רבים וטובים בישראל מתלבטים בשנים האחרונות בשאלה חסרת מענה נאות: מה היו הגורמים לכך ש"העבודה", המפלגה שהצמיחה מנהיגים בעלי שעור קומה, הקימה וניהלה את המדינה שנות דור, "הצליחה" לאבד את השלטון, הידרדרה עד אל גבולות החידלון הפוליטי, הבריחה מעל פניה מאות אלפי בוחרים שהאמינו בדרכה והפכה כמעט ל"לא רלוונטית" בעיני רוב העם.
כל התשובות שהוצעו עד כה לשאלה המרתקת הזו פתרו, אולי, חלק מן התעלומה, אך אף אחת מהן לא הייתה ברורה וחד-משמעית כמו התשובה המוצגת לנו כיום באירוע הסגידה לעצמו, שמציג שמעון פרס בחגיגות יום הולדתו השמונים. כמו פרס כך מפלגתו. הוא והיא פשוט מנותקים באופן מוחלט מן העם ומן המציאות הקשה שבה מתבוססת מדינת ישראל מאז פרצה האינתיפאדה הנוכחית.
איש אינו יכול להאשים את שמעון פרס שאינו מכיר את עוצמת המצוקה הכלכלית-ביטחונית-חברתית המעיקה על קיומה של ישראל. נכון שהמצוקה הזו אינה משנה דבר מבחינת איכות החיים הטובים שפרס האיש מנהל ביום-יום הקיומי שלו, או את היקף נסיעותיו המרובות לחו"ל. אבל את העובדות הוא יודע, לפחות מקריאת עיתונים שבהם הוא נוהג לחפש את שמו בכל קונפיגורציה אפשרית. הוא שמע על קשיי הקיום של מאות אלפי המובטלים המציפים את המשק הישראלי כגל סערה המאיים להטביע;
הוא נפגש אישית עם ויקי קנפו וליטף את ידה בחמלה-כאילו כאשר בא לבקר אותה נוכח מצלמות הטלוויזיה ושמע ממנה על מצוקת האמהות החד הוריות; הוא מכיר את קשיי החיים של בני דורו, נפגעי הקיצוץ בקצבאות של הקשישים; הוא שמע וקרא על הגזירות שנחתו על מערכת החינוך והביאו את הנוער הישראלי אל סף הבורות גם בתחום הלימודים ההומניים וגם במקצועות הריאליים;
אם התוצר של ידיעת עובדות החיים המרות האלה הוא הפקת אירוע מפואר, בנוסח ימי פומפיאה העליזים לפני הקריסה הגדולה; אירוע הגובל ממש בעבודת אלילים כשהכוכב הוא "האליל האחד והיחיד" שמעון פרס; אירוע בזבזני הנשען בחלקו הארי על משאבי הקופה הציבורית המצומקת בהוצאות העסקתם במשימות אבטחה של אלפי שוטרים ואנשי שירותי הביטחון, למשל - הרי הדברים מעידים על הניתוק המוחלט של האיש שמעון מן העם שבתוכו הוא יושב, על היהירות האישית מעריצת-עצמה, על הזלזול המוחלט בכספי ציבור בשעה שהדברים נוגעים לענייניו הפרטיים.
אין טוב מן הניתוק הזה כדי להציג את המענה הנכון לשאלה אנא פנתה מפלגת העבודה הסוציאליסטית לשעבר ומדוע מאסו בה תושבי ישראל.
שמעון פרס טוען בתשובה לשאלות התקשורת כי לא הוא יזם את האירוע, כי החגיגה הבומבסטית ממומנת כולה מכספי תרומות. אולי זה גם נכון ואולי לא, אבל מה צריך הציבור לחשוב על אמיתות ההסברים של שמעון פרס כאשר הוא צופה, בערוץ 2 של הטלוויזיה, בשחקנית-האורחת קתלין טרנר הפוסקת מול המצלמה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי "מר פרס מימן את המלון אבל אני מבקשת לכסות מכיסי את כל העלויות האחרות".
גם אם נכונים דברי שמעון פרס, כי מקור כל המימון של פסטיבל ההערצה העצמית הוא מעשה ידיהם של חבריו-מעריציו, עדיין יש טעם לפגם בחינגה והילולה רהבתנית כזו נוכח המצוקה הקשה הרובצת על כל אזרחי ישראל. אבל כנראה שייצרו של פרס לפרסומת עצמית גבר עליו.
בתור פרנקופיל ידוע ודאי שמע פרס על הוגה הדעות הצרפתי מישל דה מונטיין בן המאה ה-16 ועל כן ראוי לו שיקרא משהו מדברי ההגות מלאי התבונה שכתב האציל הצרפתי הזה באשר לרדיפת הפרסומת. וכך כתב הפילוסוף הצנוע מונטיין (בתרגומו של ישורון קשת): "סבורים אנו כי להפיץ את שמנו ברבים ולזרותו בפיות הרבה - פירושו להגדילו ולרוממו; חפצנו הוא כי יקבלוהו (את שמנו) ברצון ויחשבו עליו טובות וכן כי תצמח לנו טובה מפרסומו זה... אבל יותר משאנו דואגים לכך כיצד ידברו הבריות על אודותינו הרינו דואגים לכך שידברו על אודותינו; די לנו בזה ששמנו נישא על שפתי הבריות ולא איכפת לנו אם לגנאי או לשבח; דומה הדבר כאילו הפרסום יש בו, במידת מה, משום מסירת חיינו ואריכות ימינו למשמרת בידי זולתנו".
ועוד כתב מונטיין, מפיהם של מוריו הרוחניים, חכמי יוון העתיקה, על אודות הדרך שבה אנו קובעים מה ערכם של בני האדם. למה זה - שאל מונטיין - כאשר אנו באים להעריך אדם אנו בוחנים אותו כאשר הוא מסתיר מעינינו את הדברים האמיתיים שעל פיהם בלבד אפשר לשפוט מה ערכו באמת. יש לדון את האדם - כך ממליץ מונטיין - לפי עצמו ולא לפי מה שעדוי עליו. וכמו שאמר אחד הקדמונים לעמיתו: "התדע למה פלוני נראה בעיניך בעל שיעור קומה? משום שאתה מכניס בחשבון גם את גובה עקביו".
מי שבאמת ראויה לכל שבח על רגישותה האישית, זו רעייתו של שמעון פרס, סוניה, שהחליטה לא ליטול חלק בהצגה הראוותנית. יהיו סיבותיה של סוניה פרס להחרמת האירוע היחצ"ני המתוקשר אשר יהיו - ברור כי היא מוכיחה בגרות ציבורית שבעלה מזה חצי מאה כנראה אינו ניחן בה. אילו נהג פרס כמו רעייתו, בענווה ובצניעות של משרת ציבור, אולי היה גם העם נותן בו את אמונו. אבל כנראה שהעם היושב בציון יודע היטב מי מתאים להנהיגו.
על-פי ההיסטוריה האישית שלו וייצר הפרסומת הבלתי נלאה - שמעון פרס הראוותן והנהנתן בוודאי שאיננו "כוס הקפה" של עם ישראל.
