אם כבר מדברים על אפרטהייד

החלטתו הפוליטית של אהוד ברק, כי על צה"ל לפעול למען פתיחתו של מרכז חברון היהודית לתנועת פלשתינים, היא החלטה שיישומה יגרום סכנה אמיתית לחיי אדם. זוהי החלטה בלתי סבירה ומסוכנת, העלולה להוביל בעתיד הקרוב מאוד לשפיכות דמים. משמעותה - שינוי: לא רק שינוי הסטטוס-קוו שמגן על חיי היהודים, אלא גם כבילת ידי הממשלה החדשה, כך שכל שינוי של מדיניותה בעתיד יוצג כמדיניות אפרטהייד.

טענת בדבר אפרטהייד בהקשר זה היא המקוממת ביותר. בחברון עצמה מתגוררים כ-100 אלף פלשתינים, ולצידם רק כ-600 יהודים. למעשה, מספר היהודים היה צריך להיות גדול הרבה יותר, אולם, למי ששכח - ההתיישבות היהודית בחברון הופסקה באופן ברוטאלי משהו, כאשר בשנת 1929 יצאו הערבים לטבח, שבו נרצחו 67 יהודים ונפצעו כ-400. מי שלא הצליח להימלט - נרצח. את הנשים הקפידו לאנוס בטרם הרצח ותינוקות הוטחו בקירות וראשיהם נמחצו. אולם העיר, שהיא אחת מארבע הערים הקדושות ליהדות, חזרה להיות מיושבת ביהודים לאחר מלחמת ששת הימים, ובכך חודש בה רצף הנוכחות היהודית בת מאות השנים.


מציגים את מתנחלי חברון כקלגסים

מאז חידוש ההתיישבות בעיר האבות, סובל היישוב היהודי בחברון מאינספור פיגועים ומעשי רצח מצד ערביי חברון. כבר עם חידוש ההתיישבות, ב-1969, נרצח ליאון הולץ וב-1980 נרצחו שישה תלמידי ישיבה ליד "בית הדסה". הרציחות השיטתיות של יהודים נמשכו תקופה ארוכה, והתגברו במידה ניכרת בעקבות הסכמי אוסלו. לשיא הרצחנות הגיעו ארגוני הטרור בשנים 2003-2001, כאשר עשרות ישראלים נרצחו בעיר בפיגועי ירי. זכור במיוחד הרצח האכזרי של הפעוטה שלהבת פס בידי צלף.

לאחר ההינתקות, שמו להם ארגוני שמאל אנטי-ציוניים למטרה את "ניקוי" חברון מיהודיה. בכך הם הצטרפו למעשה למאבקם של הפלשתינים נגד זכותם של יהודים לגור בעיר אבותיהם. אם מאיר אריאל שר: "אדם צועק את שחסר לו", הרי שארגונים אלו זועקים בצביעות, כי העובדה, שיש רחוב אחד בחברון שבו אסור לערבים לשהות, היא יישום של מדיניות אפרטהייד. העובדה, שלרוב רובה של חברון אסור ליהודים להיכנס, היא כמובן מוצדקת בעיניהם. ואכן, במצב הנוכחי אין אפרטהייד, משום שיהודי כי ייכנס לחברון ה"ערבית" - דמו יותר. כלומר, אין מדובר באפרטהייד, אלא באיום ברצח ממש, מצב חמור הרבה יותר. ואילו מניעת כניסתם של ערבים למתחם היהודי אינה בבחינת אפליה על-רקע לאומי, אלא צעד של הגנה עצמית פשוטה.

וכך, במסווה של "הומאניות", פועלים ארגונים אנטי-ציוניים לפינוי חברון מתושביה היהודים ומייצרים בתקופה האחרונה מתקפה תקשורתית שקרית, הכוללת רצח אופי שיטתי של מתנחלי חברון, הצגתם כקלגסים ושימוש בטענה כי עצם נוכחתם בחברון מובילה לגזענות.

מה שהם שוכחים לספר הוא שבעקבות הסכם חברו"ן", שנחתם ב-1997 בין בנימין נתניהו ליאסר ערפאת, נסוג צה"ל מכ-80 אחוז משטח העיר חברון. העיר חולקה לשני חלקים: אזור שנתון לאחריות הרשות הפלשתינית (H1), ואזור שנתון לשלטון ישראלי (H2). בעקבות הנסיגה, נאסרה כניסת יהודים לכל השטח שעבר לידי הרשות הפלשתינית, כולל אתרים יהודיים שנותרו בשטח זה, כגון ישיבת סלובודקה הוותיקה. זוהי מדיניות האפרטהייד האמיתית. פניות חוזרות ונשנות להתיר כניסה של יהודים למרבית חלקי העיר הנתונים תחת שלטון פלשתיני נדחות פעם אחרי פעם. יתרה מזאת, גם אל השטחים הכלולים בתוך H2 לא יכולים היהודים להיכנס, למעט לכביש אחד המוביל למערת המכפלה ולשכונות היהודיות - אלא שגם את הכביש הזה שואף אהוד ברק להפוך לסכנת חיים ממשית לתושבי חברון.

שוב, כדאי להעמיד עובדות על דיוקן: מדובר בסך-הכל בשטח של שלושה אחוזים משטח העיר שבו מותרת נוכחות יהודים. בשאר חלקי העיר ( כלומר, 97 אחוזים) - נוכחות יהודית אסורה לחלוטין. וכך, היהודים בחברון מסוגרים למעשה ברחוב אחד ויחיד. יהודי שיימצא בחלק אחר של העיר - חייו הפקר.

אם תתקבל ההחלטה להתיר לערבים לנוע בחופשיות גם בשלושת האחוזים משטח העיר שבהם חיי היהודים היו עד היום מוגנים יחסית, פירושו הדבר הוא אחד - הפקרת דמם של יהודי חברון.