האמנית דליה שגב מגישה לנו את "דיאלוג"

דיאלוג-תערוכה שהיא דיאלוג בין אדם לאדם ובין אדם לאדמה. בתערוכה מוצגים "ספר אמן" לצד ציורים העשויים בטכניקה מעורבת של ציור בחומרים שונים וקולאג'. העבודות מציגות דיאלוג בין חומרים ובין טבע לאדם, בין מציאות לדמיון ובין מראה עיניים ותת מודע.

ספר אמן — דיאלוג עשוי מדפי עבודת יד בפורמט רבוע המגרים מאוד את החושים ובעיקר את חוש המישוש. בספר מועלים נושאים חברתיים כמו זכויות אדם, קומוניקציה, פשרה ועוד, שמודגשים באמצעות כתב ומיוצגים על-ידי דיוקנאות המוצגות זו מול זו כמטאפורה של הנושא. אהבת החומר, המשחק בין החומרים השונים ובין עבודת הציור ויצירת משטחים ציוריים בעלי כמה רבדים, מצביעים על משיכתה של האמנית למרקמים, ועל בחירתה בטכניקה שמשקפת גם את תודעתה.

בסדרת הציורים העבודה מתחילה בציור מול נוף במקומות שונים בארץ או מול מודל תוך התבוננות אישית ומדיטטיבית במה שהטבע מזמן, על שינויי הצבע, האור והצבעוניות, ועל החוויה שהוא מעניק. בהמשך מתבצעת העבודה בסטודיו בו פועלת האמנית עם חומרים שאספה המשתלבים בעבודות תוך שהם מרחיבים את זווית הראיה ומובילים את היצירה למחוזות חדשים, מפתיעים ומסקרנים — תהליך המזמן גם מסע במחוזות פנימיים, מסע אל הלא מודע.

זוהי תמטיקה שמעמתת בין גלוי ונסתר, ומצביעה על הצורך העז של האמנית להיות מודעת ועם זאת לשתף פעולה עם הכוחות המושכים אותה, דבר המדגיש את החידה הקיומית, הכלל אנושית.

ההתייחסות לנוף הינה ארכיטיפית וכך בעיקר לאדמה המסמלת אנרגיה נשית. לדברי האמנית: "מעניין אותי חיפוש אחר החכמה והסדר הקיימים בטבע שאבדו למין האנושי ומתבטאים במיתוס חכמת אימא אדמה, האימא הגדולה שמזינה הכל רוחנית וחמרית כאחד. ברמה המיתולוגית דיכוי נשים וניכור מן הטבע הינם ביטויים של ניכור האדם המודרני מן היסוד הנקבי הארכיטיפי. ביטוי לכך ניתן למצוא ברחבי הגלובוס עם זיהום אקולוגי... דבקות באדמה מתוך תחושת בעלות על שטח גם אם זה על חשבון חיים. חסימות, סורגים וגבולות הופכים לעיתים את הנופים לקטועים ומחולקים."

בחלק מן העבודות משתמשת האמנית בציור המחקה קולאג', ציור של מקטעים מחוברים; בציורים אחרים מופיע הנוף גלוי קצוות וכך נראה פיסת נוף קטועה, שגם היא חלק מן השפה הציורית שמתכתבת עם רצונה של האמנית לדבר על חיבור בין חלקים, על קשר ולמעשה על דיאלוג. כל אלה מפקיעים את הנוף והדמויות מנוכחותם הפיזית ומזמינים התבוננות מחודשת תוך עיבוד החוויה החדשה, שיש בה מן המציאות ומן הבדיה, מן האמת ומן הדמיון. קנדינסקי כתב: "היפה הפנימי הוא אותו יפה המשמש בידי היוצר על-פי צו הכורח הפנימי, מתוך ויתור על היפה הרגיל" (על הרוחני באמנות, עמ' 38).