינים וחיילים, אחד נפצע אנושות, שלושה בינוני, ועשרה בצורה קלה. זה מקאברי - נכון. אבל אלה שמקימים את הצעקות המיותרות, לדעתי, לא מביאים בחשבון כי העסקה עם שוביו של גלעד היא מורכבת מאוד, ולא חשוב מה גובה התמורה. החשיבות טמונה בחשש כבד שהדבר עלול לעודד עוד חטיפות דוגמת גלעד שליט. שָליטים רבים. אז אנא - הצדקנים ושוחרי החופש של גלעד, עשו הכל בשקט, כדי לשכנע שהמחיר שווה, ובאותו זמן לשכנע את החמאס ובני בריתו, שלא יקבל תיאבון ויחטוף עוד.
העובדה שאני לא היחיד שחושב כך, אך אומר זאת, לא מראה על גבורה ואומץ שלי, אלא על חששות של אנשים ומנהיגים לומר את האמת, ורק את האמת. כי על בסיס האמת ניתן להגיע להבנה ולפתרון. אני מאמין ומשוכנע שגלעד שליט ישוחרר, ואני סומך על הממשל, המדיני והצבאי, שהם עושים הכל, ממש הכל, ולא באופן ציני, כדי להביאו הביתה. לכך אנו לא זקוקים לתנועות, שחלקן הם גופים אקסיביסיוניסטיים.
בכלל, באותה מידה שאני, כמו בשירו של שאול טשרניחובסקי (שחקי על החלומות) - באדם אאמין, יש לי קצת רתיעה מתנועות אידיאולוגיות (לא מפלגות), אפילו תנועה כמו "עלה ירוק למען גלעד שליט" - תנועה שלווה עם כוונות טובות - המטרה אינה מקדשת כל האמצעים. אידיאולוגיות קיצוניות ואישים שהיו להם למופת ולהשראה, משמאל ומימין, גרמו לשפיכויות הדמים הגדולות בהיסטוריה. המונים לא הורסים רק את הבסטיליה, סמל הרודנות, אלא גם סמלים הרבה יותר חיוביים.
מלחמה אינה לקוחה מן הז'אנר של המחזמר הסאטירי-דוקרני, שובל של מלחמת העולם הראשונה, בשם OH WHAT A LOVELY WAR - "הוי איזו מלחמה נחמדת", מחזה עם 'הומור שחור' שהופק גם כסרט. במחזה מתוארים אנשי האצולה שישובים להם בטירות, במקומות בטוחים ושלווים ומחווים דעות כיצד יש לנהל את המלחמה. לשמחתנו, זה לא המצב בארצנו. בנים של פשוטי עם ושועים מתגייסים, לסדיר ולמילואים. חייהם בסכנה באותה מידה, הפטריוטיות שלהם זהה. בעוד שהמחזה הוא משל לאיוולת שבמלחמת העולם הראשונה שמיליונים רבים נפלו בה לשווא, הסרט מכוון למלחמת וייטנאם, גם היא מלחמת שולל. לשניהם "מקום של כבוד" בספרה של ברברה טוכמאן: "מצעד האיוולת". מבצע "עופרת יצוקה" לא שייך לסוג כזה של מלחמות, אבל כל מלחמה אינה חביבה. השלום הוא חביב. אני מקווה שיגיע הזמן ועל הבימות שלנו יוצג המחזמר - OH WHAT A LOVELY PEACE ברָכות ובנועם - doucement. לא עופרת ולא יצוקה.
