|
|
אברהם הירשזון [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
מצעד החיים - מפעל חייו
|
|
|
|
|
לפני הרבה שנים נפגשתי עם אברהם הירשזון במשרדו שבבית הסתדרות העובדים הלאומית. היו שם שולחן כתיבה, שולחן ישיבות וסביבו כסאות, דגל המדינה - והמון תמונות ותעודות. אך לא של הירשזון וגם לא של הסתדרות העובדים הלאומית. הכל היה ממצעד החיים.
זה היה מפעל חייו של הירשזון, בזה הוא היה הכי גאה. בתמונות של בני הנוער העטופים בדגלי ישראל ליד המשרפות החרבות של בירקנאו. במכתבים של מי שהיו שם ואמרו שכעת הם מבינים מה פירוש להיות יהודי. בהכרזות התמיכה של אישים ברחבי העולם. אני לא בטוח אם הייתה שם אפילו תמונה אחת של הירשזון עצמו.
הירשזון התחיל את מצעד החיים ב-1988, כאשר היה פוליטיקאי אלמוני וכאשר פולין עדיין הייתה מדינה קומוניסטית. זה היה מפעל אדיר, גם מבחינה לוגיסטית, גם מבחינה מדינית, גם מבחינה חינוכית וגם מבחינה נפשית. אך העיקר מבחינתו לא היה החלק הידוע של המצעד מאושוויץ לבירקנאו ביום השואה. העיקר, אמר לי יותר מפעם אחת, הוא הימים הבאים, כאשר אותם אלפי בני נוער מכל העולם מגיעים לישראל. שנה אחת, כאשר מסיבות ביטחוניות לא ניתן היה לקיים את הביקור בארץ, הוא שקל ברצינות לבטל את המפעל כולו. לבסוף השתכנע שגם לחלק בפולין יש חשיבות בפני עצמו.
במלאת 15 שנה למצעד החיים, אמר לי הירשזון שברצונו להכין חוברת תדמית על מצעד החיים, שתסייע בגיוס התרומות למפעל. מתוך הכרה בחשיבות הנושא, התנדבתי לערוך אותה (הוא רצה לשלם; אני סירבתי ואמרתי לו שיראה בכך את תרומתי שלי). הפקנו 36 עמודים של טקסטים ותמונות. הירשזון מופיע רק בעמוד 3. תראו לי עוד פוליטיקאי שהיה עומד על כך שתמונתו לא תופיע.
עמדנו בקשר הדוק כאשר סיקרתי ב"גלובס" את שוד רכושם של קורבנות השואה. הירשזון נלחם ללא הרף להעלות את הנושא על סדר היום, למרות שאז הוא לא היה in כמו עכשיו. הוא עמד בראש ועדת משנה בכנסת שעסקה בנושא, זימן עדים, דרש הסברים, הציע פתרונות. נכון שהזירה הישראלית הייתה שולית בהשוואה למאבק שהתנהל בארה"ב, אבל בלי הירשזון - היא בכלל לא הייתה קיימת.
אני מקווה שלא איכפת לו שאני חושף את השיחה שקיימנו מתישהו בסוף שנות התשעים. "אני לא בטוח שאמשיך עם קורבנות השואה", אמר. "זה לא נותן שום דבר מבחינה פוליטית". עניתי: "אברהם, אני לא חושב שאתה עושה את זה בשביל הפוליטיקה". הוא לא השיב. אבל פעילותו נמשכה ללא הרף.
לפני יותר מעשר שנים הירשזון דאג לתמיכה כספית, שאיפשרה לפרסם את ספרי על שוד רכושם של יהודי מדינות ערב. גם בזה הוא הקדים בשנים רבות את זמנו. היום סוף סוף מדברים על כך; אז איש כמעט לא רצה לשמוע על הנושא. בלעדיו, אותו מחקר - שיש לו חלק בפעילות העכשווית - כנראה לא היה מתפרסם.
כואב לי לראות את הירשזון במצבו הנוכחי, אותו הביא על עצמו במו ידיו. מביך לקרוא את התשובות שהוא נותן מעל דוכן העדים. במבט מהצד, הראיות נגדו עושות רושם מוצק והוא רק מחמיר את המצב. אבל אני לא יכול להתעלם מהצד האחר, אותו ראיתי מקרוב. יש לו גם צד זכות.
