ברגע האמת - ברדק

המאמצים הבלתי נלאים שעושה יו"ר מפלגת העבודה (תואר זמני) אהוד ברק על-מנת לצרף את המפלגה לקואליציה, תוך התנגשות חזיתית עם קבוצת חברי הכנסת הקוראים לקבל את דין הבוחר ולשקם את המפלגה באופוזיציה, אינם צריכים לבלבל איש. אין מדובר במאבק אינטרסנטי של קבוצות עסקנים ואינטרסים המסרבים להתנתק מטובות ההנאה של השלטון אל מול עסקנים ערכיים ונטולי פניות אישיות, המבקשים לשקם את המפלגה מבחינה ערכית וציבורית.

נדמה שכל בר-דעת הפנים את העובדה המצערת שמפלגת העבודה אינה גוף שניתן לשקמו, כפי שלא ניתן היה לשקם בשעתו את המפלגה הליברלית, שמצאה מחסה בגח"ל ובליכוד, ואשר הסכסוכים בתוכה ליוו אותנו זמן רב לאחר שהיה ברור כי למפלגה אין עתיד במפה הפוליטית כגוף עצמאי, או אפילו במסגרת גוף גדול יותר.

אי-היכולת לשקם גוף פוליטי חולה אין משמעה שהרעיונות (או ליתר דיוק - הסיסמאות) שאותו גוף התיימר לדגול בהם חלפו מהעולם, ממש כשם שכאשר קורסת רשת שיווק אחת אין משמעות הדבר שאין עתיד לרשתות שיווק אחרות. מפלגת העבודה כמפלגה אינה גוף הניתן לשיקום ואין לכך כל קשר להשקפות עולם אלו או אחרות, שהיא ממילא לא ראתה עצמה מחוייבת להן.

הצלה כדאית

כל איש פוליטי יודע שמצע ודרך והשקפת עולם ערכם לא רב כאשר הם מתחרים בשוק החופשי מול כרישי בחירות מסוגם של ראובן אדלר ואייל ארד. סיסמה מנצחת ואסטרטגיית בחירות נכונה עדיפה בהרבה על כל כתבי. אם ברל כצנלסון, מאבות תנועת העבודה, כתב פעם מאמר "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", הרי שהיום אנו יודעים שהטיח הוא חזות הכל ומבוכה וחיפושי דרך מקומם בטיפול פסיכולוגי אבל לא במפלגה פוליטית. על הנבחר הפוליטי להעמיד פנים שהוא יודע בדיוק מה לעשות, גם אם אין לו שמץ של מושג.

כאשר מוצא עצמו פוליטיקאי חבר בגוף ללא עתיד, שאינו ניתן לשיקום, עליו לקבל החלטות אמיצות. החלטה אפשרית אחת היא לפרוש מהחיים הפוליטיים ולמנף קשרים שנוצרו למטרות פרטיות. במפלגת העבודה פוליטיקאים מנוסים אימצו דרך זו ודי אם נזכיר את רענן כהן, עוזי ברעם, אברהם בורג, שלמה בן-עמי ורבים רבים אחרים שעזבו מרצונם את מפלגת העבודה וחדלו להיאבק על המשך הקריירה הפוליטית שלהם. קיימים גם מקבילים במפלגות אחרות ולפעמים קיימת האופציה לתחיית המתים הפוליטית - תשאלו את בני בגין ודן מרידור.

החלטה הגיונית אחרת היא לעבור לגוף פוליטי אחר המשדר רעננות ובשורה ויש בו עתיד. כך נהגו שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק, לשעבר עצם מעצמה ובשר מבשרה של מפלגת העבודה. אין ספק כי מבחינתם הם פעלו נכון והצילו את הקריירה הפוליטית שלהם.

החלטה אפשרית אחרת היא לשרוד ככל הניתן ולמצות עד כמה שניתן את טובות ההנאה מהכוח הפוליטי שנותר למפלגה. גם כאן מדובר בהכרעה אישית המורכבת ממשתנים שונים, כגון גילו של הנבחר וסיכוייו בעתיד, לאחר שיקום המפלגה. אפשר לומר בביטחון מלא כי התומכים בהצטרפות לממשלת נתניהו פועלים על בסיס ההנחה כי מפלגת העבודה אינה צפויה להתרענן, ובכל מקרה, הראשונים שירועננו החוצה בתהליך השיקום יהיו הם עצמם.

מוות פוליטי טבעי

קבוצת חברי הכנסת הפועלים להישארות המפלגה באופוזיציה פועלים על בסיס ההנחה שלהם עצמם יש עתיד פוליטי, וכקבוצה, מוטב להם לתכנן את עתידם באופוזיציה. אם אני קורא נכון את מחשבתם של שלי יחימוביץ' ושות', הרי שכל עוד מפלגת קדימה נמצאת באופוזיציה הם לא יסכימו שהעבודה תצטרף לממשלה ולו רק כדי לשמור את האופציה להתאחד בעתיד עם מפלגה זו בעתיד. צעד כזה יכול להיות הגיוני מבחינתם, שכן טמון בו סיכוי להבטיח את הישרדותם לשנים רבות. רובם לא ירוויחו רווח ממשי מהצטרפות לקואליציה והדימוי הציבורי אותו הם מבקשים לשמר ייפגע קשות.

שאלה מעניינת איך ינמקו המתנגדים לכניסה לממשלה בעתיד הצטרפות כגלגל חמישי לקדימה - לא הייתי דואג בעניין זה. שלי יחימוביץ' הוכיחה בתקופה הקצרה שהיא בפוליטיקה שאין לה בעיה לזגזג ולדלג מפטרון פוליטי אחד לשני. זה עתה היא מתנתקת מפטרונה ברק לאחר שכבר בגדה בפטרונה הקודם, עמיר פרץ. ניתן לשער כי גם בעתיד היא תדע לנמק כל צעד פוליטי אינטרסנטי ומחושב בעיניים רושפות ובזעם קדוש.

יש לזכור כי בסופו של יום יכולים העסקנים שנותרו במפלגה חשוכת המרפא להתייצב באומץ לבחירות הבאות ולמות מוות פוליטי טבעי. כבר היו לא מעט מפלגות וותיקות שכך הגיעו לקץ דרכן, ו"שינוי" היא רק דוגמא בולטת אחת. ככל שמפלגת העבודה תתייחס לקריאות השיקום ברצינות רבה מדי זה יהיה גם גורלה.