אוסלו: סיפורו של כישלון ידוע מראש

השבוע, לפני 10 שנים - נחתם בטקס חגיגי במדשאת הבית הלבן שבוושינגטון, ההסכם הידוע כ"הסכם אוסלו". על החתום: שמעון פרס בשם ישראל; מחמוד עבאס (אבו-מאזן) בשם "אש"ף". מאמר זה הוא ניסיון לשחזר מעט את הנחשול המשיחי האדיר שאחז בשמאל הישראלי דאז, את האמיצים שעמדו בפרץ; ואת גל ההתפכחות הכואב. ושאלת השאלות היא: האם הלקח נלמד?

1) "בעולם הערבי מקובל שהצהרות זה עניין גיאוגרפי. אתה מצהיר לפי המקום" (שמעון פרס, מוסף "ידיעות אחרונות", 15.09.1993).

נהוג אצל חלק מאיתנו לומר, בעיקר בעידנא דריתחא, ש"הערבים שקרנים". אך האמת היא שאין זה לגמרי מדויק. יותר נכון לומר שהם מומחים באמנות הכזב. ומהו ההבדל - ישאל השואל?
ובכן: שקר זאת אמירה שאין אפשרות לאמת אותה באופן מיידי - ולכן יש להסתמך על האומר. המשפט "לפני שנה טיילתי באירופה" - יכול להיות דבר שקר - או דבר אמת. אך כזב, לעומת זאת, הוא שקר כה שקוף ומופרך - עד שרק אוויל מושבע מסוגל 'לבלוע' אותו. דוגמא לכזב, למשל, יכולה להיות ההכרזה המתלהמת של "קול הרעים מקהיר" על "כיבוש תל-אביב" בימי מלחמת ששת-הימים.

בכל הנוגע לכזבנות אש"ף, היו אמורים היהודים לדעת מזה זמן - שבאנגלית - כלפי התקשורת המערבית או שוטי-שלום יהודים - מסוגלים דוברי אש"ף להגיד כל דבר שינעם לאוזן המערבית; אך בערבית - בדיונים פנימיים או בנאומים פנים-ערביים - מציגים ראשי אש"ף את האמת האידיאולוגית והאסטרטגית שלהם.

שישה ימים לאחר חתימת ההסכם, נאם יאסר ערפאת בפני שרי חוץ ערביים בקהיר ואמר כדלקמן:

"המטרה הראשונה תהיה שחרור כל השטחים הכבושים וחזרתם של כל הפליטים, הגדרה עצמית לפלשתינים וכינון מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים".

הדברים הללו אינם גילוי מאוחר של דוחות מודיעין סודיים, כיוון שפורסמו שחור-על-גבי-לבן בעמוד הראשון של "הארץ", 20.09.1993, ושל עיתונים ראשיים אחרים.

כמו-כן, חמישה ימים לפני ההסכם, התראיין ערפאת לעוזי מחניימי בשבועון "העולם הזה", ושם לא חשש להצהיר כי "אני מבטיח שבעתיד, ישראל ופלשתין תהיה מדינה אחת מאוחדת, שבה יחיו יחד ישראלים ופלשתינים."

הערה זו יש בה כדי להאיר נורה אדומה, שהרי נוסח זה הוא העתק נאמן של תכנית אש"ף מ-1968 לחיסול ישראל באמצעות התירוץ של מדינה פלשתינית "חילונית דמוקרטית" מהירדן עד הים.

אך לא היה צורך בפילפולים מיותרים. מיד התערבה בשיחה אום ג'יהאד, ושאלה:

"אבל אבו-עמאר, זה הרי מה שהצענו ב-69'".

באותה הנקודה, יכול היה ערפאת להפיג את חששותיהם של הישראלים קוראי העברית שאחזו בידיהם את גיליון "העולם הזה", אך במקום זאת הוא רק חיזק את דבריה. כך דיווח עוזי מחניימי:

"הוא מתקן אותה: "לא ב-69', ב-68'".

לכאורה, היה די בכך על-מנת לבטל את ההסכם כולו, או לפחות לגרום לממשלת ישראל להעמיד אולטימטום שיתבע בפני ערפאת לחזור בו מיידית ובאופן מלא מהצהרותיו החיסוליות.

אך דבר לא נעשה - והקטר שיצא מאוסלו, ציפצף ציפצוף ארוך - והמשיך בדרכו.

2) "אחד הימים בהיסטוריה הפותחים ספירה חדשה".
(שולמית אלוני, "הארץ", 05.09.1993).

השמאל הישראלי, שנוהג להתהדר בכתר ההיגיון, השכל והרציונליות, מקפיד להטיח ביריביו מהימין את כתם ה"טירוף המשיחי". אך אם ננסה להיזכר היכן עוד ניסו לפתוח "ספירה חדשה", ניזכר, אולי, במהפיכה הצרפתית שהתמחתה בעריפת ראשים בראש חוצות, או במהפיכה הרצחנית המחרידה של פול פוט, שטבח מאות אלפים מבני עמו וניסה במקביל לפתוח "ספירה חדשה", על-ידי מחיקת העבר.

בכתבה בביטאון "דבר" ז"ל (10.09.1993), מתוארת ישיבת קבינט, שדומה יותר לתיאור של ישיבת מלאכי-השרת. שר האוצר בייגה שוחט "חש אישית במשק כנפי ההיסטוריה"; שר הקליטה יאיר צבן הרגיש שותף ב"מעשה הרה גורל", והשר לאיכות הסביבה יוסי שריד שרואיין באותו יום, החליט ש"ישראל נולדת מחדש, לחיים של שלום וביטחון" - ואף קבע, בצניעות האופיינית לו, ש"שר ההיסטוריה הוא מהיום חבר בממשלה הזאת".

הימים היו, כאמור, גם ימי תחילת שנת הלימודים, והמשורר נתן זך ("חדשות", 02.09.1993) הישווה בין הקשיים שבמעבר בין הגן לכיתה א', לבין המעבר בין עידן ה"חזונות המשיחיים" אל עידן השלום. ומסכם איש הרוח בכך ש"אפילו הדינוזאורים נעלמו מן הארץ והקופים ירדו מעל העצים והפכו לבני אדם..."

ב-04.09.1993 התקיימה הפגנה בכיכר מלכי ישראל, וכך תוארה על-ידי כתב עיתון "חדשות":

"אופוריה היתה רק תיאור חלקי של האווירה ששררה אמש בכיכר מלכי ישראל... אתמול היתה שם תקווה של נעורים חסרי דאגות, זרה משהו לאוויר הארץ הזאת, לאזור הזה. מפגינים מקיבוץ נירים מרימים כרזה עם קריקטורה של רפול, שאמר ש"אחרי השלום יפגיזו את נירים". על הכרזה שלהם כתוב, "קיבוץ נירים לא מפחד מהשלום". נאומים גדולים לא היו אתמול בכיכר. אף נאום לא הצליח לתרגם למלים את זרמי החשמל שהיו באוויר..."

תופעה מעניינת במיוחד ניתן היה למצוא במכתב ששלח יצחק בן-אהרון, מאחרוני הסוציאליסטים האדוקים בישראל - אל מערכות כל העיתונים החשובים, ב-02.09.1993. עד כדי כך נלהב בן-אהרון מהשלום, שלא נרתע מלנקוט בצעד "אנטי-עובדים" מובהק: הוא קרא לראשי ההסתדרות "להכריז על הפסקת כל פעילות בתחום יחסי העבודה, העשויה לשבש את ריכוז כל הכוחות להשגת השלום. שרי הממשלה... נדרשים להורות לכל המשרדים והמפעלים אשר הממשלה שותפה בהם להפסיק כל פעילות שאיננה מוסכמת ביחסי העבודה עד סוף השנה. יש להקפיא את המצב הקיים - לא פיטורים, לא סגירת מפעלים, לא שחיקת שכר וכיו"ב..."

זאב שיף, הפרשן הביטחוני הבכיר של "הארץ", אדם שקול בדרך כלל, פסק כדלקמן: "על אנשי מודיעין ישראלים יהיה להחליף מידע עם אנשי אש"ף, שאתמול נחשבו לטרוריסטים, במאבק המשותף נגד הטרור החדש המכוון נגד ההסכם... כדי לעמוד במהפך נפשי זה יש קודם כל להשתחרר מהדימויים הסטריאוטיפיים שרובנו התאהבנו בהם. ("הארץ", 15.09.1993).

"ההיסטוריה משיקה בכנפיה במעשי השלום", קבע ח"כ רן כהן ממר"צ בנאום בכנסת (21.09.1993), אך כתמיד - כושר הביטוי היה שמור לסופרים ולמשוררים:

חיים חפר התחיל לדבר עם המתים ולדבר בשפת הציפורים: " ...וַאֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר "שֶהֶחֱיַנוּ וְקִיְּמַנוּ" - אַךְ אֲנִי נוֹשֵךְ אֶת שְפָתַי / אֲבָל "וְהִגִּיעַנוּ לַזְּמָן הַזֶּה", אֲנִי שוֹמֵעַ מִכָּל מֵתַי / וַאֲנִי רוֹאֶה יוֹנִים צְחוֹרוֹת מְרַחֲפוֹת מִמַּעַל וְהֵן הוֹמִיּוֹת בֵּין בְּרוֹש לִבְרוֹש / וְהֵן - עוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם הַמּוֹלִיכִים אֶת הַקּוֹל: הַתִּשְעָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר, אֶלֶף תְּשָע מֵאוֹת תִּשְעִים וְשָלוֹש.
("ידיעות אחרונות", 10.09.1993).

זיוה יריב, בעלת טור ב"ידיעות אחרונות" (15.09.1993) - נמצאת על סף איבוד שפיות הדעת:

"היום הרת עולם, והיד כותבת וחותמת, ויד לוחצת יד על המדשאה שם בבית הלבן, כי בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון.

ומלאכי שלום יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון.

הנה כי כן, נשברתי. גם אני נסחפת. ודמעה נושרת, ועוד אחת, והלב פועם, והבטן מקרקרת, אבל השמחה גואה, מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום..."

המחזאי יהושע סובול, משווה - לא פחות - את הסכם אוסלו לתגלית של גליליאו גליליי בדבר סיבוב כדור הארץ סביב השמש, ואת מתנגדי ההסכם לכנסיה הקתולית - שכמעט העלתה את גליליי על המוקד ("חדשות", 06.09.1993);

בחול המועד סוכות, מודיע הסופר א.ב. יהושע למתנחלים בתקוע: "אל תתלו את יהבכם על אופציית הכישלון של ההסכם. הוא לא יכשל..."

וכמובן - איך אפשר בלי הזיותיו הפיוטיות של המשורר שנקלע בטעות אל הפוליטיקה, הלא הוא שמעון פרס, בעצרת האו"ם 28.09.1993:

"בעת חתימת המסמכים במדשאת הבית הלבן, כמעט חשתי את רוח האביב, ודמיוני הרקיע אל שמי ארצנו, שדומה כי נעשו בהירים יותר בעיני הבריות, גם בעיני המתנגדים. במדשאה יכולת לשמוע את מצעדן הכבד של נעלי הקרב, העוזבות את הבמה אחרי מאה שנות מעשי איבה. ויכולת לחוש בצלילם העדין של צעדי השלום, הקרבים ובאים..."

גם מקומה של ההסתה לא נפקד:

כבר ב-20.10.1993 בנאום בכנסת, השתמש שר הבריאות חיים רמון במנטרה החביבה על השמאל: "הימין עם החמאס נגד השלום":

מה רוצים אלה שעושים את הטרור? הם רוצים לבטל את ההסכם. איך הם יבטלו את ההסכם? על-ידי כך שהם יגרמו לפגיעות בנפש ולמעשי טרור, ואתה תקום בכנסת ותאמר שצריך לבטל את ההסכם. מה זה אם לא בדיוק למלא אחר רצונם של אויבי השלום? אז למה אתה [ח"כ הלפרט מיהדות התורה] מצטרף אליהם?

כל חטאו של ח"כ הלפרט היה לשאול מדוע לא בוטלה ה"אמנה הפלשתינית".

בעיתון "חדשות" כתב ה'משורר' יהונתן בן-נחום:

גונבי הספר מהתלמיד, שודדי המיטה מהחולה, /
גוזלי הלחם מפי המובטל והעבודה מיד העולה /
בן מאמו השכולה ונער מעלמה אוהבת,/
בונה ציון בדמים, ובמוות מולך בקדושה כובלת, /
ספסרי בורסת הדמעות ובנק הדם לעשות בו רווחים, /
כל כלב בא יומו. כמה טוב לשמוע אותם נובחים, /
אות כי עת להתעורר מההרס ומרוח עוועים /
עת לבנות, עת לקלוט, עת לטעת, עת לרפא את הפצעים, /
עת לטהר את הארץ ממי שופכין ומאוויר מזוהם, /
מחלאת מזבלות ואשפתות, ומכלבי הדמים וחלאתם. /

3) "...הרכס של הר גילה, הלא הוא בית ג'אללה. שם תהיה האוטונומיה של ערפאת. משם, מהרכס הזה שניבט לפנינו, יוצבו כלי הנשק בכינון ישיר..." (רחבעם (גנדי) זאבי ז"ל, הפגנה בכיכר ציון, 01.09.1993, באדיבות "ערוץ 7").

רובם המוחלט של אנשי השמאל, זלזלו עמוקות בתחזיות אנשי הימין, או שהדחיקו אותן בכל כוחם. בכל מקרה - קו ההגנה האחרון שנקטו בו היה בנוסח "ההסכם הפיך. יהיה טרור - לא יהיה הסכם".

אבא אבן ז"ל הבטיח, ש"במקרה הגרוע ביותר, נוכל לבטל את כל העניין. אם שואלים אותי, מדוע ישלימו הפלשתינים עם ההסדר, התשובה היא שאין להם אפשרות אחרת אלא לחזור למצב של השלטון הצבאי שלנו. תמיד טוב לתת לאויב שלך דבר שאתה יכול גם לשלול ממנו, שיהיה לו מה להפסיד" ("דבר", 03.09.1993).

מי שהיה אז שגריר ישראל בארצות-הברית, פרופ' איתמר רבינוביץ', הרגיע את החוששים:

כל המסגרת של ההסכם נתונה כל הזמן במעקב, בביקורת. היכולת לבטל או להטיל סנקציות נתונה בידינו" ("דבר", 15.09.1993).

סגן שר הביטחון (סגנו של רבין המנוח), הלא הוא רב אלוף (מיל') מוטה גור ז"ל, ענה לשאלת המראיין בשבועון "העולם הזה" (01.09.1993):

יש לפלשתינים עניין ממדרגה ראשונה שזה לא יקרה. אני מאמין שהם ישקיעו בכך מאמצים כבירים".

ואם, למרות הכל, הם לא יצליחו?
"צה"ל פה. לא צריך לפרט יותר".

צה"ל יחזור לעמדותיו וישראל תבטל את האוטונומיה לאחר שתקום?

"צה"ל פה. חזק. נמרץ..."

אך מכל האוסלואידים המושבעים - הגדיל לעשות דר' יוסי ביילין, סגן שר החוץ דאז:

"ברור לחלוטין, שאם המשטרה הפלשתינית לא תמנע טרור ולא תעצור כל מי שינסה לפגוע בישראל או בישראלים בישוביהם בעזה וביריחו, אנחנו נחזור למצב הקודם, שבו סמכות העל בענייני הביטחון, על כל המשתמע מהם, תחזור לידיה של ישראל" ("העולם הזה", 08091993).

___________


בימים הטרופים ההם, של טרום ביאת משיח השלום, לא היה קל או פופולרי לעמוד נגד הזרם. הסקרים הציגו רוב בעד ההסכם, שנע בין חמישים לשישים אחוזים; רבין המנוח - נישא על גלי תהילת העבר וההווה כ"מר ביטחון" - עטה על ראשו גם הילת "מר השלום". הציבור הישראלי, שחונך על ברכי השאיפה המתמדת לשלום - היה מוכן להיאחז בכל קש על-מנת להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

אך היו כמה אנשי ציבור - כמו גם אנשים פרטיים - שהתייצבו באומץ אל מול הנחשול האדיר והתריעו בפני הסכנות. המפורסם שבהם, כמובן, הוא ח"כ בני בגין, שחזה בדייקנות, בין השאר, את מרד אוקטובר 2000:

"במהרה יתברר למר רבין ("דה גול" בפי מר פרס בכנסת), שערבים המגדירים עצמם כ"פלשתינים" אינם יושבים רק בעזה וביריחו ובשומרון, ולא רק בירדן ובסוריה ובלבנון, אלא גם בגליל ובוואדי-ערה. הגשמת השאיפות הלאומיות והפוליטיות של הערבים בג'נין ובנותיה מוכרחה להרעיש גם את סכנין ושכנותיה. אם שילה, ובה מקדש אבותי, היא כחתיכת אלג'יריה ליצחק דה גול, כי אז תוכיח גם בעירת הגליל את מה שנלמד כבר ב-1947: כשחבלי ארץ אבותינו נשלטים בידי זרים, אין ביטחון למדינת היהודים וכך גם לא יהיה לה שלום" ("ידיעות אחרונות", 14.09.1993).

קצרה היריעה מלהביא בזו אחר זו את תחזיותיהם המצמררות - והמדויקות-להכאיב - של מתנגדי ההסכם מכל סוגי הקשת: פוליטיקאים; עיתונאים; אנשי אקדמיה ותקשורת, וכן אנשים פרטיים. עם זאת, תקציר מאלף נמצא בדבריו של העיתונאי והסטיריקן מאיר עוזיאל, שבזאת הפעם דיבר בשיא הרצינות, שלושה שבועות בלבד לאחר חתימת ההסכם:

"אנחנו מרמים את העם כשאנחנו אומרים אוטונומיה, בסוף תהיה מדינה פלשתינית. אבל גם אם לא תהיה, גם אם תהיה רק אוטונומיה, יהיו כל יום הפתעות שלא צפינו, וכל אחת מהן לרעה.
הנה רשימת הדברים הרעים שבטוח יגיעו, ואל תגידו לא ידענו:
- אי אפשר יהיה למנוע בשום אופן ירי מרגמות וקטיושות על כפר-סבא, על רעננה, על נתיבות, כפר-עזה ואופקים, ואפילו על רמת-השרון. זה יגיע. משקר אתכם בכוונה רעה מי שאומר שאפשר למנוע את זה.

- אי אפשר יהיה למנוע הסכמים בין החמאס לאש"ף, שבהם החמאס מתחייב, למשל, לא לפגוע באש"ף בתנאי שלא יפריעו להם לפגוע ביהודים.

- אי אפשר יהיה למנוע הפיכת אנשי אש"ף לאנשי חמאס לאחר-צהריים אחד או לבוקר אחד של שחיטת יהודים, ובחזרה לאש"ף לאחר הבילוי. בעצם אי אפשר יהיה למנוע את חזרת אנשי אש"ף בגלוי לטרור. במצב הריקבון הנוכחי שלנו נקבל גם את זה, ובטח נגיד: מה האלטרנטיבה?

- אי אפשר יהיה למנוע הכנסת עד שלושה מיליוני ערבים נוספים לתוך יהודה ושומרון. אי אפשר יהיה למנוע אותם מלהיהפך לכוח אלים נגדנו. אי אפשר יהיה לרדוף אחריהם לתוך האוטונומיה.

- אי אפשר יהיה למנוע זיהום מים וייבוש. כמה הסכמים וכמה חתימות חגיגיות וכמה פיקוחים שייקבעו.

ואגב, בשוליים של כל הדברים האיומים גם דבר קטן נוסף: אי אפשר יהיה למנוע השמדה שיטתית של כל מימצא ארכיאולוגי יהודי.

- אי אפשר יהיה גם למנוע את ההשחתה הנפשית האיומה שבאמירה "טוב זה הם, זה לא אנחנו", נוכח רצח מתנחלים. אנחנו כבר די מזוהמים בנשמתנו בכיוון הזה גם עכשיו[...]

רק דברים רעים יגיעו אם נמסור לאש"ף שטח, כוח וכסף. ולכן אי אפשר יהיה למנוע גל של בריחה מן הארץ, ככל שילך ויהיה רע. אנשים מוכנים להילחם כדי לבנות ולהתקדם, אבל יותר ויותר אנשים יגידו: מי שרוצה להתאבד - שיתאבד בלעדי. יותר יותר צעירים יגידו את זה, ודרכון זר יהיה מצרך נדרש מאוד.

זה תיאור החלק הקל של תוצאות המהלך המוזר הזה. אני לא רוצה להלך אימים בתיאור השלבים שיבואו אחריו" ("מעריב", 08.10.1993).

4) "הפלשתינים רימו אותי באופן אישי והם רימו את כל השמאל בישראל, הם שיקרו לנו, הם הונו אותנו, הם תמרנו אותנו, הם עשו איתנו מניפולציות. אני אישית לא אסלח להם על זה לעולם" (חיים שור, מראשי ה"שומר הצעיר" ומפ"ם, "מעריב", 22.06.2001).

ההתפכחות היתה כואבת. אין הכוונה כאן לאנשי "מחתרת אוסלו", ככינויו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל. אלה היו מודעים היטב למעשיהם ולתוצאות הנובעות מהם. הכוונה היא בעיקר לאנשי שמאל שהאמינו באמת ובתמים שהסכם אוסלו מוביל לשלום - והנה מצאו עצמם עומדים מול מלחמה:

אמנון דנקנר כתב ב"מעריב" ("ההונאה הגדולה", 13.07.2001):

"עכשיו אחת משתיים: או ששמעון פרס ושותפיו... נגררו לכיוון הזה בתוקף התפתחות המציאות באזור ובעולם, ולפיכך יש לומר עליהם לפחות כי חשבונם בראשית התהליך עלה בתוהו והם מדינאים עלובים; או שמלכתחילה ידעו בליבם... כי אין מנוס מהתוצאה הזאת, ואז יש לומר עליהם כי הונו בזדון ובדם קר את דעת הקהל הישראלית ומכרו לה גלולה מרה במעטה מתוק וכוזב".

ארי שביט מ"הארץ" (22.02.2001) הצליף בציניות, במיוחד ביוסי ביילין:

"...הקונצפציה אשר הניחה כי הצפת הארץ בכ-50 אלף קלצ'ניקובים פלשתיניים תביא שלום למזרח התיכון... בספרי רשם הפטנטים מתועד במפורט, כי הישראלי שהמציא את הנוסחה האלכימית של אוסלו (אם נגיד שזה שלום ונשיר שזה שלום ונעשה הרבה אברא קדברא של שלום, אולי בסוף באמת יהיה שלום), הוא זה שהגה את רעיון העיוועים של הבריחה באישון לילה מלבנון..."

יואל מרקוס, גם הוא איש "הארץ" (06.10.2000), הבין שבני בגין צדק:

" זה מרגיז, זה מדכא, אך הפסימיסטים והקיצונים צדקו. לאורך השנים הם קפצו ועיצבנו את כולם באמירה שהבעיה האמיתית היא ערביי ישראל. עתה הם יכולים לתת לעצמם מדליה. בעוד שמתנהל בשטחים עימות אלים בין שני צבאות לא שווים, האינתיפאדה פרצה במקום הכי לא צפוי - בתוך המדינה.

פרופ' שלמה בן-עמי הגיע למסקנה מרחיקת-לכת (מבחינתו), לא רק לגבי ערפאת אישית:

"הוויתור של ערפאת מול ישראל באוסלו היה ויתור פורמלי. מוסרית ומושגית הוא לא מכיר בזכות קיומה. הוא לא מקבל את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים... באופן עמוק הוא לא מקבל אותנו. לא הוא ולא התנועה הלאומית הפלשתינית מקבלים אותנו" ("הארץ", 14.09.2001).

אפילו בקרב אנשי מרצ נשמעו הרהורים שניים:

אברהם פורז, אז ח"כ מטעם מרצ, התוודה בפני "מקור ראשון" (18.05.2001):

"לא הייתי תומך אז בהסכמי אוסלו, לו הייתי יודע שהדברים יתפתחו כפי שהם התפתחו בחצי השנה האחרונה. היתה כאן הונאה מצד הפלשתינים, בעיקר בעניין זכות השיבה. חשבתי שהוויכוח הוא על החזרה לגבולות 1967".

עופר ברנדס, ממייסדי מרצ וממנסחי מצע המפלגה, פקח (חלקית) את עיניו:

"...החתירה לשלום בכמעט כל מחיר עיוורה את עינינו מלראות, שהמחיר שישראל נתבעת לשלם הוא כבר בלתי נסבל, והתמורה בלתי מספקת. השמאל, שנמנע מלהצהיר חד-משמעית שהמכשול העיקרי לשלום היום הוא העמדה הפלשתינית, הצליח לעשות לשלום ולפשרה את מה שהחרדים עשו ליהדות... זו אינה מלחמת שלום ההתנחלויות... מרצ מאמינה שהפלשתינאים נלחמים מלחמה צודקת, "מלחמת השחרור של העם הפלשתיני", כשלאמיתו של דבר הם נלחמים למען זכות השיבה לישראל, שפירושה חיסול מדינת ישראל. ("הארץ", 03.02.2003).

הסופר אהוד בן-עזר, חבר מועצת מרצ, הגדיר את מועצת המפלגה "גוף שמתיר דמם של יהודים", ובמבט לאחור, הגיע למסקנה הבאה:

"...אנחנו אזרחי ישראל היהודים - גברים, נשים וטף, מצויים מאז ספטמבר 2000 (ואם לא נרמה את עצמנו, גם שנים רבות קודם לכן) תחת עונש קולקטיבי של רצח בידי טרוריסטים פלשתינים מכל הסוגים, בכל האופנים, בכל המקומות ובכל שעות היממה.
יש להוקיע את מבצעי העונש הקולקטיבי ביהודים בישראל בתור פושעי מלחמה ומבצעי ג'נוסייד" (מכתב ל"הצופה", 28.07.2002).

מקומם של סופרים ומשוררים לא נפקד גם הוא. חיים גורי התוודה בכאב:

"מתברר שאוסלו היתה אשליה. אין לי ספק בכך היום. יצחק, חברי מילדות שנרצח בצורה איומה, ושמעון וערפאת, שממשיכים להילחם עם פרסי הנובל שלהם, שידרו לנו שרוב השאלות הגדולות נפתרו, וכרגע השאלות הן טכניות - עוד קילומטר לפה או לשם. זה לא היה נכון..." ("מעריב", 25.05.2001).

המשורר נתן יונתן, (בניגוד לראש הממשלה אריאל שרון) - כבר לא מאמין ב"די לכיבוש":

"מבחינת הערבים כל ישראל היא שטח כבוש. אני כבר לא חותם על ההכרזה 'די לכיבוש'. מי שעדיין מאמין בזה הם ישראלים תמימים, לא הערבים. כשנחתם הסכם אוסלו הייתי המאושר באדם, עכשיו קלטתי מערביי ישראל ומהפלשתינים שהם ממש לא מתכוונים להגיע איתנו להסכם. אני לא יכול לחיות עם האמונה הנאיבית שאם נעשה את הפעולה החד צדדית וניסוג אל הקו הירוק, נביא את השלום הנכסף. זה מטורף לחיות באשליות" ("ידיעות אחרונות", 13.09.2002).

___________


למרבה האירוניה, הערבים עצמם מודעים היטב לכך שהם מקבלים הכל מבלי לתת תמורה. התופעה ניכרה כבר בחטא הקדמון: הסכם קמפ-דייויד עם מצרים. נשיא מצרים סדאת, פשוט ליגלג על ראש ממשלת ישראל:

"מנחם המסכן, יש לו בעיות. אחרי הכל, אני השבתי לידיי 90% מסיני ובנוסף את שדות הנפט ומה הוא קיבל? פיסת נייר" ("ניו יורק טיימס", 19.10.1980).

אותו הדפוס חזר שוב עם הסכם אוסלו:

יו"ר המועצה המחוקקת הפלשתינית, אבו-עלא, אמר כי "האינתיפאדה הראשונה היא זו שהביאה את אוסלו וזה הישג חשוב וגדול מפני ש[היא] הביאה הישגים מבלי שניתן דבר..." (12.06.2003)
באופן דומה התבטא התקווה החדשה של עידן השלום, הלא הוא אבו מאזן:

"ישראל... ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כאשר חתמה על הסכם אוסלו. [האם מישהו היה] מכיר באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני אשר עד לא מזמן היה בעיניהם ארגון טרור [...] בהסכם אוסלו אנו לקחנו אדמה ללא תמורה וסוגיות שלב הקבע נותרו [תלויות ועומדות]. העובדה שסוגיות אלה לא יושמו אין פירושה שאנו ויתרנו עליהן. אנשים רבים מהארגונים שלנו ומישראל פועלים "לסיים" את הסכם אוסלו אבל זהו הבסיס היחיד [הקיים] בינינו לבין ישראל. כאשר הוא יסתיים תסתיים גם ההצדקה ליחסים או לשותפות בינינו חוץ מהתותח" (יולי 2002).

אבל את חיצי הלעג השנונים ביותר, שלח אלינו המתון הידוע פייסל חוסייני ערב מותו:

לו ארה"ב וישראל לא היו סבורות, בימים בהם נחתם הסכם אוסלו, שכל שנותר מן התנועה הלאומית הפלשתינית והתנועה הלאומית הערבית הוא סוס העץ [הטרויאני] המכונה יאסר ערפאת או אש"ף, הם לא היו פותחים בפניו את שעריהם המבוצרים ולא היו מכניסים אותו לתוככי חומותיהם.

... כאשר אנו מבקשים מכל הכוחות והפלגים הפלשתיניים להתייחס להסכם אוסלו ולהסכמים האחרים כאל הליכים "זמניים", או מטרות שלביות, משמעות הדבר שאנו אורבים לישראלים או מרמים אותם..."
(24.06.2001; באדיבות מכון ממר"י).

___________


למרבה הצער, אנו חוזים כיום בתהליך של "התפכחות מן ההתפכחות", כאשר ממשלת ישראל שאמורה להיות 'ימנית-קיצונית' על-פי כל קנה מידה - מובילה את עם ישראל לדרך שכבר גרמה לחלק מאיתנו להתגעגע לאוסלו, בבחינת הרע במיעוטו... אכן, שוב ושוב אנו מוכיחים כי 'עם קשה עורף' הננו, וגם בדרך הקשה לא תמיד אנו לומדים את הלקח.

מהו המקור להתנהגות פרדוכסלית זו של ממשלת ישראל, ובעקיפין של הציבור הישראלי כולו?

שאלה טובה מאוד - שעליה יידרש כבר דיון נפרד.

לעת-עתה, לא נותר אלא לחזור על מילותיו הנצחיות של ירמיהו הנביא:

וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי, עַל נְקַלָּה--לֵאמֹר, שָׁלוֹם שָׁלוֹם; וְאֵין שָׁלוֹם. הֹבִישׁוּ, כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ; גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ, גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעו...

ירמיהו ו' י"ד-ט"ו;
קַוֵּה לְשָׁלוֹם, וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה, וְהִנֵּה בְעָתָה... מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי.
ירמיהו, ח' ט"ו; כ"ג.