זהו זה! לדעתי, האסטרטגיה שנקטה עד עכשיו הנהגת המדינה לא צלחה, ויהיו כאלו שיגידו שהיא נכשלה. עיקריה היו אלו: להכות חזק את החמאס, לא להכריעו, לא להשמידו, לא לכבוש את רצועת עזה; להביא בסופו של יום לשקט, כאשר שקט מצד החמאס יענה בשקט על ידינו; איפוק, זהירות, אי-התלהמות והתחשבות ב"מה יגיד העולם". במסגרת זאת, בין השאר, המשיכה ישראל לספק לחמאס דלק, חשמל, מים ואוכל. ההיגיון האסטרטגי היה שתושג הרתעה, דהיינו החמאס יירתע מלהמשיך ולירות וניתן יהיה להגיע עמו, דרך המצרים, להסדר ארוך טווח שבמרכזו יעמוד העיקרון של פירוז הרצועה תמורת שיקומה. וכל זאת גם על-רקע הבידוד המדיני הכבד של החמאס, שעה שלמעט קטר, מדינות העולם הערבי, בראשם מצרים וסעודיה מתייצבות נגדו. מעניין שהגורם המדיני הבינלאומי הראשון שנתן לכך יד היו שרי החוץ של האיחוד האירופאי. דווקא האמריקנים צידדו בהתחלה בקו הקטרי, שהוא החמאסי, ועיקרו: מילוי כל דרישות החמאס, ובכלל זה גבול ימי ואווירי פתוח, על-מנת שניתן יהיה בשיא הקלות והמהירות לחמש מחדש את החמאס.