באחרונה הודיע שר האוצר
יאיר לפיד כי הוא יגביר את הפיקוח על מוצרי המזון על-מנת לסייע ביוקר המחיה, שכן המחירים בשנים האחרונות ובמיוחד מאז "המחאה החברתית" בשנת 2011 נמצאים רק במגמת עלייה והציבור הישראלי מוצא את עצמו נאנק ממש תחת הנטל. אולם, בימים האחרונים עולה השאלה האם בכלל פיקוח מחירים הינו אפקטיבי ולא גורם בפועל למחירים גבוהים יותר מאשר הם צריכים להיות באמת.
לא מעט עיתונאים וכלכלנים בכירים כדוגמת
איציק כהן משרד האוצר, טוענים כי הפיקוח הזה על המחירים דווקא מטיב עם החברות הגדולות ולא עם החברות הקטנות וכן כמובן שלא עם הציבור שהוא הצרכן הראשי. הסיבה לכך היא יחסית מאוד פשוטה. ראשית, מי שקובע את המחירים הוא המפקח על המזון במשרד הכלכלה (או בשמו הקודם משרד התעשיה והמסחר). כך שמספיק לשכנע פקיד בכיר אחד בשירות המדינה לגבי המחירים על-מנת לקבוע את המחיר שבו מעוניינים.
המפקח אמור לקבל את הנתונים על עלויות הייצור מהיצרנים, אולם אלו יכולים לרוב למסור את הנתונים שנוחים להם. כך לדוגמה, תמיד הרי שומעים על ייקור הלחם בגלל עליית מחירי החיטה בעולם. לעומת זאת, אף פעם אנחנו לא נשמע על ירידה במחירי הלחם בגלל ירידת מחירי החיטה בעולם: בסופו של דבר הנושא הזה הוא בידי היצרנים, הם אלו ששולטים בנתונים על חומרי הגלם.
לאחר שנקבע מחיר העלויות הבסיסיות מתחשבים גם בתהליכי הייצור (המשכורות שצריך לשלם לעובדים, בלאי של מכונות הייצור וכדומה) וכן בגורמים נוספים. לרוב הכל מחושב בנוסחה קבועה שמאפשרת למחירים להיות בעלויות הייצור פלוס הרווח שהמדינה מוכנה לאשר.
לטענת לא מעט אנשים, בזמן מחאת הקוטג' המפקח על המחירים קבע מחיר שהוא היה גדול מאשר המחיר שהצליח החרם של הציבור להשיג.
באשר ליצרנים עצמם, ככל שהחברות גדולות יותר, כך יש להן שליטה גדולה יותר בשוק ולפעמים אף יש תלות בין היצרנים (שכן אלו עשו לקנות אחד מהשני חומרי גלם מסוימים או להשתמש בטכנולוגיה כזאת או אחרת שנמצאת אך ורק ברשות היצרנים הגדולים).
כך, שאומרים שהדרך הטובה ביותר לטיפול ביוקר המחיה והמחירים הגבוהים, היא לא באמצעות פיקוח אלא דווקא באמצעות תחרות. כיום בארץ יש מכסים גדולים מאוד על המשק שמונעים תחרות אמתית. הורדה ולפחות חלקית של המכסים הללו לייבוא מחו"ל של מוצרים שונים וטיפול בביורוקרטיית היבוא עשויים לגרום בסופו של דבר להורדה משמעותית של המחירים לטענת רבים. זוהי דרך שלפחות שווה לבדוק אותה.
