|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
"הלכת השנים האבודות לא תחסום את חלומות הילדים"
|
חמש שנים לאחר הינתן הלכת השנים האבודות, שבים התובעים אל בית המשפט העליון ● הפעם עומדת על הפרק דרך חישוב ה'השתכרות האבודה'
|
|
כל ילד יכול לכתוב את סיפור חייו
|
|
|
|
|
בחישוב השתכרותו הפוטנציאלית של ילד אשר נפטר בגיל 12 כתוצאה מהתרשלות הנתבעים, לצורך פיצוי משפחתו על אובדן השתכרותו ב'שנים האבודות' אין לקחת בחשבון את הרקע הסוציו-אקונומי ממנו הגיע. כך קבע (יום ב', 26.01.09) שופט בית המשפט העליון, אליעזר רבלין, במה שניתן להגדיר כ'מערכה השניה של הלכת השנים האבודות' אשר הגיע שנית לפתחו של בית המשפט העליון.
עד לפני שנים לא רבות, היה משתלם יותר להרוג אדם מאשר לפצוע אותו. מזיק אשר בהתרשלותו פצע אדם, שילם לו (באמצעות חברת הביטוח שלו) סכומי כסף ניכרים, אשר עלו אף כדי מיליוני שקלים, בגין הפסד השתכרותו, הוצאות שונות אשר יוציא לצרכי טיפולים שונים, סיעוד ועזרה. לעומת זאת, מזיק אשר הרג את הניזק, שילם פחות (ראו: ע"א 295/81 עיזבון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533 (1982)).
נוצרה דילמה אתית ומוסרית, שכן מי שפצע את זולתו שילם פיצוי גבוה לעין שיעור ממי שהרג את זולתו. דילמה זו באה על פתרונה בפסק דין תקדימי אשר ידוע מאז בקרב אנשי המשפט כ"הלכת השנים האבודות" (ע"א 140/00 עיזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004)). מכוח פסק דין זה מזיק אשר הוביל למותו של ניזק יפצה אותו בגין אובדן ההשתכרות בגין ה"שנים האבודות".
גם הלכה זו לא הייתה נקיה לא מדילמות מוסריות ומשאלות אתיות. פיצוי הניזק לפי יכולת השתכרותו הפוטנציאלית מפלה עניים לעומת עשירים. ככל שהניזק צעיר יותר, ואף ילד, וטרם החל את דרכו המקצועית, כך קשה לשער את יכולת השתכרותו העתידית. באותו אופן, קשה גם לנבא כמה היה מוציא הניזק שנפטר על צרכי ביתו ומשפחתו וכמה היה חוסך, קרי, כמה כסף היה נשאר בפועל מאותה 'השתכרות' משוערת.
הלכת אטינגר יושמה בערכאות הנמוכות אשר ניסו ליצוק למונח הכללי של "אובדן השתכרות בגין השנים האבודות" תוכן קונקרטי. עזבון המנוח אטינגר, קרי התובעים המקוריים מן ההלכה המקורית, אשר תיקם הושב לבית המשפט המחוזי בכדי לאמוד את הנזק (לאחר שבית המשפט העליון קבע בפרשת אטינגר המקורית כי באופן עקרוני עזבון המנוח זכאי לפיצוי בגין השנים האבודות) שבו אל בית המשפט העליון בכדי לחדד את ההלכה.
הפעם השאלה אשר עמדה על הפרק הינה: האם יש לאמוד את השתכרותו המשוערת של ילד בן 12 על-סמך הרקע הסוציו-אקונומי שלו? באותה פרשה טענו העיזבון (היינו, בני משפחתו) כי היות וכולם במשפחה משכילים, עושים חייל במקצועותיהם החופשיים ומשתכרים הרבה למעלה מן השכר הממוצע במשק - הרי שסביר להניח כי לו היה המנוח מיכאל אטינגר חי כיום, היה משתכר כמוהם, ברמת השתכרות גבוהה אשר נובעת מהצטיינות במקצוע חופשי - ממש כמו כל שאר בני משפחתו.
בית המשפט, בפסק דין עקרוני ואף חברתי, משיב כי "ניבוי" שכזה של הצלחה או כשלון לילד כה צעיר אינו מוסרי ואף מפלה. אם נלך לשיטת התובעים (המשפחה), קובע בית המשפט, ואם "ננבא" לכל ילד את אותה הצלחה אשר משוייכת קטיגורית לסיטואציה הסוציו-אקונומית אשר ממנה הגיע, הרי שבסופו של יום נדון ילדים אשר באו ממשפחות עניות לעוני תמידי (גם אם משוער, מכוח הצורך לשער את שיעור ההכנסה העתידית לצורך חישוב פיצוי מכוח "הלכת השנים האבודות"), וילדים ממשפחות עשירות לניעות כלפי מעלה בסולם החברתי.
תפיסה זו שגויה חברתית, והיא שוללת מכל ילד את הזכות לכתוב את סיפור חייו במנותק מן הסיטואציה הסוציו-אקונומית אשר ממנה הגיע. בפסק דין אשר גם מרפרר לברק אובמה, קובע השופט אליעזר רבלין כי תפיסה זו אינה מוסרית וכי חישוב הפיצוי בגין השנים האבודות לפי השכר הממוצע במשק "מגלם את סל האפשרויות הבלתי מוגבלות הנתון לכל ילד באופן שווה - עשיר כעני, בן מיעוטים כבן הרוב".
בית המשפט מוצא, בחישוב סתמי לכאורה של השתכרותו המשוערת של ילד שחייו נקטפו בטרם עת לפי השכר הממוצע במשק, פתרון מוסרי, חברתי, צודק ושוויוני.
|
|
ביום 15.3.2004 ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון שעניינו תביעת פיצויים שהוגשה עקב מותו של הילד מיכאל אטינגר ז"ל, בן שתיים-עשרה שנים במותו. המנוח מצא את מותו במהלך משחק עת נפל לבור בלתי-מגודר בעיר העתיקה בירושלים והאחראים לכך נתבעו לפצות את עזבונו ואת בני משפחתו.
בפסק-הדין שניתן כאמור נקבע, בין השאר, כי עזבונו של המנוח זכאי לפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות", אותן שנות חיים שנשללו מן המנוח בשל מעשה הנזיקין (ע"א 140/00 עיזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004). בכך הפך בית המשפט העליון את ההלכה הקודמת בסוגיה זו שנתקיימה במשך למעלה מעשרים שנים (ראו: ע"א 295/81 עיזבון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533 (1982)).
הדיון הושב לבית המשפט המחוזי לצורך השלמת מלאכת חישוב הפיצויים ובית המשפט, בפסק-דין מפורט ומנומק, חייב את המשיבים (הם המערערים שכנגד) לשלם לעיזבון המנוח בגין הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות סכום של 894,577 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (זאת מעבר לסכומים שנפסקו בשלב הקודם בהליך). בעקבות פסק-הדין המשלים בבית המשפט קמא הוגשו ערעור וערעורים שכנגד לעניין פסיקת הפיצויים.
מאז ניתן פסק-הדין בפרשת אטינגר הראשונה נתבהרה והלכה סוגיית חישוב הפיצויים בגין נזקי הגוף בערכאות השונות אשר יישמו הלכה זו. הלכת השנים האבודות מעלה שורה ארוכה של שאלות אשר הפתרון להן אינו פשוט: כיצד מחשבים את הפסד ההשתכרות של ילד אשר טרם הגיע לבגרות ועלה על מסלול מקצועי משלו? כיצד מנכים את סך ההוצאות הצפויות מתוך הפסד ההשתכרות בשנים האבודות? כיצד מתמודדים עם הסוגיה המוסרית ולפיה מותו של אדם עני "זול" יותר ממותו של אדם בעל כושר השתכרות ניכר?
|
|
משפחת המנוח טענה שהגם שבמקרים שבהם ילד נפטר בהיותו צעיר מידי בכדי לנבא את עתידו המקצועי - הרי שבמקרה של המנוח מיכאל אטינגר ז"ל, היות וכל בני משפחתו משתכרים הרבה מעל לממוצע במשק, כולם בעלי השכלה רחבה, חלקם אף סיימו לימודיהם בהצטיינות, ועושים חייל במשלח ידם, בנתונים אלו סביר להניח כי גם המנוח אשר נפטר בהיותו בן 12, היה מגיע להישגים דומים ולרמת שכר זהה. המערערים הצביעו על כך שהמנוח הצטיין בלימודיו, היה בעל אינטיליגנציה גבוהה והשתתף בחוגים רבים, מה שמצביע על סיכוייו להשתכר בעתיד מעל לממוצע.
המשיבים מדגישים לעומתם כי המנוח היה צעיר בגילו "רחוק מתום תקופת הקטינות" וכי לא נצברו אודותיו נתונים מספיקים העשויים ללמד על פוטנציאל השתכרותו בעתיד. הפרטים המתייחסים לבני המשפחה האחרים, כך מציינים המשיבים, אינם רלוונטיים לסוגייה שבמחלוקת.
|
|
- חישוב השתכרות עתידית של קטינים - נקודת המוצא הינה שקטין ישתכר את השכר הממוצע במשק. פיצוי בשיעור זה הינו פועל יוצא של עקרון השבת המצב לקדמותו ושל עיקרון הצדק המתקן. בהערכת נזקי העתיד של הקטין אין להתחשב ברקעו הסוציו-אקונומי, שכן זו תהא התייחסות מפלה. פיצוי נמוך לילד מרקע סוציו-אקונומי נמוך עלול להוות "נבואה המגשימה את עצמה". רבים הוכיחו כי ניתן לנפץ את "תקרת הזכוכית". לכל ילד הזכות לשנות את גורלו על-ידי חריצות, מסירות, רצון עז והשקעה רבה במיוחד. המזיק חייב לפצות את הנפגע על עצם הפגיעה באוטונומיה השמורה לו להתוות את סיפור חייו, על עצם הגריעה מן האפשרות לחתור להגשמה עצמית בתחום המקצועי, על עצם הגריעה מן הזכות לבחור. ההנחה שאלמלא התאונה היה הקטין משתכר כשיעור השכר הממוצע במשק מתיישבת עם עיקרון השבת המצב לקדמותו בלבושו המהותי.
- חישוב השתכרות עתידית של קטינים – החריג לכלל - הגם שהחזקה היא שהקטין ישתכר את השכר הממוצע במשק, יש וחזקה זו ניתנת לסתירה. הוצאתו של ילד המשתייך למשפחה מבוססת מחוץ לגדרו של השכר הממוצע במשק – בשל השתייכותו זו – והותרתו של ילד שלא נולד אל תוך רקע חברתי-כלכלי דומה בתוך גדרו של השכר הממוצע, יוצרת, היא עצמה, חזקה-מפלה בין השניים. יש להיזהר בבני עניים לבל יוצבו בעמדת מוצא נמוכה יותר מזו של בנים למשפחות מבוססות. סטייה זו ניתן וצריך לבסס על נתונים אישיים הנוגעים לנפגע עצמו.
- אימתי יופעל החריג לכלל? - חריגה מהנחת המוצא המבססת את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות על רמת השכר הממוצע במשק מותרת רק באותם מקרים שבהם הוכחו במשפט נתונים עובדתיים חריגים המתייחסים לנפגע עצמו והמוציאים אותו מגדר הנחת העבודה המשמשת ברגיל לפיצוי ניזוקים קטינים. מדובר על בחירה אישית פוזיטיבית של הקטין, שיש לה ביטוי במציאות, בניגוד לייחוס תיאורטי של בחירה בדרך חיים פוטנציאלית.
- ישום למקרה דנן - בית המשפט המחוזי מצא כי לגבי המנוח לא הוצגו נתונים חריגים באשר ליכולותיו. בית המשפט המחוזי מצא כי אין די במה שהובא בפניו, במקרה זה, כדי להוציא את המנוח מגדרי החזקה הנוגעת לבסיס השכר הממוצע במשק. הסברה כי המנוח היה צועד בעקבות בני משפחתו לרמות השכר הגבוהות נותרה אליבא דבית המשפט קמא בגדר אמונה, ובזו, כך פסק, לא סגי כדי לפרוץ את בסיס השכר המשמש, באופן רגיל, לאומדן כושר ההשתכרות של קטינים.
- תכלית הפיצוי לקטין בגין אובדן השתכרות ב'שנים האבודות' - כאשר בקטין אנו עוסקים – הפיצוי עבור הפסד השתכרות לא בא להשיב לו, בשווה כסף, את אובדן המסלול המקצועי שבחר בו – שהרי הקטין טרם בחר מסלול כזה. הפיצוי בא להשיב לו את אופק האפשרויות שהיה פתוח בפניו אלמלא התאונה, את היכולת להתוות את סיפור חייו המקצועי. הגדרה זו של הפיצוי, בשילוב עם הקושי העובדתי להניח כי המציאות של-היום היא גם המציאות של מחר, מבססים את הצורך לאחוז באמת המידה של השכר הממוצע במשק על-מנת להגשים באופן הקרוב ביותר את עקרון השבת המצב לקדמותו.
|
|
- בפני המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין
- בפני השופטת אילה פרוקצ'יה
- בפני השופט יורם דנצינגר
- בשם משפחת אטינגר: עו"ד יעקב נאמן; עו"ד ברוך כצמן; עו"ד רן קדם
- בשם עירית ירושלים: עו"ד אריה כרמלי; עו"ד יואב דור
- בשם החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בירושלים: עו"ד עוזי לוי; עו"ד מיכאל לבן
|
|
|
ע"א 9980/06 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עירית ירושלים
|
|
| תאריך:
|
27/01/2009
|
|
|
עודכן:
|
27/01/2009
|
|
ענבל בר-און
|
|
"הלכת השנים האבודות לא תחסום את חלומות הילדים"
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
משפטן
|
14/08/09 18:11
|
|
|
הימנעות מהענקת סעד זמני בדמות מינוי כונס נכסים לקיבוץ עלולה להסב לחברי הקיבוץ נזק בלתי הפיך זאת משום שייתכן שלא יעלה בידם לממש את זכותם על-פי דין ברכוש הקיבוץ. כך קבעה (יום א', 25.01.09) שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, בבקשה אשר הגישו חברי קיבוץ אשר מצוי בהפרטה, למנות כונס נכסים לקיבוץ, וזאת כדי לממש סעד הצהרתי.
|
|
|
|
|
"החל משלשום, יום ו', ה-23.1.09 נכנסו כ-100 כתבי חוץ לרצועה ועל כן העתירה מיותרת". כך קבעה (יום א', 25.1.09) נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, בעתירה נוספת אשר הגישה התאחדות כתבי החוץ כנגד אלוף פיקוד הדרום וכנגד מדינת ישראל.
|
|
|
|
|
"הטיפול במנוח וההשגחה עליו היו לקויים ובית האבות התרשל במילוי חובתו לדאוג לשלומו של המנוח. התנהלותו של בית האבות ומחדליו הם אלה שאיפשרו את התרחשות האירוע הטראגי שבעקבותיו קיפד המנוח את חייו, שלא כדרך הטבע ולאחר ייסורים קשים". כך קבעה (יום ה, 25.12.08) שופטת בית משפט השלום ברשל"צ, ריבה שרון, בפסק דינה שבו חייבה את בית האבות "בית יפה לגיל הזהב" שבנתניה בפיצוי על-סך 213,000 ש"ח, וזאת בגין התרשלות בטיפול בניצול שואה, התרשלות אשר הובילה לפטירתו בייסורים כתוצאה משריפתו עקב סיגריה בוערת, מבלי שיש בידו יכולת לסלקה.
|
|
|
|
|
ביהמ"ש העליון דחה ערעור שהגיש דוד מילשטיין, עו"ד לשעבר, על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו בגין גניבת כספים מלקוחותיו, ובכללו השעייתו לחמש שנים מחברותו בלשכת עורכי הדין. כמו-כן נדחה ערעור לשכת עורכי הדין על קולת העונש ונקבע כי הכוונה למנוע מהמערער לשמש עו"ד פעיל, מושגת ממילא בתקופת ההשעיה הממושכת בה הוא אמור לשאת, בשל גילו ולפיכך להוצאתו מן הלשכה לא תהיה נפקות כלשהי.
|
|
|
|
|
התובע דורש מהנתבעת פיצוי על סך 17,800 ש"חבגין נזקים שנגרמו לו לאחר שתעודת הזהות שלו, שנלקחה ממנו לטענתו לאחר שנעצר, לא הוחזרה לו בעת שחרורו. הנתבעת טוענת מנגד כי התובע לא הפקיד דבר, אין בידיו ספח הפקדה כפי שצריך להיות על-פי הנהלים, כפי שהדבר משתקף מדוח ראיון אסירים ומפקודת הנציבות. בנוסף טוענת הנתבעת שאין הצדקה לסכום שהתובע דורש. בית המשפט דחה את התביעה.
|
|
|
|
|
