לשון מפלה וסטריאוטיפית של הסכם עבודה יכולה להוות התנהגות פסולה בפני עצמה, משום שיש לה תרומה נכבדה להנצחתה של אפליה אסורה. כך קובע (26.8.14) בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב.

השופטת נטע רות התייחסה להסכם משנת 1980 בבנק לאומי, אשר זכה לכינוי "הסכם הקשישים", ובו נקבעה חובת פרישה מעבודה בבנק בגיל 67. לדבריה, יש להתנגד לניסוחים כאלו "בשים לב להשפעתם של סטריאוטיפים ודעות קדומות על הפנמתן של תחושות נחיתות אצל קורבן האפליה, הפנמה הגוררת בעקבותיה נחיתות בהשתלבות בשוק העבודה בטווח הארוך והנצחה של מצבי אפליה".


לדעת רות, אין להתבונן על הסכמים כאלו במבט צר של תוצאתם המיידית, אלא במבט רחב של השלכות השימוש בלשון סטריאוטיפית, במיוחד כאשר זו מכוונת כלפי קבוצות מוחלשות - דוגמת זקנים. היא אומרת, כי יש לפרש את חוק איסור האפליה ככולל גם מה שמכונה "אלימות סימבולית", על-מנת לשרש דעות קדומות.

הדברים נאמרו בהחלטת בית הדין לקבל את תביעתו של דוד כהן, שהועסק כשומר בבנק, בעקבות פיטוריו בגיל 68. התביעה התקבלה בעיקר משום שבית הדין הארצי לעבודה כבר קבע שההסכם משנת 1980 מהווה אפליה בלתי חוקית, שכן אין בו זיקה בין טיב העבודה לבין גיל הפרישה, ובנק לאומי לא הצליח להוכיח קשר כזה במקרהו של כהן.

רות קבעה, כי הבנק ישלם לכהן 165,000 שקל, מתוכם 105,000 שקל כפיצוי על אפלייתו ועל הפגיעה בציפייתו להמשך ההעסקה. נציגי הציבור עדנה גרוס ואורי שלוש הסכימו עם רות. את כהן ייצג עו"ד אלכסנדר ספינדר, את בנק לאומי ייצגו עו"ד נחום פיינברג וקרן שליט, ואת נציבות שוויון זכויות בעבודה - עו"ד שרון אברהם-ויס.