הפיכה כושלת <span style='font-weight:normal;'>[1944]</span>

עשרות ניסיונות קודמים נכשלו, כולל הנחת פצצה תחת דוכן הנואמים שלו, והנחת פצצה שלא התפוצצה במטוסו של הצורר. היטלר היה מוקף משמר ראש חזק ושינה בלי הרף את לוח הזמנים שלו, כך שהתנקשות בו הייתה קשה מאוד. ההחלטה לתלות הכל במותו של היטלר נראית היום, במבט לאחור, אולי מוטעית: לכאורה, היה עליהם להחליט מראש שינהיגו את המרד גם אם היטלר יישאר בחיים, ולשלוח משמר כדי לאוסרו.

קלאוס פון שטאופנברג, שעד מהרה עמד בראש קבוצת המהפכנים, נטל על עצמו את המשימה הקשה מכל – להנהיג את המרד בברלין, ובו-בזמן לרצוח את היטלר, שהתגורר באותה עת בבסיס ליד החזית, מאות קילומטרים מזרחה. למזלו ולמזלם של הקושרים, מונה הרוזן, זמן קצר קודם לכן, לראש המטה של הגנרל, שהיה ממונה על גיוס מילואים. מצבו של הצבא הגרמני בשדה הקרב, ביחוד במזרח, הורע באותו קיץ במהירות, והסובייטים הלכו ודחקו אותו מערבה. שטאופנברג הוזמן שוב ושוב לישיבות המטה של היטלר ועוזריו, לדווח על גיוס מילואים.

שטאופנברג יצא בבוקר לשדה התעופה שליד ברלין, וממנו המריא במטוס קל ל"מאורת הזאב", מטהו של היטלר ברסטנבורג, פרוסיה המזרחית, כיום פולין. הוא הטמין, בתוך חולצה, שתי פצצות בריטיות שלא התפוצצו, ונאספו על-ידי קציני צבא נאמנים למרד. היתרון העיקרי שלהן: הן לא משמיעות רעש, כשהחומצה מכרסמת את חוט המתכת, הצמוד לנָפָּץ.

שטאופנברג נחת בשדה תעופה וחש למטהו של היטלר, כשהוא עובר דרך המחסומים והביקורות. היה זה בניין עם קירות בטון עבים, חסין מהפצצה מן האוויר, אך לא מפצצה שתתפוצץ בתוכו. הוא נכנס לחדר צדדי, ובשעה 12:32 שבר בידו האחת את השפופרת. החומצה שבתוכה החלה לכרסם את חוט המתכת, שהיה עתיד להגיע לחומר הנפץ לאחר 10 דקות בדיוק. שטאופנברג השאיר את הפצצה השנייה ברזרבה, בצד, הכניס את הפצצה הטעונה לתיק המסמכים שלו, ונכנס לחדר הישיבות.

בצורה טבעית ומבלי לעורר חשד, שם שטאופנברג את התיק הממולכד מתחת לשולחן. היה זה שולחן עץ של 6 על 2 מטרים, נשען לא על 4 רגלים אלא על שתי תמוכות עץ כבדות. שטאופברג שם את הפצצה מתחת לרגליו של האלוף בראנדט, בסמוך לכסאו של היטלר, שהיה היחיד בחדר שישב (כל היתר עמדו). עתה הגיע רגע גורלי: בראנדט התכופף על המפה הגדולה שנפרשה על השולחן, הרגיש שמשהו מפריע לו ברגל, ודחף את התיק לצידה השני של תמוכת העץ הכבדה. הזזה זו הצילה, למרבה הצער, את חייו של היטלר.

שטאופנברג חמק בצורה לא-שגרתית מהדיון (בדרך כלל, איש לא העז לצאת מהחדר לפני הרודן), נטל את הפצצה הרזרבית ומיהר לצאת, כדי להגיע לברלין ולנהל משם את המרד. ב-12:32, בעודו עומד מחוץ לבונקר, התפוצצה הפצצה.

כל אלו שהיו מצידה של תמוכת העץ שהייתה ליד הפצצה ובכללם בארנדט עצמו, נהרגו או נפצעו קשה. אולם היטלר, שהתמוכה הפרידה בינו לבין הפצצה, רק נפגע בידו ובאוזנו. הייתה כמובן מהומה גדולה, הדיון הופסק, ואנשי אס-אס והמשמר האישי החלו לחפש את מניח הפצצה.

מניח הפצצה מיהר לצאת מהמתחם, לא לפני שבדה סיפור, כדי לעבור דרך המחסומים, שכמובן הורדו מיד לאחר הפיצוץ. הוא זרק את הפצצה השנייה בצד הדרך, עלה על המטוס האיטי שהמתין לו, וטס שלוש שעות לברלין.

כשהגיע לברלין, כדי להנהיג את המרד, נחרד לראות שדבר לא נעשה! הקושרים קיבלו מידע לא ברור מ"מאורת הזאב", ומכיוון שלא היו בטוחים שהיטלר נהרג – ואכן כך היה – לא עשו דבר. שטאופנברג נשבע לשקר שראה את גופת היטלר, ועודד את הקושרים לפעולה. הם החלו לתפוס משרדים ולגייס חיילים, אך משום מה לא תפסו את אולפני הרדיו ואת מרכזת הטלפונים המרכזית.

היטלר, כאמור, נפגע קל, ולא נהרג. אמן התעמולה יוזף גבלס הודיע על כך לאנשי הממשלה בברלין. מפקד הגדוד, שהיה אמור לאסור את פקידי המשטר הנאצי, דיבר ישירות עם היטלר, בטלפון מהמרכזת שלא נתפסה, זיהה את קולו, הפך צד ואסר את ארבעת הקושרים המרכזיים, בהם כן שטראופנברג. המרד נכשל תוך מספר שעות.וארבעת הקושרים הוצאו מיד להורג ביריות. שעה קלה קודם לכן בקע קולו של היטלר מרדיו "קול ברלין", שאף הוא לא נתפס על-ידי הקושרים, וכל גרמניה הבינה שניסיון ההריגה נכשל.

האס-אס פעל לאחר מכן באכזריות, עצר אלפים, העמיד רבים מהם לדין, שלא היה משפט צדק. מאות נידונו למוות, והוצאו להורג בתלייה או ביסורים. גם אלמנתו של הרוזן נאסרה, אך במזל שרדה.

מה שעצוב ומצמרר יותר מכל: המשטר הנאצי לא התמוטט. הצבא הנאצי המשיך להילחם עוד כתשעה חודשים. האס-אס והגסטאפו הספיקו לרצוח עוד מאות אלפי יהודים, כולל חלק ניכר מיהדות הונגריה. הקץ בא רק ב-30 באפריל 1945, כאשר היטלר המובס התאבד סוף-סוף. שמונה ימים לאחר מכן נכנעה גרמניה.

לאחר מותו, הפך קלאוס פון שטאופנברג לגיבור. ספרים וסרטים סיפרו את קורות המרד. ממשלת פולין הציבה, בנוכחות בניו, אנדרטה שלו באזור האגמים, ליד הבונקר המשוחזר, היום אתר תיירות מבוקש. בברלין יש רחוב על שמו של הרוזן, וקורות המרד מסופרות ב"מוזאון ההתנגדות", באותו רחוב.