נשיא המדינה ראובן ריבלין סייר (יום ב', 2.2.15) בקריית ארבע ובחברון, ביקור ראשון של נשיא במקום לאחר 17 שנים. הנשיא נפגש עם תלמידים, וציין כי החליט לקיים את הביקור על-אף בקשות של ארגוני שמאל שלא לבוא לחברון. קבוצה של פעילי שמאל הפגינו במקום במחאה על ביקור הנשיא. הם התחככו עם המקומיים וסולקו בידי שוטרים.
ריבלין: ״קשה לנו לדמיין, את האפשרות לקיום דיאלוג בחברון. זיכרון הטבח והדם, זעקות הפצועים והיתומים, הם חלק מהתזכורות התמידיות, שעולות בזיכרון הקולקטיבי של העיר. אבל מותר וצריך לנסות״
הביקור נערך לרגל חנוכת המוזאון היהודי לזכר נטבחי מאורעות תרפ״ט. בנאומו בקריית ארבע אמר הנשיא: ״בקיץ האחרון עם חטיפת שלשת הנערים, לא הרחק מכאן, הרגשנו כולנו את התחושה החזקה של 'את אחי אנוכי מבקש'. אני הייתי בכיכר רבין בתל אביב ובישיבת מקור-חיים. התפללתי עם דתיים ועם חילונים, עם נשים ועם גברים, בני נוער ומבוגרים. כולם ביקשו להיות יחד. גם במהלך מבצע צוק איתן התגייסו חיילים וחיילות, מכל גווני החברה הישראלית, להגן על הבית. כמו כאן ב'סמטת הגבורה' בציר המתפללים, גם שם בדרום, חיילים מקריית ארבע וחיילים מתל אביב נפלו אחד ליד השני. אחד מצביע לשמאל אחד לימין, אחד דרוזי ואחד בדואי. לכאב יש כוח לבנות ולהחריב, לאחד ולפלג. הבחירה היא בידינו״.
בהמשך דבריו התייחס הנשיא לפניות שהגיעו אליו מגורמים שונים בבקשה לבטל את השתתפותו בכינוס הארץ לדמוקרטיה בשל החסות שנותנת לו
הקרן החדשה לישראל ואמר: ״אנחנו נמצאים בזמן בחירות. מותר לנו שלא להסכים, אבל אסור לנו לזלזל. לא בימין ולא בשמאל. אזרחי ישראל ערבים ויהודים ראויים לכבוד. הקמנו כאן מדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה המחויבת לעקרונות יהדותה כמו שהיא מחויבת לעקרונות הדמוקרטיים. כולנו שווים ומחויבים לחוק. ארגונים בשמאל ביקשו ממני להחרים את היישוב היהודי בחברון. מהימין, ביקשו ממני עכשיו להחרים את כנס הארץ לדמוקרטיה. לא ביטלתי את הגעתי לחברון כפי שלא אבטל את השתתפותי בכנס הדמוקרטיה של הארץ״.
בדבריו, הרחיב הנשיא באשר לזיקתו המשפחתית לחברון: ״הבוקר יצאתי למסע שורשים משפחתי. יש שטסים לקרקוב, יש לקזבלנקה - אבל אני איני זקוק, לא למטוס ולא לדרכון, כדי לפקוד את מכורתי. מקבר אמי, רחל ריבלין עליה השלום, בהר הזיתים בירושלים אני מגיע לכאן, אל עיר האבות חברון; בה חיו ופעלו, אבותיה ואמותיה, של אמי זכרה לברכה, צאצאי הענף החסידי - החבד"י, של משפחת ריבלין״.
בהתייחסו לחנוכת המוזאון אמר ריבלין: ״המוזאון, שאנו מציינים היום את פתיחתו, הוא מוזאון היסטורי, שמספר ספור בן 3,800 שנים. עבורי, זוהי אינה אמירה צינית או פוליטית - זו עובדת יסוד, שברורה לי באופן אישי, ונכונה גם במובן הלאומי הרחב והציבורי שהרי ספור ההתיישבות היהודית בחברון, הוא סיפור על היווצרותה של האומה, על ימיה הטובים והקשים גם יחד. גם אלו החלוקים בדעותיהם, בעניין הישוב היהודי המתחדש בחברון, לא יכולים ולא צריכים, להתכחש לזיקה העמוקה, התרבותית וההיסטורית, של עם ישראל לעיר״.
הנשיא המשיך ואמר: ״חברון, בה אני מרבה לבקר עוד קודם לכניסתי לתפקיד נשיא המדינה, היא עיר חצויה, עיר לא פשוטה, עיר שחולקה לה יחדיו. אתם הרי גרים כאן - אין צורך להעמיד בפניכם פנים. המציאות הפוליטית יצרה בחברון מצבים קשים, כמעט סוראליסטים, ובכל זאת, נראה שהחיים, חזקים מהכל. אמת, קשה לנו לדמיין, את האפשרות לקיום דיאלוג בחברון. זיכרון הטבח והדם, זעקות הפצועים והיתומים, הם חלק מהתזכורות התמידיות, שעולות בזיכרון הקולקטיבי של העיר. אבל מותר וצריך לנסות. אין בפעולות הללו, כדי לפגוע בזכותנו על חברון, זכות שנקנתה בימי האבות, ועומדת איתנה גם בזמן הזה, אלא להפך״.
