שופט בית המשפט העליון,
נעם סולברג, עיכב את ריצוי עונשי המאסר שנגזרו על המורשעים במשפט
הולילנד עד להכרעה בערעוריהם. סולברג אומר, (יום ב', 15.9.14), כי אין מדובר בערעורי סרק ואין מדובר במי שמסוכנים לציבור או שעלולים לברוח. הוא הורה למזכירות לקבוע את הערעורים לדיון בתוך שלושה חודשים.
"הערעורים צריכים להיות אפקטיביים. כך מתחייב על-פי שורת הדין ומראית פני הצדק. ימים במאסר אינם הדירים, ולבטח עלינו למנוע חשש שמא יסתבר בדיעבד – אחרי פסק הדין בערעורים – כי מי מן המערערים ישב בבית הסוהר לחינם", אומר סולברג.
מהנדס העיר ירושלים לשעבר,
אורי שטרית, נדון לשבע שנות מאסר וקנס של מיליון שקל; ראש הממשלה לשעבר,
אהוד אולמרט, נדון לשש שנות מאסר וקנס של מיליון שקל; ראש עיריית ירושלים לשעבר,
אורי לופוליאנסקי, נדון לשש שנות מאסר וקנס של 500,000 שקל;
מאיר רבין, עוזרו הקרוב של
שמואל דכנר, נדון לחמש שנות מאסר וקנס של 500 אלף שקל; יזם הולילנד,
הלל צ'רני, נדון ל-3.5 שנות מאסר וקנס של 2 מיליון שקל; סגן ראש עיריית ירושלים לשעבר,
אלי שמחיוף, נדון ל-3.5 שנות מאסר וקנס של 300,000 שקל;
דני דנקנר, לשעבר יו"ר תעשיות מלח, נדון לשלוש שנות מאסר וקנס של 500,000 שקל;
אביגדור קלנר, שעמד בראש קבוצת פולאר, נדון לשלוש שנות מאסר וקנס של מיליון שקל.
הטענות בדיון
סניגוריהם של השמונה ביקשו לעכב את ריצוי העונשים עד לאחר ההכרעה בערעוריהם. כולם טענו שסיכויי הערעורים טובים, הצביעו על טעויות שנפלו לדבריהם בפסק דינו של השופט
דוד רוזן, ציינו את הזמן הרב שחלף ואת העובדה שאינם מסוכנים לציבור, וחלקם הזהירו מפני האפשרות שמרשיהם ירצו את רוב עונשיהם לפני שיתברר הערעור.
המדינה התנגדה לבקשות וטענה, כי סיכויי הערעורים קלושים מאוד משום שהם מתמקדים בענייני מהימנות וממצאי עובדה - בהם לא צפוי בית המשפט העליון להתערב. עוד טענה המדינה, כי אין סיבה לחרוג מהכלל לפיו נאשם ירצה את עונשו מיד לאחר שזה נגזר. לדברי הפרקליטות, רק אם סולברג סבור שלערעורים יש סיכוי של ממש - עליו לעכב את ריצוי המאסרים.
לממש את זכות הערעור
סולברג אומר: "חומרת העבירות ונסיבות ביצוען הריהן שיקול חשוב לצדד בעמדתה [של המדינה], שלא להורות על עיכוב ביצוע גזרי הדין. גם אורכן של תקופות המאסר שנגזרו על המערערים נזקף לחובתם. ברם, במשפט בלתי שגרתי עסקינן, לא רק מפאת רוב חומרתן של עבירות השוחד והנלווֹת אליהן, ושל השחיתות הבוטה שפגיעתה רעה עד מאד, אלא גם מחמת היקפו הגדול של המשפט ומורכבותו הרבה.
"...הציבור מצפה כי מי שהואשם, הורשע, ונשלח לרַצוֹת את עונשו בבית הסוהר, אכן יימצא לאלתר מאחורי סורג ובריח. ברם, אמון הציבור מותנה גם בהקפדה על זכויותיהם של נאשמים ומורשעים בפלילים. מאסר שמתברר בדיעבד כבלתי-מוצדק פוגע כמובן בפרט, אך הוא גורע גם מאֵמון הציבור בשלטון החוק ובמערכת המשפט. זכות ערעור העניק החוק למערערים, ושׂוּמה לאפשר להם למצות זכותם זו".
לדברי סולברג, רוב הטענות בערעורים הן עובדתיות באיצטלה משפטית, ואכן קלושים הסיכויים שבית המשפט העליון יתערב בנושאים אלו. עם זאת, יש להם גם כמה טענות משפטיות שיש לדון בהן: יש לוודא שהתימוכין לעדותו של שמואל דכנר היו חזקים די הצורך; האם הפעלת מאכער מהווה עבירה של שוחד; מה ההבדל בין תרומה לבין שוחד; האם כאשר לא הוכחה תמורה לשוחד, התקיים היסוד הנפשי של עבירה זו; וההסתמכות על ראיות נסיבתיות, כגון העדר חשבוניות תמורת כספים שקיבל דכנר, קשרי עבר שלו שהתיישנו (בעיקר עם אולמרט) ואופי הקשרים בין הדמויות.
הקנסות ישולמו מיד
עוד אומר סולברג, כי קיימים הבדלים בין המורשעים וניתן היה לרדת לרזולוציה שתבחין ביניהם. ואולם, "בחינת המכלול וטענות נוספות שהועלו מעלה קשרי גומלין והשלכה הדדית אפשרית של טענות בערעור אחד על משנהו. גם ההיקף הגדול של המשפט, המורכבוּת הניכרת של הפרשה, ריבוי הפרטים, שפע הראיות, הרכיבים הרבים שבהכרעת הדין, כאמור, הם צד שווה לגבי כל המערערים". גם העובדה שהנשיא
אשר גרוניס קבע שהערעורים יידונו בפני חמישה שופטים, מלמדת על מורכבות התיק.
לעומת זאת, אומר סולברג, אין מקום לעכב את תשלום הקנסות שהוטלו משום שניתן יהיה להחזירם אם הערעורים יתקבלו. שמחיוף ולופוליאנסקי לא הוכיחו שאינם יכולים לעמוד בתשלום; רבין טען רק בשפה רפה שמצבו הכלכלי קשה; ואילו קלנר שכנראה אכן נתון במצוקה לא פנה - כפי שלא פנה איש - אל המרכז לתשלום קנסות בבקשה לפרוס את התשלום.
