אין היגיון בטענה לפיה חברת ביטוח מוכנה לבטח אובדן כושר עבודה עד גיל 95, שכן חייב להיות מיתאם בין תקופת ההשתכרות לבין תקופת הכיסוי. כך קובעת (6.1.15) שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, יהודית שבח.

שבח דחתה ערעורים הדדיים של מאיר שרייבר וחברת הראל על פסק דינו של בית משפט השלום, בו נקבע ששרייבר זכאי עד גיל 70 לפיצוי על אובדן כושר עבודתו. שרייבר טען שהכיסוי חל עד גיל 95, כמו פוליסת ביטוח החיים שלו, ואילו הראל טענה שהוא חל רק עד גיל 65.

לדברי שבח, לשון הפוליסה ברורה: הפיצוי על אובדן כושר העבודה אינו צמוד לביטוח החיים. "משתגמולי הביטוח הם תחליף להשתכרות שנשללה, הדעת נותנת שצריכה להיות קורלציה, כזו או אחרת, בין תקופת הביטוח לבין תקופת ההשתכרות, אשר בידוע מושפעת בעיקר ממועד הפרישה החוקי.

"ניתן להבין מחלוקת בשאלה אם חייבת להיות חפיפה מוחלטת בין גיל הפרישה לבין תקופת הביטוח, או בשאלת תקופת ההשתכרות של עצמאי, אולם טענה בדבר צפי להשתכרות עד גיל 95, עת תוחלת החיים הממוצעת לגבר בשנת 1994 [מועד רכישת הפוליסה] עמדה על 75.5 שנים, לא עושה שכל ואינה מתקבלת על הדעת", קובעת שבח.

לצד זאת נקבע, כאמור, כי שרייבר יהיה זכאי לפיצוי עד גיל 70, שכן כעצמאי בעל השכלה רחבה - סביר להניח שהוא ציפה להמשיך לעבוד מעבר לגיל 65. גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הכתוב בפרטי הביטוח, אומרת שבח, הרי שציפייתו הסבירה של שרייבר הייתה שזהו הביטוח שנמכר לו, בין היתר משום שהוא רכש ביטוח פנסיוני לגיל 70 ולא לגיל 65. סגן הנשיאה יצחק ענבר והשופט שאול שוחט הסכימו עם שבח.