אילנה דיין לא תפצה את סרן ר' על הכתבה בעניינו ב"עובדה" בנובמבר 2004, מעבר לפיצוי שהוטל על טלעד בידי בית המשפט העליון. כך קובע (יום ה', 8.9.14) בית המשפט העליון בדיון נוסף בהרכב מורחב, בראשותו של הנשיא
אשר גרוניס. במישור המעשי: טלעד לבדה תפצה את סרן ר' ב-100,000 שקל, ואילו דיין לא תפצה אותו.
במרכז פסק הדין עומדת הקביעה, לפיה עיתונאים לא יהנו מהגנת "אמת לשעתה" ועל פרסומיהם להוות אמת לאמיתה כדי ליהנות מהגנת "אמת דיברתי". ואולם, הם יוכלו ליהנות מהגנה בדבר חובה חברתית לפרסם את הדברים, אם יוכח שפעלו
בתום לב.
לצידו של גרוניס ישבו בהרכב המשנה לנשיא
מרים נאור, והשופטים
עדנה ארבל,
סלים ג'ובראן,
אסתר חיות,
ניל הנדל,
עוזי פוגלמן,
יצחק עמית ו
אליקים רובינשטיין. פוגלמן ועמית היו חברים בהרכב שקיבל את ערעורה של דיין, לצידו של המשנה לנשיא דאז,
אליעזר ריבלין, שבינתיים פרש משיפוט (ומשמש כיום כנציב תלונות הציבור על שופטים). פסק הדין ניתן ברוב של שמונה שופטים לעומת דעת מיעוט של רובינשטיין.
פסק הדין עסק בכתבה ששודרה בתוכנית "עובדה", בנוגע לאירוע שהתרחש באוקטובר 2004 ליד מוצב "גירית" שבדרום רצועת עזה. חיילי המוצב הבחינו בדמות המתקרבת אליו, באזור שהיה אסור לתנועת אזרחים, וירו עליה. ר', שהיה אז סרן ומפקד המוצב, הסתער לעבר הדמות וירה עליה לצורך וידוא הריגה. רק לאחר מכן התברר, שהייתה זו ילדה כבת 14, אימאן אל-האמס, מרפיח. ר' נעצר, הועמד לדין צבאי וזוכה מכל אשמה.
הכתבה שודרה ב-22.11.2004, וכללה שילוב של קטעים מחקירתו של ר' במצ"ח, סרטים שצילמו חיילי המוצב וקטעי אילוסטרציה. ר' טען שהכתבה הציגה אותו כמפלצת צמאת דם, בעוד דיין טענה שמדובר בכתבה ששיקפה את המציאות והייתה המסמך העיתונאי המאוזן ביותר שטיפל בפרשה, שהסעירה את התקשורת זמן רב.
נעם סולברג, שהיה אז שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים וכיום בבית המשפט העליון, קיבל את תביעתו של ר' וחייב את דיין וטלעד לפצותו ב-300,000 שקל, אך בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של דיין. ריבלין ועמית קבעו, כי לדיין עומדת הגנת אמת בפרסום, שכן העובדות עליהן הושתתה התוכנית היו נכונות לשעתן ("אמת לשעתה"). פוגלמן קבע, כי דיין נהנית מהגנת החובה לפרסם דבר שהוא בעל עניין ציבורי חשוב.
שמונה נגד אחד
גרוניס נענה לבקשתו של ר' וקבע דיון נוסף, בהרכב של תשעה שופטים, אשר התמקד בשלוש נקודות. המרכזית שבהן היא האם ההגנה לפיה "הדבר שפורסם היה אמת" מתייחסת גם ל"אמת לשעתה". נקודה שנייה היא האם ההגנה לפיה "היה בפרסום עניין ציבורי" אינה יכולה לעמוד במקרה בו מתקיים הליך משפטי, דהיינו: האם יש להמתין לסיומו של ההליך. הסוגיה השלישית הייתה האם עיתונאי יכול ליהנות מן ההגנה בחוק לשון הרע, לפיה "היחסים שבינו [בין המפרסם] לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
ההרכב המורחב דחה את פרשנותו של ההרכב הקודם למושג "אמת לשעתה". כל תשעת השופטים אומרים, כי לצורך הגנת אמת הפרסום, לא ניתן להסתפק במה שרק נחזה להיות האמת בשעת הפרסום, אלא יש להוכיח כי הדבר שפורסם אכן היה האמת. משמעות הדבר היא שרק פרסומים נכונים יזכו להגנת אמת הפרסום. לעומת זאת, פרסומים לא נכונים, ובכלל זה פרסומים שבזמן פרסומם נדמה היה כי הם נכונים, אך בדיעבד התברר כי לא כך הוא, לא ייהנו מהגנת אמת הפרסום.
בנושא הגנת תום הלב על פרסומים עיתונאיים, סברו שמונת שופטי הרוב, כי יש לאפשר הגנה על פרסומים בעלי אופי עיתונאי שיש בהם עניין ציבורי משמעותי. תנאי לתחולתה של הגנה זו הוא, כי הפרסום נעשה בתום לב, תוך עמידה באמת המידה המחמירה של
"עיתונאות אחראית". שופטי הרוב הביעו עמדות שונות בשאלת "מיקומה" של דרישת העיתונאות האחראית במסגרת רכיבי ההגנה האמורה; מהותו של תום הלב הנדרש; ובשאלה האם חייב המפרסם לעדכן בהתפתחויות שאירעו, אף אם לא נתבקש לעשות כן ידי הנפגע מן הפרסום.
עמדתו של גרוניס
גרוניס אומר, כי לצורך הגנת אמת הפרסום יש להוכיח כי הפרסום היה בגדר "אמת לאמיתה" ולא רק נחזה לאמת בעת הפרסום. הקביעה
מהי ה"אמת", לצורך הגנת אמת הפרסום, תיעשה בידי בית המשפט על בסיס מכלול הראיות העומדות בפניו, לרבות ראיות שנתגלו רק לאחר מועד הפרסום ולא היו בידי המפרסם בעת הפרסום. עוד הוא קובע, כי העובדה שנושא הפרסום תלוי ועומד בהליך משפטי, אינה מאיינת את הגנת האמת בפרסום, דהיינו: תוצאת ההליך אינה הופכת פרסום שהתבסס עליו ללשון הרע, גם אם הייתה הפוכה.
גרוניס מחיל את "הגנת העיתונאות האחראית" גם על מי שאינו עיתונאי במקצועו, אך אומר שהיא מחייבת את המפרסם לנקוט בצעדים שימנעו פגיעה מיותרת בנשוא הפרסום - גם במחיר של פגיעה מסוימת באיכות המוצר העיתונאי. כוונת זדון, משקל יתר לרייטינג או שיקולי יתר אישיים של העיתונאי (כגון תחרות ורצון להשיג סקופים), עלולים ללמד על העדר תום לב. אין לחייב אמצעי תקשורת לפרסם תיקונים בלא בקשת נשואי הפרסום, אם כי יש מקרים בהם עליהם לבדוק האם האחרונים מעוניינים בפרסום תיקון, הוא מוסיף.
המניע לא חשוב
ארבל אומרת, כי ראוי להכיר בחובה עיתונאית רחבה המקימה את הגנת תום הלב בהתקיים עניין ציבורי משמעותי הנלווה לעבודה עיתונאית אחראית. המטרה היא הגנה על עיתונאות חופשית ואחראית,
שבהתבססה על עבודה זהירה וקפדנית, אינה חרדה לפרסם פרסומים שהם מעניינו של הציבור ושהיא מאמינה באותה השעה כי הם אמת. לדעתה, למניעיו של הכותב יש לייחס חשיבות מועטה, והעיקר הוא האם מדובר בפרסומי אמת. עוד היא סבורה, כי יש חשיבות לעידכון מאוחר יותר גם בלא בקשה של נשוא הפרסום, למשל: אם נוהלה חקירה נגדו והתיק נסגר.
פוגלמן הסכים עם ארבל, שהמניעים אינם חשובים כל עוד העיתונאי מאמין, כי הפרסום משקף את האמת. לדברי פוגלמן, הרצון להשיג "סקופ" כשלעצמו אין בו פסול. הקדמת המתחרים היא ערך שמקדם חריצות ושקדנות עיתונאית. כך מתפתחת תקשורת תחרותית והישגית; כך נולדים תוצרים עיתונאיים טובים יותר. אין מקום לאסור פרסום שניתן להניח שהוא מבוסס על מקורות מהימנים; שהעובדות הכלולות בו אומתו; שהמפרסם מאמין בכנותו; שהטון שננקט בו ראוי; שהעובדות הוצגו בו בצורה הוגנת ומאוזנת; שחלקים פוגעניים בלתי נחוצים לא נכללו בו; ושהופיעו בו תגובתו של הנתבע ותמצית גרסתו - רק אם לעיתונאי היה מניע נוסף לפרסמו.
הנדל אומר, כי מוטלת על העיתונות חובה חברתית (להבדיל מחובה
חוקית) לפרסם פרסומים בעלי עניין ציבורי משמעותי. חופש העיתונות הוא חיוני לשמירה ולקיום המשטר הדמוקרטי, והעיתונות היא העיניים והאוזניים של הפרט לעולם הרחב. חובה זו חלה גם ביחס לפרסום דברים שלא הוכח כי הם נכונים. גישה אחרת תקשה על העיתונאות למלא את תפקידה כעיתונאות חוקרת, הוא קובע. לצד זאת, חובת תום הלב יוצרת גם חובה של עידכון. בשולי הדברים אומר הנדל, כי גם המשפט העברי מכיר בחשיבותה של עיתונאות אחראית ואין בכך סתירה לאיסור לשון הרע.
תום לב במקום אמת
דנציגר סבור, כמו גרוניס, שיש מקום לבחון את מניעיו של המפרסם, ואם הוא מונע מכוונת זדון - הוא יתקשה ליהנות מהגנת תום הלב. שיקולי רייטינג או רצון להשיג סקופ שבאו על חשבון שיקולי החובה העיתונאית, גם הם יקשו על הגנת תום הלב. לדעת דנציגר, בנסיבות מסוימות יש להטיל על המפרסם חובת עידכון, בין היתר ככל שהמידע המעודכן זמין יותר. עוד מדגיש דנציגר, כי הגנת תום הלב מחייבת גם הפרדה בין עובדות לבין דעות, ולהביא בחשבון כיצד יבין הקורא הסביר את הדברים.
עמית שינה את דעתו בנוגע ל"אמת לשעתה" וכעת הוא מסכים עם גרוניס. לדעתו, יש להכיר בחובה העיתונאית כחובה "מוסרית חברתית" ולהחיל אמות מידה של "עיתונות אחראית" ועיתונאי ועורך סביר, וניתן להשיג זאת על-ידי הגנת תום הלב - ולאו-דווקא על-ידי הגנת האמת בפרסום.
גם ג'ובראן סבור שאין להסתפק ב"אמת לשעתה" ויש לדרוש "אמת לאמיתה", ואם לא ניתן לקבוע זאת - יש להשתמש במבחן תום הלב. מבחן זה יתן הגנה לעיתונאות אחראית, שתיבחן בשיקולים אוביקטיביים ולא תתן משקל רב למניעיו של המפרסם. ג'ובראן אינו סבור שיש להטיל חובת עידכון, אלא במקרים יוצאי דופן.
רובינשטיין סבר בדעת המיעוט, כי יש להשיב על-כנו את פסק דינו של סולברג באומרו, כי יש להגן על שמו הטוב של אדם לא פחות ואולי אף יותר מאשר על
חופש הביטוי. הוא אינו מקבל את דעת הרוב, לפיה ניתן להעניק לעיתונאים הגנה בדמות "פרסום שהייתה עליהם חובה חברתית לעשותו", והעובדה שפרסום אינו זדוני - לא די בה כדי לרפא את הפגיעה בשם הטוב. רובינשטיין סבור, כי במציאות של התקשורת המודרנית, הסכנה מפני התלהטות התקשורת חמורה מפני סכנת האפקט המצנן, והסכנה לפגיעה בשם הטוב חמורה מסכנת הפגיעה בחופש הביטוי.