מדינת מצרים נ' אשת פוטיפר

א. התלונה. סיפור יוסף ואשת פוטיפר מוכר לרובנו משיעורי תנ"ך בבית הספר היסודי. ברשימה הבאה אעשה ניסיון לבחון את הפרשה מנקודת מבט של שופט אשר לפניו תיק פלילי.

אפתח בציטוט החלק אחרון של הסיפור המקראי, כפי שמוצג על-ידי אשת פוטיפר, אשר מתלוננת על מה שנעשה לה. וכך נאמר בספר בראשית, לט, יד־כ:

"וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ: וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי: וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ: וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר".

לכאורה אין כל סיבה - אובייקטיבית - שלא להאמין לאשת השר, ובמיוחד כשלא מוצגת על-ידי יוסף כל גירסה נגדית. בנסיבות אלה פוטיפר, הבעל הנבגד, או למצער מי שהעבד שלו ניסה לאנוס את אשתו, כועס ומחליט "לזרוק" את יוסף עבדו לבית הסוהר.

מי שקורא את פרק לט בספר בראשית, כולו, מקבל תמונה מלאה, אשר נכתבה מנקודת מבטו של "המספר הכל יודע". תמצות הסיפור כולל מספר שלבים: מכירת יוסף; רכישתו על-ידי פוטיפר; הצלחת יוסף בבית פוטיפר; ניסיונותיה של אשת פוטיפר לפתות את יוסף; סירובו של יוסף; האירוע נשוא "התלונה" של אשת פוטיפר כפי שמסופר על-ידי המקרא.

ב. הצלחת יוסף בבית מעבידו פוטיפר. התורה מספרת על תפקודו של יוסף בבית אדוניו, פוטיפר, בלשון זו (בראשית, לט, ב־ו):

"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי:וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ:וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ:וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה:וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה"

ורש"י פירש את המונח "וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל", כך: "הוא - אישתו, אלא שדיבר בלשון נקיה". ואכן, כך הוא תרגום יונתן על פסוק זה: "ויעזוב כל שיש לו בידו של יוסף ולא ידע עימו כלום אלא אשתו ששכב אצלה".

ג. דרכי הפיתוי והתגובה. פסוקי התורה תמציתיים הם. מסופר במקרא (שם, פסוק ז): "'וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי". המדרש "משלים" את הדברים הכלליים האלה, ומדגימם בשני סיפורים קונקרטיים (מדרש תנחומא (ורשא), פרשת וישב, סימן ה). דרכי פיתוי אחרות, שניתן לומר כי לא נס ליחן גם במאה ה־21, מתוארות אף הן במדרש מדרש תנחומא (שם):

"שהייתה אדונתו עמו בבית, והייתה משדלתו בכל יום ויום בדברים. והייתה מחלפת שלוש חליפות בגדים בכל יום ויום: כלים [בגדים] שלבשה בשחרית, לא לבשה אותם בחצי היום; ובחצי היום - לא לבשה בין הערבים. כל כך למה? כדי ליתן עיניו בה".

תגובת יוסף מובאת אף היא בסיפור המקראי, בתיאור קצר ומינימליסטי, הכולל שני פסוקים בלבד (שם, פסוקים ח־ט): "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (פסוקים ח־ט).

אחד מגדולי הרבנים החסידים, בעל "שפת אמת", מסביר את תגובת יוסף כנחלקת לשני חלקים: "כאשר משדלים אדם לדבר עבירה הרי, בראש ובראשונה, עליו להתנגד בתוקף, ללא כל טעם ונימוק, ובלי להיגרר לוויכוחים ולסברות, אלא לומר רק: איני רוצה, מכיוון שאסור! - 'וימאן'. רק לאחר מכן, יכול הוא להסביר את עמדתו בנימוקים הגיוניים: 'הֵן אֲדֹנִי' ... 'אֵינֶנּוּ גָדוֹל' ... 'וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה' ...".

המדרש יוצר תמונה חיה של דו־שיח בין אשת פוטיפר ליוסף, כאשר תגובותיו של יוסף מתוארות, תחילה, במישור הדתי (ואז, כנראה, המילה אדני מתייחסת לשם ה') ולאחר מכן במישור המוסרי האישי (ואז המילה אדני מתייחסת אל פוטיפר).

הפסוק הבא מתאר לחץ הולך וגובר של אשת פוטיפר על יוסף (שם, פסוק י): "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּה". הגמרא מתארת זאת באופן הבא (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף לה, עמ' ב):

"תני, בכל יום הייתה משתדלתו בדברים.
אמרה ליה: 'הריני חובשתך בבית האסורים'.
אמר לה: 'ה' מתיר אסורים'.
[אמרה לו]: 'הריני כופפת קומתך'.
אמר לה: 'ה' זוקף כפופים'.
[אמרה לו]: 'הריני מסמא את עינך'.
אמר לה: 'ה' פוקח עורים'.
נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה - ולא רצה".

תשובותיו של יוסף מעידות, לפי מדרש זה, על אמונה דתית עמוקה. אמצעי הפיתוי האחרון הוא הצעה כספית, בסכום עצום, הצעה אשר מוסברת על-ידי תורה תמימה, הערות, בראשית, פרק לט, הערה ו: "... וקרוב לומר שהיה אצלם מנהג לרצות בסכום כזה לפיוס תמורת בזיון. ולכן, רצתה אשת פוטיפר לתת לו סכום כזה, לפייס דעתו על הביזיון והצער שיסתבב לו מזה".

את כיסופיה של אשת פוטיפר ליוסף היטיב לבטא המשורר ע' הלל, בשירו "לילה לילה":

"מה יש־בו בעבד הנכרי הזה
בן־ארץ־קדם־אהלי־קדר אשר כה רב חינו בעיני
אדונו - אדוני אישי
פוטיפר...".

ד. יום האירוע ומקום האירוע. 'וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת" (שם, פסוק יא).

היכן היה האירוע? המילה "בית" מופיעה בפסוק, בהטיות שונות, שלוש פעמים, וכך נוצר "מסך עמום". לצורך בדיקת גירסאות הצדדים (הנאשם והמתלוננת) יש חשיבות לשאלה באיזה חדר היה האירוע, מי בא לאותו חדר וביוזמתו של מי היה הדבר: יוסף או אשת פוטיפר.

המפרש סיפורנו, בראשית, לט, יא, נותן קרדיט ליוסף, בפרשנות זו: "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה" - נכנס לחדר, שלא ידע שהייתה היא שם. "שָׁם בַּבָּיִת" - באותו חדר. שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן לג, ד"ה "ומעניין מה", הביא מדרשות החת"ם סופר לחנוכה (חכם הלכה חשוב, בן המאה ה־18): "תמיהה רבה על אותו הצדיק [יוסף], איך נכנס לייחוד עם אשה, בשעה שאין אנשי הבית שם? וכמדומה לי, שאילולי כן, לא האמין פוטיפר לאשתו על יוסף, המוחזק בעיניו לצדיק, אלא שראה מבגדו שבידיה, שעל כל פנים נתייחד עמה שלא כדת, ועל כן האמין עליו גם הכל".

ה. הטרדה מינית. אילו היה האירוע מתרחש בישראל, החל משנת 1998 ואילך, הרי שעל-פי סעיף 3(א)(3, סעיף 3(א) (6)(ג), וסעיף 3(ב), כולם לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח־1998, היה ניתן לסווג את התנהגות אשת פוטיפר כלפי יוסף כהטרדה מינית.

אמנם המעביד של יוסף הוא פוטיפר, ולא אשת פוטיפר, אך על-פי פסיקת בית המשפט העליון (עש"מ 1599/03 טאפירו נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(2), 125), "הפרשנות המקובלת למונח "מרות" לעניין יחסי ניצול בעבודה כוללת גם השפעה, סמכות ומרות עקיפה, והמונח אינו מוגבל ליחסים של מעסיק או ממונה ישיר בלבד".

לפיכך, על-פי המידע העולה מן הסיפור המקראי, על פני הדברים, אילו המעשה היה קורה כיום בישראל, מי שהיה מועמד לדין - והיה מורשע (אם יוכחו העובדות שתוארו בפסוקים שצוטטו) - היא אשת פוטיפר, וזאת בעבירה של הטרדה מינית.

ו. ראיה חפצית נסיבתית - הבגד. אחת הנקודות הזכורות לכל בפרשה הוא הבגד שנשאר בידיה של אשת פוטיפר. קשה שלא להיזכר כי בגד ("כתונת הפסים") היה סמלו של יוסף, אשר עורר אנטגוניזם אצל האחים שלו, והיווה את ה"הוכחה" למותו, לאחר שאותה כתונת פסים הוטבלה בדם והוצגה בפני אביהם יעקב.

וכך מתוארת פרשת הבגד ודבריה של אשת פוטיפר במקרא (שם, פסוקים יב־חי):
"וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ: וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי: וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה".

מה היה תפקידו של הבגד בידי אשת פוטיפר? הסביר הרב מירקין, בפירושו על בראשית רבה: "הניחה את הבגדים על ידה במיטה וליטפה אותם שיישנו. תשוקתה ליוסף הייתה כה עזה, עד שביקשה לה הרגעה מינית, אפילו מבגדיו".

מה הקשר בין הסרת הבגד בידי אשת פוטיפר לבין הגשת תלונתה על הניסיון לאונס שביצע בה יוסף? ילקוט מעם לועז, בראשית, לט, טז, מסביר: "זה שצעקה, היה מחמת פחד, שמא יגלה יוסף את זנותה. לכן, קדמה היא להתלונן עליו בצעקות גדולות. אבל, אחר כך לקחה הבגדים והייתה מחבקת ומנשקת אותם, והשתדלה למושכו אליה, ככל האפשר. אבל יוסף לא רצה להסתכל עליה, והשאיר בגדו אצלה".

האם בגד יכול להיות ראיה חותכת לטובת גירסתה של אשת פוטיפר, או שיכול לתמוך דווקא בגירסת יוסף? חזקוני, בראשית, לט, כ, מציג את ההבדלים השונים בין סוגי הבגדים הקרועים, כאשר הטקסט המקראי אינו מפרט את הנתונים המדויקים:

"... אם בגדי האישה נקרעים - בידוע שהחזיק בה יוסף לאנסה; ואם בגדי יוסף נקרעים - החזיקה היא לאנסו'. ויבקש הדבר, וימצא שהיו בגדי יוסף קרועים. ובשביל כך, לא דנוהו להריגה. ומכל מקום, לא נפטר מיד, כדי שלא לבייש אשת פוטיפר, לאמר: אכן נודע הדבר כי היא אנסה את יוסף".

מבחן אחר, אם כי דומה, לטיב הבגד הקרוע ומה הוא מוכיח, מצאנו במדרש אגדה (בובר) בראשית, פרק מז, סימן כו, ד"ה "רק אדמת": "אם לבושי יוסף נקרעו מלפניו - הוא נתרצה במעשה; ואם הם קרועים מאחריו - היא הכריחתו והחזיקתו".

עד כאן ההתייחסות לגירסת אשת פוטיפר, כפי שעולה מתלונתה. גירסת יוסף, מפיו, לא מצויה בטקסט המקראי, אך המדרש "משלים" את הסיפור. כך נכתב בילקוט מעם לועז, בראשית, לט, כ, סעיף נא:

"ויוסף ערך תפילה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר: 'והרי אתה יודע כל צפונות ונסתרות, שאני נקי מחטא, ואל תיתן לי למות בידם של הרשעים האלה'. וריחם עליו הקב"ה ועשה נס...ופוטיפר לקחו והביאו לדין. ויוסף היה בוכה ואומר: 'זה שנה שאני נמצא בביתכם, אמור לי, כלום מצאת בי עוול, ואם מצאת, אני מוכן לכל עונש בעולם'. אז הופיע מלאך גבריאל בדמות אדם, ואמר להסתכל בבגדיהם, שלו ושלה: והיה אם הבגד שלה קרוע - סימן שיוסף משכה בבגדה, כדי לאונסה; אבל אם הבגד של יוסף קרוע - סימן שהיא משכה אותו. והתברר, שליוסף לא הייתה כל אשמה. אבל, מכל מקום, כיוון שיצא שם רע, ציווה בית המשפט לאוסרו".

ז. התלונה המיידית. התורה מוסרת, במשולב עם פרשת הבגד, את צעקותיה ודבריה של אשת פוטיפר, כפי שהובאו בטקסט לעיל. הצורך להתלונן מיידית לאחר האירוע המיני, כאמת מידה לאמינות המתלוננת, עבר שינויים בעולם המשפט בשנים האחרונות (ראו בפסק דינו של כב' הנשיא שמגר בפרשת האונס בשמרת (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, בפסקה 102)).

וכך מסביר הרמב"ם את ההבדל בין אישה שנאנסה לבין אישה שהסכימה לקיים יחסי אישות, על-ידי אדם שפיתה אותה לעשות כן. ואלו דבריו, הלכות נערה בתולה, פרק א, הלכה ב:

"כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה ודנין אותה בדין אנוסה, עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה. וכל הנבעלה בעיר, הרי זו בחזקת מפותה, מפני שלא זעקה, עד שיעידו העדים שהיא אנוסה, כגון: ששלף לה חרב ואמר לה: 'אם תזעקי אהרוג אותך'".

לפנינו דוגמה לכך כי התורה השתמשה בדוגמה מציאותית של "שדה" מול "עיר", דהיינו: ניסוח קזואיסטי, ואילו הפרשנים רואים בשתי דוגמאות אלה רק בסיס לכלל המשפטי, אשר מבדיל בין אונס בהיעדר רצון לבין פיתוי מרצון, דהיינו: כלל נורמטיבי שיחול גם במקרים החורגים מהדוגמאות שהוזכרו בתורה.

ח. עדים. "וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (פסוקים יד־טו).

אשת פוטיפר לא רק צועקת, ולא רק מחזיקה בבגד, אלא גם קוראת לאנשי ביתה ומספרת להם את גירסתה לאירוע. פרופ' נחמה ליבוביץ (עיונים בספר בראשית, בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, עמ' 295־296) מדייקת בלשון הפסוקים, ומסבירה את הניואנסים השונים ואת ההבדלים שבין הגירסאות של אשת פוטיפר לאנשי ביתה, לעומת הדברים שסיפרה לבעלה, פוטיפר: "אין המילה "עבד" יוצאת מפיה בדברה עם העבדים. יוסף מכונה בפיה האיש העברי - ולא כדברה עם בעלה העבד העברי. כי מה כוונת הגברת המצרית הזאת בדברה אל העבדים? לזכות באהדתם, שתהיה דעת הקהל לצידה... זכר המילה 'עבד' רק תגביר בליבם רגש של סולידריות מעמדית".

ט. בידוי ראיות. מעבר לנוסח הדברים כפי שסופרו בספר בראשית, כוללת ספרות המדרשים תוספות, דברי הסבר ותיאורים חיים ותוססים, אשר ניתן ליישם במשפטנו. בחרתי להביא מדרשים אשר עוסקים בבידוי ראיות, שנעשה על-ידי אשת פוטיפר כסיוע לתלונת הכזב שלה, על ניסיון האונס של יוסף כלפיה.

וכך נכתב תרגום המיוחס ליונתן, בנוסח העברי בכתר יונתן בראשית, פרק לט, פסוק יד: "ותשליך חלבון של ביצה במִיטתה, ותקרא לאנשי ביתה, ותאמר: 'ראו שכבת זרע שהטיל זה, שהביא אדונכם לנו, איש עִברי, לצחק (ללגלג) בנו, בא אלי לשכב עִמי, ואקרא בקול רם".

כיצד ניתן לדעת האם מדובר בשכבת זרע או בחלבון ביצה, בהיעדר מעבדות של מז"פ, באותם ימים? התלמוד מספר לנו על מבחן אשר מיוחס לשמאי הזקן, ואשר הופעל במקרה אחר (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נז, עמוד א), ולפיו "...לובן ביצה - סולד מן האור, ושכבת זרע - דוחה מן האור".

י. למי להאמין. האם הסיפור המקראי הוא המתיישב על הלב, בהתחשב בכך שיוסף היה צעיר ונאה? יש ספרות ושירה, אף בדורנו אנו, אשר חוזרת לסיפור יוסף ואשת פוטיפר. בשירה של המשוררת יהודית כפרי נכתב:

"נשאלת השאלה
מה באמת קרה
בין יוסף ואשת פוטיפר.
מה זרם ביניהם בחשאי, באין רואה,
אולי הוא חפר לה
אמת מים כחולה במדבר?
אולי הוא אמר לה דברים שלוחשים ביחידות בחושך,
או עיניו אמרו?
אשה לא מבקשת סתם כך מאיש
לבוא לשכב עימה.
משהו קרה ביניהם
אבל התנ"ך לא מספר.
יוסף אומנם הושלך לבור
אבל הוא מסתדר

אבל מה קרה בינתיים
לאשת פוטיפר (שאפילו שמה לא נזכר),
כשנשארה לבדה עם בגדו בידיה?
בגידתו בידיה...
אני לא יכולה אפילו להתחיל לספר
מה קרה לה.
אף כי אני יודעת".

מדרש בראשית רבה, פרשה פז, ד"ה ולא שמע אליה, מנמק כי יש להאמין לגירסת יוסף משום שהתורה לא כיסתה על מעשיהם של ראובן ויהודה, ולכן יש לקבל כאמיתי את סיפור יוסף.

יא. ראיות נסיבתיות. מהם הלקחים שניתן ללמוד מפרשת יוסף ואשת פוטיפר? הסנגור הידוע, פרופ' אלן דרשוביץ, רואה בסיפור זה דגם לעיוותים המשפטיים העלולים להיגרם מהפעלת הראיות הנסיבתיות, אשר הביאו לכך שבחלק המשפטי של התורה נקבע הכלל כי רק על-פי שני עדים ניתן להרשיע בעבירה פלילית. דברים מספרו פורסמו, בעברית, בגליון פרשת ויחי, תשס"ב, מס' 57:

"יוסף שמר על 'זכות השתיקה' והושלך לכלא. לפי המדרש, ידע פוטיפר שיוסף חף מפשע, אך היה חייב להרשיעו, כדי שלא תדבק בילדיו תווית של בנים לאם זונה. עונשו של יוסף - מאסר במקום עונש מוות - ניתן כראיה לפרשנות זו. מדרש רב דמיון אחר מספר שפוטיפר קנה את יוסף למטרות זימה, ל'תשמיש מגונה', אך המלאך גבריאל סירס את פוטיפר כדי שלא יוכל למלא את תאוותו...

סיפורו של יוסף מתריע מפני הבעיה הפרימיטיבית ביותר של דיני הראיות: שימוש פסול בראיה, כדי לביים את אשמתו של החף מפשע... לאדם המאמין, מבטיח ה' תעודת ביטוח של 'עונש בידי שמיים': 'כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע' (שמות, כג, ז). אך למי שהם חשדניים כלפי הצדק האלוקי, זיכויו של האדם נתפס כמחיר בלתי נמנע של כל מערכת שיפוט בעלת הליך הוגן. זהו רצונה של המערכת השיפוטית לעשות קיזוז מעין זה - לשחרר כמה אשמים כדי להבטיח שרק מעט חפים מפשע יורשעו, אם בכלל. זהו אות ההיכר לבגרותה של כל תורת משפט. סיפורו של יוסף מדגיש פעם נוספת את המסר המרכזי של ספר בראשית באשר ליחס בין הצדק ובין המשפט".